תאוה

(ראה גם: חשק, יצר הרע, תשוקה)

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאשה עמה ויאכל. (בראשית ג ו)

והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר. (במדבר יא ד)

ולא תחמוד אשת רעך, ולא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמרו וכל אשר לרעך. (דברים ה יח)

תאות לבו נתתה לו, וארשת שפתיו בל מנעת סלה. (תהלים כא ג)

כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא. (קהלת ו ז)

תאוה נהיה תערב לנפש, ותועבת כסילים סור מרע. (משלי יג יט)

לתאוה יבקש נפרד, בכל תושיה יתגלע. (שם יח א)

תאות עצל תמיתנו, כי מאנו ידיו לעשות. כל היום התאוה תאוה, וצדיק יתן ולא יחשך. (שם כא כה)

זהר:

אמר רבי יהודה שלש הנהגות יש באדם, הנהגת השכל והחכמה, וזו היא כח הנשמה הקדושה, והנהגת התאוה, שהיא מתאוה בכל תאות רעות, וזהו כח התאוה, וההנהגה המנהגת לבני אדם, ומחזקת הגוף והיא נקראת נפש הגוף, אמר רב דימי זהו כח המחזיק. 

אמר רבי יהודה, בא וראה, לעולם אין יצר הרע שולט אלא באלו ב' כחות דאמרן, נפש המתאוה, היא הרודפת אחר יצר הרע לעולם, משמע, דכתיב ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן. נפש המתאוה היא מעוררת את האחרת ומפתה אותה, עם הגוף, להדבק ביצר הרע, והיא אומרת, לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו. מה יש לנו בעולם הבא, נלך ונרדוף אחר יצר הרע, ואחר תשוקת חמדת העולם הזה. ומה עושות, שתיהן מסכימות להדבק בו, מה כתיב, ותשקין את אביהן יין, מתפטמות להתעורר ליצר הרע באכילה ושתיה.

ותקם הבכירה ותשכב את אביה, כשאדם שוכב על מטתו בלילה, נפש המתאוה היא המעוררת ליצר הרע ומהרהרת בו, והוא דבק בכל הרהור רע, עד שמתעברת מעט, שמביא בלב האדם אותה המחשבה הרעה ודבקה בו, ועדיין יש בלבו, ולא נגמר לעשותה, עד שזאת התאוה, מעוררת לכח הגוף כמתחלה, להדבק ביצר הרע, ואז הוא תשלום הרעה, הדא הוא דכתיב, ותהרין שתי בנות לוט מאביהן... (ויקרא שטו, ועיין שם עוד וערך יצר הרע)

על היכל הזה כתוב ונעתרות נשיקות שונא, משום שכאן עומדים כל אלו נשיקות הרעות ותאות רעות וכל מעדני הגוף שבעולם הזה, אשר באלו עדונים נגרש האדם מעולם הזה ומעולם הבא, על היכל הזה כתוב, כי נפת תטפנה שפתי זרה וגו', (ונשיקות ועדונים אלו הטמאות שבכאן הם כנגד נשיקות ותענוגים שבהיכל ששי דקדושה.

בהיכל הזה עומד רוח אחד, שהוא ממונה על כל אלו שלמטה, והוא כולל כל שאר רוחות. היכל הזה מתקשט בקשוטי יופי, על כל אלו ההיכלות (שלמטה ממנו), בהיכל הזה נלכדות רגליהם של הכסילים, על היכל הזה כתוב, אל תחמוד יפיה בלבבך ואל תקחך בעפעפיה.

בהיכל הזה תלויות כל תשוקות שבעולם וכל התענוגים של הכסילים חסרי לב, חסרי דעת... (פקודי תתקי, ועיין שם עוד)

ותניא המלה האחרונה, של עשרת הדברות של התורה, היא לא תחמוד אשת רעך, משום שזה הוא כלל כולם, ומי שחומד אשה אחרת, כאלו עבר על התורה כלה. אמנם אין לך דבר שעומד בפני התשובה... (אחרי שצד)

תלמוד בבלי:

א"ת ב"ש אותי תעב אתאוה לו, ב"ש בי לא חשק שמי יחול עליו... (שבת קד א)

רבא אמר מהכא, תאות לבו נתתה לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה, אימתי תאות לבו נתתה לו, בזמן שארשת שפתיו בל מנעת סלה. רבא רמי, כתיב תאות לבו נתתה לו, וכתיב וארשת שפתיו בל מנעת סלה, זכה תאות לבו נתתה לו, לא זכה וארשת שפתיו בל מנעת סלה. (עירובין נד א)

...ואל אישך תשוקתך, מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך. (שם ק ב)

והתניא לא יאכל אדם בערב שבת וימים טובים מתשע שעות ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה, דברי רבי יהודה... (פסחים צט ב)

דאמר מר גזל ועריות נפשו מחמדתן ומתאוה להם, אי הכי גזל נמי, עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה, גזל בפניו נפיש יצריה שלא בפניו לא נפיש יצריה. (חגיגה יא ב)

א"ר יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים... (יבמות סד א)

...ואם תאמר אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי, דברים שהאשה משתוקקת עליהן, ומאי נינהו תכשיטין. (כתובות סה א)

בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי... (שם קד א)

 דתניא רבי יהודה אומר חסידים הראשונים היו מאוין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם... (נדרים י א)

דרש רבא ואיתימא רב יצחק, מאי דכתיב לתאוה יבקש נפרד ובכל תושיה יתגלע, לתאוה יבקש נפרד זה לוט, ובכל תושיה יתגלע שנתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, דתנן עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם. (נזיר כג ב)

ויבקע אלקים את המכתש אשר בלחי, א"ר יצחק דבי רבי אמי הוא איוה לדבר טמא, לפיכך נתלו חייו בדבר טמא. (סוטה ט ב)

דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך, אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי... (שם יד א)

אמר ר' יהושע בן לוי מנין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים, שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. (שם לח ב)

תנו רבנן י"ג דברים נאמרו בפת שחרית... ואינו מתאוה לאשה אחרת... (בבא מציעא קז ב)

אמר רבי יהודה שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום, ונתעלמה ממנו הלכה אבר קטן יש באדם משביעו רעב ומרעיבו שבע. (סנהדרין קז א)

דרש רבי שמלאי מאי דכתיב הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם יום ה' הוא חושך ולא אור, משל לתרנגול ועטלף היו מצפין לאור, א"ל תרנגול לעטלף אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה... (שם צח ב)

אמר להם אלקיהם של אלו שונא זימה הוא והם מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה... (שם קו א)

ר"ש בר רבי אומר הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש וגו', ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. (מכות כג ב)

רבי אלעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. (אבות ד כא)

ר' ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה, שבתחלה נאסר להם בשר תאוה, משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה. (חולין טז ב)

תנו רבנן כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון... (שם פד א)

תלמוד ירושלמי:

על כל סוכה וסוכה אומר לו הרי מזון והרי מים לייפות את כוחו, למה שאין יצר הרע תאב אלא דבר שהוא אסור לו. (יומא לד א)

ר' יודה בר פזי בשם ר' פזי בשם ר' יוחנן מלמד שהיה דוד מקלעתן ומקשטתן ומכניסן לפניו בכל יום ואומר ליצרו הרע, תאבתה דבר האסור לך, חייך שאני מתאיבך דבר המותר לך... (סנהדרין יא א)

מדרש רבה:

ואל אישך תשוקתך, ארבע תשוקות הן, אין תשוקתה של אשה אלא לאישה, שנאמר ואל אישך תשוקתך, אין תשוקתו של יצר הרע אלא על קין וחביריו, שנאמר ואליך תשוקתו, אין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ, שנאמר (תהלים ס"ה) פקדת הארץ ותשוקקה, ואין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל, שנאמר (שיר ז') ועלי תשוקתו. (בראשית כ טז)

וידע אדם עוד את אשתו, נתוסף לו תאוה על תאותו, לשעבר אם לא היה רואה לא היה מתאוה, עכשיו בין רואה בין שאינו רואה הוא מתאוה. (שם כג ו)

מה תמרה וארז יש להן תאוה, אף צדיקים יש להן תאוה, ומה היא תאותן הקב"ה, שנאמר (תהלים מ') קוה קויתי ה'. (שם מא א)

...א"ר יוחנן בקש לעבור, וזימן לא הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה, א"ל יהודה היכן אתה הולך, מהיכן מלכים עומדים, מהיכן גדולים עומדים, ויט אליה אל הדרך בעל כרחו שלא בטובתו. (שם פה ט)

א"ר יצחק הכל בקווי, יסורין בקווי, קדושת השם בקווי, זכות אבות בקווי, תאותו של עולם הבא בקווי... תאות נפש (ישעיה כ"ו) זו תאותו של עולם הבא. (שם צח כ)

ואתה תצוה, הדא הוא דכתיב (איוב י"ד) תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסוף, בד' דברים נתאוה הקב"ה למעשה ידיו, ואין תכסוף אלא תאוה, שנאמר (בראשית ל"א) כי נכסוף נכספת, (תהלים פ"ד) נכספה וגם כלתה נפשי... (שמות לו ד)

דבר אחר מה תמרה זו יש לה תאוה, כך צדיקים יש להם תאוה, מה תאותם, הקב"ה, שנאמר (ישעיה כ"ו) נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל. א"ר תנחומא מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פירות, והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פירות, אמר להם קדלי תמרה היא רואה מיריחו והיא מתאוה לה בלבה, והביאו ממנה והרכיבו אותה מיד עשתה פירות, כך כל תאותן וצפויין של צדיקים הקב"ה. (במדבר ג א)

הדא הוא דכתיב (שיר ה') שוקיו עמודי שש וגו', שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראתו, כמד"ת ועלי תשוקתו. ומנין שכן הוא אומר שנאמר (בראשית ב') ויכלו השמים והארץ וגו', ואין ויכלו אלא לשון תאוה, שנאמר (תהלים פ"ד) נכספה וגם כלתה נפשי וגו'. (שם י א)

הוא ענין רע נתן אלקים לבני האדם לענות בו... א"ר יודן בשם רבי איבו אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו, אלא אן אית ליה מאה בעי למעבד יתהון תרתין מאוון, ואן אית ליה תרתי מאוון בעי למעבד יתהון ד' מאה. (קהלת א לד)

...הלב מתאוה, שנאמר (תהלים כ"א) תאות לבו נתת לו... (שם שם לח)

ותפר האביונה זה התאוה המטלת שלום בין איש לאשתו שהיא בטלה. (שם יב ה)

מדרש תנחומא:

...ומאי לא תמצא בארץ החיים (איוב כ"ח), אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה... (נח ג)

...והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו (מלכים א' כ'), כל מה שתבע בראשונה אינו חמדה, בקש כסף וזהב והן חמדה, שנאמר (חגי ב') ובאו חמדת כל הגוים, בקש נשים והן חמדה, שנאמר (יחזקאל כ"ד) בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה. בקש בנים והן חמדה, שנאמר (הושע ט') והמתי מחמדי בטנם... ומה הוא והיה כל מחמד עיניך, דבר שהוא חמדה מתוך חמדה, ואיזו זו התורה, שנאמר (תהלים י"ט) הנחמדים מזהב ומפז רב. (שמות כט)

...שהרי הנואף והנואפת מבקשין שלא תתעבר אלא שיעשו תאותן בלבד, הקב"ה מפרסמו בעולם... (נשא ד)

מכילתא דר' שמעון בן יוחאי:

לא תחמוד, ולהלן הוא אומר לא תתאוה בית רעך, לחייב על תאוה בפני עצמו ועל חמדה בפני עצמה, איזו היא תאוה האומר לו... חמדה הכובש כבושין ליטלן, מנלן התאוה אדם סופו לחמוד, שנאמר לא תתאוה ולא תחמוד, מנלן חמד אדם סופו לגזול, שנאמר וחמדו שדות וגזלו. (מיכה ב')... (יתרו כ יד)

פסיקתא:

ועץ חיים תאוה באה, זה הוא שמארס אשה ונוטלה מיד. דבר אחר תוחלת ממושכה וגו' זה דוד שנמשח ומלך לאחר כמה שנים, ועץ חיים תאוה באה זה שאול שנמשח ומלך מיד... (פרק טו החודש)

רבי יקום אומר העובר לא תחמוד כאילו עובר על עשרת הדברות, לא תחמוד אנכי, רבי אבין הוה קרי עוד העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלקיה שכחה, לא תחמוד ולא יהיה לך, תני חזקיה והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ ותנאף את האבן ואת העץ (ירמיה ג')... ר' יהודה אומר העובר לא תחמוד עובר על שבעה לאווין שיש כאן, לא יהיה לך, לא תשא, לא תרצח, לא תנאף לא תגנוב לא תענה ולא תחמוד. (פרשה כא י' דברות קמייתא, וראה שם הפירוט)

אותיות דר' עקיבא:

תי"ו, אל תקרא תיו אלא תאיו, זה תאותו של בשר ודם שהוא מתאוה בכל יום בעולם הזה בכל דבר, ולא עוד אלא שנפשו תאבה עליהן עד שנמצאו, שנאמר (תהלים קי"ט) גרסה נפשי לתאוה בכל עת, וכיון שמצאן נפטר והולך מן העולם שנאמר ישנתי אז ינוח לי... (תיו)

מסכת כלה רבתי:

תנא יצרו של אדם מתגבר לו בכל יום, שנאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, מכאן דרשו רבותינו הרהור מביא לידי תאוה, ותאוה מביאה לידי אהבה, ואהבה מביא לידי רדיפה ורדיפה מביאה לידי מעשה, להודיעך כמה קשה חזרתו מזו לזו. (פרק ב)

שוחר טוב:

...השמיעיני את קולך למה כי קולך ערב, וכתיב (שם ח') היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני, שהוא מתאוה לתפלתן של ישראל, אמר להם הקב"ה אתם מאוים שאשמע תפלתכם ואף אני מבקש שתשמיעו לי. (מזמור קטז)

תנא דבי אליהו רבא:

...לא תחמוד בעט אחאב... לא תחמוד בית רעך וגו', אם קיימתם אתם אותו נתקיים בכם ולא יחמוד איש את ארצך וגו', עכשיו שעברתם עליו נתקיים בכם (מיכה ב') וחמדו שדות וגזלו וגו'... דבר אחר כבד את אביך וגו' ולא תחמוד וגו', מה ענין זה אצל זה, אלא ללמדך אם יש לו לאדם ואינו מכבד וזן ומפרנס את אביו ואמו כאלו הוא חומד את ממון של אחרים כל ימיו לפני המקום... (פרק כו)

ילקוט שמעוני:

כתיב כבד את אביך וכנגדו לא תחמוד, מגיד הכתוב שכל מי שהוא חומד סוף שיהיה מוליד בן מקלל לאביו ומכבד שאינו אביו... (שמות פרק כ, רצט)

מדרש הגדול:

לא תחמד, ולהלן הוא אומר לא תתאוה (דברים ה') לחייב על תאוה בפני עצמה ועל חמדה בפני עצמה, מניין התאוה אדם סופו לחמוד שנאמר לא תתאוה ולא תחמוד, מניין חמד אדם סופו לגזול, שנאמר וחמדו שדות וגזלו (מיכה ב'). תאוה בלב, וכן הוא אומר כי תאוה נפשך (דברים י"ב), וחמוד במעשה, וכן הוא אומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך (שם ז'), יכול לא יתאוה על בתו ליטלה, תלמוד לומר אשת רעך, מה אשת רעך שהיא אסורה לך אף כל דבר שאסור לך. או מה אשת רעך שחייבין עליה מיתת בית דין אף אין לי אלא דבר שחייבין עליו מיתת בית דין, תלמוד לומר ביתו ושדהו... מניין לא יתאוה למקלו ולא יתאוה למנעלו ולא יתאוה לפונדתו, תלמוד לומר וכל אשר לרעך. יכול לא יאמר לאוי עיני כעינו לאוי שערי כשערו, תלמוד לומר שורו וחמורו עבדו ואמתו ביתו ושדהו, מה אלו מיוחדין דברים שאפשר להן לבא תחת ידיך וחבירך חסירן, אף אין לי אלא דבר שאפשר לו לבא תחת ידיך וחבירך חסירן... (שמות כ יד)

אמונות ודעות:

והתבוננתי בדברים אלו הטבועים בו והתאוות אשר רבים מהם מזיקים לו, והתברר לי שלא הטביעם בו החכם אלא כדי שישתמש בכל אחת במקומה על ידי השכל אשר חננו אותו. תאות המזון לקיום הגוף, ותאות התשמיש לקיום המין, ויקח הכל כפי שניתן לו בדרך המותר... (מאמר ד פרק ב)

וכאשר מתחברת הנפש נראה לה שלשה כחות, כח ההבחנה, וכח התאוה וכח הכעס, ולפיכך קראתה לשוננו בשלשה שמות, נפש ורוח ונשמה, והנה רמזה בשם נפש לכך שיש לה כח מתאוה, כאמרו "כי תאוה נפשך", "ונפשו מאכל תאוה"... (מאמר ו פרק ג)

כן כבר הקדמתי שיש לנפש שלשה כחות, התאוה והכעס וההבחנה, כח התאוה הוא אשר בו ישתוקק האדם לאוכל ולמשתה ולמפגשים, ואהבת הצורות הנאות והריחות הטובים והמלבושים העדינים... (מאמר י פרק ב)

חובת הלבבות:

אך מפסידות היחוד בלב שלם הרבה מהם לשתף הבורא הוא על כמה פנים, מהם בהנחת הרבוי ומהם בעבודת הצורות ועבודת השמש והירח והמזלות, ומהם השתוף הנעלם והוא החונף בעניני הדת לבני אדם, והוא על כמה ענינים אני עתיד לבאר אותם בשער החמישי. ומהם הנטיה אל תאוות הגופות המגונות כי הוא שתוף נעלם מפני שמשתף האדם עם עבודת אלקיו עבודת תאותו, והכתוב אומר (תהלים פ"א) "לא יהיה בך אל זר", ואמרו רז"ל איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע... (שער א היחוד, פרק י)

אך הצורך המביא אל כל חלק מחלקי ההערה הוא מפני שההערה התקועה בשכל נחלשת מג' פנים, התחייבנו לחזקה בהערה התוריה. והאחד מהג' פנים הוא מפני שנברא האדם מדברים שונים זה מזה וטבעים מתגברים זה על זה ומעצמים זה הפך זה, והם נפשו וגופו, ונטע הבורא יתברך בנפשו מדות וכחות יכסוף בהם לדברים כאשר יתנהג בם האדם יגדל בהם גופו ויתחזק על ישוב העולם הזה וישאר המין האנושי על ענינו, ואם לא יפסדו אישיו. והמדה הזאת היא התאוה להנאות הגופיות, והיא כוללת כל מיני החי הגדל. והרכיב הבורא יתעלה בנפש האדם עוד מדות וכוחות יכסוף בהם כאשר ישתמש בהם למאוס בעמידתו בעולם הזה ויחפוץ להפרד ממנו והיא החכמה השלמה. ומפני שהיו ההנאות הגופיות קודמות אל נפש האדם מנעוריו וצוותו בהם מתחלת ענינו חזק וגדול ונחוץ בם יותר, הגבירה מדת התאוה על שאר מדותיו עד שגברה על השכל שנוצר עליו האדם, וטחה מראות עינו ואבדו סימני חמודותיו והוצרך האדם בעבור זה לדברים שהם חוץ לו לעמוד בהם כנגד מדתו המגונה, והיא התאוה להנאות הבהמיות ולהחיות בהם סימני מדתו המשובחת והוא השכל. והדברים ההם עניני התורה אשר הורה בהם הא-ל ברואיו דרך עבודתו על ידי שלוחיו ונביאיו ע"ה... (שער ג עבודת האלקים פרק ב)

אמרה הנפש, ואיזו מדה היא המדה הזאת ומה הם הכחות המחזיקים אותה? אמר השכל המדות המגונות שבך רבות, אבל שרשם ועקרם שתים מדות, אחת מהן אהבת ההנאות הגופיות מן המאכל והמשתה והמשגל ושאר צרכי גופך, והמדה הזאת קנית אותה מן שכנך הרע, והוא גופך...

אמרה הנפש ומה הן הכוחות שאני צריכה למנעם ממני, אמר השכל כחות המדה הראשונה הן מותרי המאכל והמשתה והלבוש והתנומה והמנוחה והשלוה והדומה להן, אבל כחות המדה השנית הם מותרי הדבור ורב חברת בני האדם והתנאות להם... (שם פרק ה, וראה שם עוד)

...כי חפץ הבורא יתעלה בבריאת מין האדם היה ליסר הנפש ולנסותה בעולם הזה בעבור שתזדכך ותהיה בתכונת המלאכים הקדושים, כמו שכתוב (זכריה ג') "אם בדרכי תלך וגו' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". וחייבה החכמה נסות הנפש בגופות עפריות מקבלות הגידול והתוספת במצוע המזונות הראוים להם. והרכיב הבורא יתברך בנפשות האנושיות כח תאוה תכספנה בו למזון המוכן להם בעולם הזה, להעמידם ולתקנם כל ימי חבורם, והרכיב בהן עוד כח אחר תכספנה בו למשגל להיות מן האיש תמורתו בעולם, ונתן הבורא יתברך לאדם שכר עליהם התענוג בהם, והפקיד עליו היצר להניע אותו אל המאכל והמשתה והמשגל ואל כל התענוגים והמנוחות אשר בהם תקנת גופו, כמו שאמר (קהלת ג') "גם את העולם נתן בלבם" וגו'. וכאשר גבר היצר על השכל ונמשכה הנפש אליו, נטתה באדם אל הרבויים המביאים להפסדת ענינו והריסת גופו, ונצטרך בעבור זה למדת הפרישות מן התענוגים והמנוחות כדי שישתוו עניניו ויהיו דבריו על הסדר בעולם הזה בלקיחת המזון ויהיה משובח עליו... (שער ט הפרישות פרק א)

רש"י:

רום עינים ורחב לב - גסות הרוח וחפץ למלאות תאות לבו הוא ניר של רשעים חרישותם ומחשבותם הוא חטאתם. (משלי כא ד)

נפש שבעה תבוס נופת - ... ויש לפותרו בתלמוד תורה המראה את עצמו כשבע שאינו מתאוה לדברי תורה לתאות נפש, תבוס נופת - אף הטעמים המיישבים על הלב אינם חשובים עליו, והמתאוה לה אפילו דברים הבאים לו במרירות וביגיעה הם מתוקים לו. (שם כז ז)

אבן עזרא:

לא תחמוד - אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עינו. ועתה אתן לך משל, דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף השמים ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו אף על פי שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו, ככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו השם... ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד, ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יכול לקחתו בכחו ובמחשבותיו ובתחבולותיו... (שמות כ יד)

אחרי לבבכם - המתאוה, והעין רואה והלב חומד, והנה יהיה הציצית לאות ולסימן שלא ירדוף אדם אחר הרהור לבו וכל אשר שאלו עיניו. אשר אתם זונים - כי מי שילך אחרי תאוות הוא זונה מתחת עבודת אלקיו. (במדבר טו לט)

...ומלת חמד בלשון הקדש מתפרשת לשני טעמים, האחד גזל ועושק וקחת של אחרים בחזקה ובאונס, וכך "לא יחמוד איש את ארצך", כי אם אין פירושו כן הנה תהיה הארץ רעה (שלכן לא יחמדוה), ולא בא הכתוב אלא לשבח. והטעם השני לשון תאוה בלב ולא תצא לפועל... ורבים אמרו כי אין עון במחשבת הלב, ואין עליהם שכר ועונש, ויש ראיות רבות להשיב עליהן, ולא אאריך רק אראה להם "לב חורש מחשבות און", "הטיבות כי היה עם לבבך"... (דברים ה יח)

רמב"ן:

וכי תאוה הוא לעינים - שבו יתאוה ויתור אחרי עיניו. ונחמד העץ להשכיל, כי בו ישכיל לחמוד. ונתנה התאוה לעינים והחמדה בשכל, והכלל כי בו ירצה ויחפוץ בדבר או בהפכו. (בראשית ג ו)

זקן ושבע - שראה כל משאלות לבו ושבע כל טובה, וכן ושבע ימים ששבעה נפשו בימיו ולא יתאוה שיחדשו בו הימים דבר... ולא כמו שנאמר בשאר האנשים "אוהב כסף לא ישבע כסף", ואמרו בו אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותיו בידו, יש בידו מנה מתאוה מאתים, השיגה ידו למאתים מתאוה לעשותו ארבע מאות, שנאמר "אוהב כסף לא ישבע כסף"... (שם כה ח)

קדושים תהיו - ...ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים, והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל כענין שאמרו שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין... ויקדש עצמו מן היין במיעוטו כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש... (ויקרא יט ב)

בשרירות לבי אלך - ...התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תקרא שרירות בלשון חכמים, "שריר וקיים", וכן "בשרירי בטני", ופירוש "למען ספות הרוה את הצמאה", להוסיף השבעה וגם שמתאוה, כי נפש שבעה תקראה רוה, כענין "ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו", והמתאוה תקרא צמאה. והטעם כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתרה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה. כי המתאוה לזמת הנשים היפות כשיהיה שטוף בזמתן תבואה תאוה לבא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכענין שהזכירו חכמים, משביעו רעב מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו שהוא אם ימלא נפשו בתאות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו... (דברים כט יח)

כוזרי:

אמר החבר, החסיד הוא מי שהוא מושל נשמע בחושיו וכחותיו הנפשיים והגופיים ומנהיגם הנהגה הגופיית, כמו שנאמר (משלי ט"ז) "ומושל ברוחו מלוכד עיר", והוא המוכן לממשלה, כי אילו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו. וחסם הכחות התאותיים ומנע אותם מן הרבוי אחר אשר נתן להם חלקם, והספיק להם מה שימלא חסרונם מהמאכל המספיק והמשתה המספיק על הדרך השוה, והרחיצה וכל צרכיה על הדרך השוה גם כן... ויגער בכעסני ובתאוני מהטות החפצי והניעו והטרידו במה שיש אצלם מהכעס והתאוה, ואחר זאת ההצעה ינהיג הכח החפצי כל האברים המשמשים אותו בזריזות וחריצות ושמחה...(ג ה)

מורה נבוכים:

...כי מבני אדם אנשים כמו שאמרנו שכל צרכי החומר אצלם חרפה וגנות וחסרון, התחייבו בהכרח, ובלבד חוש המשוש אשר הוא חרפה עלינו כמו שזכר אריסט"ו, אשר בעבורו נתאוה למאכל ולמשתה ולמשגל, כי צריך למשכיל למעט מהם מה שאפשר ולהשמר מהן ולהצטער בעשותו אותן, ושלא ידבר בהן ולא ירחיב בהן המאמר ולא יעשו חבורות לאלה הדברים, אבל יהיה האדם מושל על אלו התאוות כולן לקצר בהן כפי יכלתו ולא יעשה מהם אלא מה שאי אפשר זולתו, וישים תכליתו תכלית האדם מאשר הוא אדם, והוא ציור המושכלות לא זולת זה, אשר החזק והנכבד שבהן השגת השם והמלאכים ושאר פעולותיו כפי היכולת. ואלו האנשים הם עם השם תמיד, והם אשר נאמר להם "אלהים אתם ובני עליון כלכם". וזהו המבוקש מן האדם, רוצה לומר שזאת היא תכליתו. אמנם האחרים הנבדלים מהשם והם המון הסכלים הם בהפך זה, בטלו כל מחשב והשתכלות במושכל, וישימו תכליתם החוש ההוא אשר הוא חרפתנו הגדולה, רוצה לומר חוש המשוש, ולא יחשבו ולא יתבוננו רק במאכל ובמשגל ולא בדבר אחר, כמו שנאמר ברשעים בהיותם שטופים במאכל ובמשתה ובמשגל, אמר "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו" וגו'... וספר חוזק תאוותם גם כן, ואמר (שלמה) "איש אל אשת רעהו יצהלו" וגו', ואמר "כי כלם מנאפים עצרת בוגדים". ומזה הענין שם שלמה ע"ה משלי כלו להזהיר מן הזנות ומן המשתה המשכר, שבשני אלו ישטפו שונאי השם שרחוקים ממנו אשר נאמר בהם כי לא לה' המה, ונאמר "שלח מעל פני ויצאו"...

וצריך למי שיבחר להיות אדם באמת לא בהמה בתאר אדם ותמונתו שישים כל השתדלותו לחסר כל צרכי החומר ממאכל ומשגל ומשתה וכעס וכל שאר המדות הנמשכות אחר התאוה והכעס, ויבוש מהם וישים להן מדרגות לנפשו. אמנם מה שאי אפשר מבלעדיו כמאכל ומשתה יסתפק מהן במועיל ולפי צורך הפרנסה לא לפי ההנאה, וימעט הדברים בו גם כן והקבוץ עליו... (חלק ג פרק ח, וראה שם עוד)

המין הג' מן הרעות הוא מה שימצא כל אחד מבני אדם מפעולתו בעצמו, וזהו הרוב, ואלו הרעות יותר מרעות המין השני הרבה, ומרעות זה המין יצעקו בני אדם כולם, וזהו אשר לא ימצא מי שלא יחטא על עצמו בו אלא מעט... ואחר כך באר מיד שהאדם הוא אשר ימציא זה המין מן הרע, ואמר כי אדם לעמל יולד וגו', וזה המין הוא הנמשך אחר המדות המגונות כלם, רצוני לומר רוב התאוה במאכל ובמשתה ובמשגל ולקיחתם ביתרון כמות או בהפסד סדר, או בהפסד איכות המזונות, ויהיה סבה לכל החליים והמכות הגשמיות והנפשיות...

אמנם חליי הגוף הם מבוארים. אבל חליי הנפש מרוע זה הסדר משני צדדים, האחד מהם השנוי המשיג לנפש בהכרח מפני שנוי הגוף, מאשר היא כח גשמי, כמו שכבר נאמר שמדות הנפש נמשכות אחר מזג הגוף, והצד הב' הוא היות הנפש מרגלת בדברים שאינם הכרחיים, וישוב לה טבע חזק להשתוקקה למה שאינו הכרחי, וזאת התשוקה הוא ענין אין תכלית לו... שאם תתאוה להיות כליך מכסף, והלא היותם מזהב יותר נאה, ואחרים עשאום מספיר, ואפשר שיעשו גם כן מנופך או מאודם או מכל מה שאפשר למוצאו, ולא יסור מכל רע המחשבה מהיותו בצער ואנחה על אשר לא ישיג לעשות מה שיעשהו פלוני מן המותרות, וברוב יכניס עצמו בסכנות עצומות כרכיבת הים ועבודת המלכים, ותכלית כונתו בזה להשיג אל אלו המותרות שאינם הכרחיות. וכשיארעו לו המאורעות בדרכים ההם אשר ילך בהם יתרעם מגזירת השם ומשפטיו, ויתחיל לגנות הזמן ויתמה ממיעוט דינו איך לא עזרו להגיע אל ממון גדול יקנה בו יין הרבה שישתכר בו תמיד, ופלגשים רבות מזויינות במיני תכשיט זהב ורקמה ואבנים טובות עד שיעור רוחו למשגל ביותר מאשר ביכלתו בעבור שיהנה באלו תכלית הממציאות, עד כה הגיעה טעות ההמון... שם פרק יב, וראה שם עוד)

מכלל כוונת התורה השלמה גם כן להרחיק התאוות ולבזות בהם ולמעטם בכל יכולת, שלא יכוין מהם אלא ההכרחי. וכבר ידעת שרוב תאות ההמון ושלותם אמנם הוא בהרבות במאכל ובמשתה ובמשגל וזהו המבטל לשלמות האדם האחרון, המזיק לו גם כן בשלמותו הראשון המפסיד לרוב עניני אנשי המדינה והנהגת הבית, כי בהמשך אחר התאוה לבד כמו שיעשו הסכלים יבטלו התשוקות העיוניות ויפסד הגוף ויאבד האדם קודם זמנו הטבעי וירבו האנחות והדאגות, ותתרבה הקנאה והשנאה והמלחמות לקחת מה שביד זולתו. והמביא לכל זה היות הסכל משים ההנאה לבד תכלית מכוונת לעצמה, ולזה עשה השם יתעלה תחבולה בתתו לנו מצות שיבטלו זה התכלית וירחיקו מחשוב בה בכל צד, ומנע מכל מה שמביא לרוב תאוה ולהנאה בלבד. הלא תשתכל דברי התורה איך שצותה להרוג מי שנראה מענינו שהוא מרבה בבקשת הנאת המאכל והמשתה והוא בן סורר ומורה, והוא אמרו זולל וסובא... (שם פרק לג, וראה שם עוד)

ספר חסידים:

"צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר" (משלי י"ג), כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעתו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהא ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשות צרכיו בהילוכו ובדבריו במשאו ובמתנו. ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר, לא גרגרן אלא אוכל מאכל הראוי לו להברות את גופו, ולא יאכל ממנו אכילה גסה, ולא יהיה רודף למלא את בטנו כאלו שממלאים כרסם ממאכל ומשתה עד כמעט שגופן וכריסן נבקעת, ועליהם נאמר בקבלה "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב')... אבל החכם אינו אוכל כי אם תבשיל אחד או שנים, ואוכל ממנו כדי חייו, לא עד שימלא כרסו כל מה שהחיך מתאוה ככלב וכחמור... (נ)

חזקוני:

ולא תתאוה - אין תאוה אלא בלב, אם גמר בלבו על ידי תחנונים או על ידי רבוי רעים או על ידי אימתו שימכור לו חפצו מיד עובר עליו בלא תתאוה, הוציא חמדתו בפיו עובר בלא תחמוד. (דברים ה יח)

רבינו יונה:

העקר התשיעי, שבירת התאוה הגשמית, ישיב אל לבו כי התאוה עוללה לנפשו לחטא ולמשוך העון בחבלי השוא, ויעשה גדר לשמור את דרך התשובה, ויפרוש מן התענוגים ולא ימשך אחר תאותו גם בדברים המותרים, ויתנהג בדרכי הפרישות ולא יאכל רק לשובע נפשו וקיום גופו, כענין שנאמר (משלי י"ג) "צדיק אוכל לשובע נפשו", ואל יגש אל אשה רק לקים מצות פריה ורביה או למצות עונה, כי כל זמן שהאדם הולך אחרי התאוה נמשך אחרי תולדות החומר וירחק מדרך הנפש המשכלת, ואז יתגבר יצרו עליו, כענין שנאמר (דברים ל"ב) "וישמן ישורון ויבעט", ונאמר (דברים ח') "פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך", ונאמר (משלי ל') "פן אשבע וכחשתי", ואמרו ז"ל (סוכה נ"ב) אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע.

והנה התאוה הנתונה בלב אדם שורש כל הפעולות לכן אם יתקן התאוות, תחת אשר כל האברים ישרתום, ימשכם אחרי השכל וילוו עליו וישרתוהו, יכשרו כל הפעלים, שנאמר (משלי כ"א) "וזך ישר פעלו"... ונאמר (שם י"ג) "תאוה נהיה תערב לנפש", נהיה כמו נשברה, מלשון (דניאל ח') "נהייתי ונחליתי", אמר כי כאשר ישבר אדם תאותו גם בדברים המותרים בזה תצליח הנפש, והמדה הזאת תערב לה, כי ירים השכל ידו וגבר, "ותועבת כסילים סור מרע", הכסילים אשר אינם שוברים תאותם ורודפים תמיד תענוגות בני אדם, כי תפגע תאותם בדרך חטא וכל דבר רע, לא יסורו ממנו. ונקראו כסילים על רדיפת התענוגים, כמו שנאמר (משלי כ"א) "וכסיל אדם יבלענו"... ונאמר (שם י"ח) "לתאוה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע", פירוש, מי שמבקש ללכת אחת תאותו ורצונו, נפרד מכל חבר ועמית, כי ירחקו ממנו אוהב ורע, כי תאות בני אדם ומדותם חלוקות, אין רצונו של זה כרצונו של זה, אכן אם ילך בדרך השכל, אז יתחברו לו החברים ויהיו אוהביו רבים. ואמרו במוסר, מי שהוא רוצה את מדותיו, רבו הקופצים עליו. ויש לפרש על הענין הזה בעצמו, לתאוה יבקש נפרד, איש נפרד מכל אח וחבר, לתאוה הוא מבקש, ובעבור שמבקש ללכת אחר רצונו, למען זאת מרעהו רחקו ממנו, כענין (משלי י"ט) "ודל מרעהו יפרד". בכל תושיה יתגלע - ההולך אחר תאותו, לא בדבר אחד יחטא בלבד, אך בכל זאת שבתורה יתגלע, כי יעבור על כלנה, מלשון (שם כ') "וכל אויל יתגלע".

ועוד תמצא לו תועלת בשברו התאוה הגשמית, כי אם תשאלנו תאותו דבר בליעל ועבירה, ידבר אל לבו, הן בהתר לא אמלא תאותי, ואיך אשלח ידי באסור.

ועוד תמצא בשבירת התאוה תועלת רבה ועצומה, כי יגלה בצדק לבו וטוב חפצו לתשובה, כי הוא מואס הטבע אשר גרם לו החטא, ובזה יתרצה אל השי"ת וימצא חן בעיניו, וכן כתוב (תהלים נ"א) "זבחי אלקי רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה", רוח נשברה היא הרוח הנמוכה והנכנעת, ולב נשבר, על שבירת התאוה הגשמית, כי התאוה נתונה בלב, כמו שנאמר (שם כ"א) "תאות לבו נתתה לו". ובמזמור התשובה נאמר המקרא הזה, ובאמרו לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, למדנו מזה, כי בעל התשובה מתרצה אל השם בשבירת התאוה הגשמית, וכי זה מעקרי התשובה.

ואמרו רז"ל (אבות ה' כ"ג) "כל מי שיש בו שלש מדות הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו, עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה". ענין נפש שפלה שאינו הולך אחר התאוה הגשמית גם בדברים המותרים, כמו שמצינו שאמר אברהם (בראשית י"ב) "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", כי לא נסתכל בה עד היום ההוא להתבונן על תכונת יפיה. ואמרו רז"ל (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ג) במה שכתוב (ש"ב כ') "ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות", בכל יום היה דוד מצוה להיטיב את ראשן ונותן תמרוקין לקשטן, כדי להציק לתאותו ולהכניעה כאשר יכבוש יצרו מהן, למען יתכפר לו על דבר בת שבע. (שערי תשובה א ל והלאה)

...ואם אדם חלש הוא שאינו יכול לסבול ענויים קשים ותעניות, ימשוך מתאוותיו, ואל ימלא כל תאוותיו, לא במאכל ולא במשתה. וכן אמר הרב רבי אברהם בר דוד, שהיה אחד מחסידי עולם, הגדר הגדול המעולה המופלא, מניעת המאכלות. וכן פרש דבריו, אל יעזב לגמרי מלאכול בשר ולשתות יין, כי דייך מה שאסרה תורה. אך בעת מאכלו ועודנו תאב לאכול, יניח ממנו לכבוד הבורא מתאוותיו ואל יאכל כפי תאותו. ודרך זו תמנענו מחטא ותזכירנו אהבת הבורא יותר מתענית אחד בשבוע, כי זה בכל יום תמיד, מדי אכלו ומדי שתותו, יניח מתאותו לכבוד הבורא. (יסוד התשובה)

וסופו יורש גיהנם, שסוף בא לידי עבירה אחר שבשרירות לבו הולך ומרבה דברים עמה, על כל פנים יעשה חטא וירד שאולה, וזה הוא שאמר שלמה (קהלת ז') "ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני ה' ימלט ממנה וחוטא ילכד בה". רוצה לומר כי המות יסירהו מחיי עולם קטן, אבל האשה תאבד הנפש לעולמי עד, כי היא מר ממות. "אשר היא מצודים", האדם כיון שמביט באשה נלכד הוא ברשתה אשר היא מצודה ולא יוכל להמלט ממנה, כי האיש רואה את אשר חשקה לבו ואינו רואה מה יהיה לו אחריה עליה באחרית הימים, כמו שאמר הפייטן (ר"י הלוי סליחות), יונה פותה הולכת במדבר, רואה את הבר ואינה רואה את המכבר. "וחרמים לבה", כשהיא חושקת את האדם בלבה אי אפשר שלא יכשל בה, אפילו אם לא יחשוק אותה, ומזלו הרע של זה האיש גרם שתחשק היא בו. "אסורים ידיה", שאם אחזתו בידיה כבר הוא לקוח בבית האסורים, ושוב אין לו תקנה. "טוב לפני האלקים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה", שהצדיקים הקב"ה שומרם, ואינו מזמן להם דבר אשר יוכלו להכשל בו, אבל החוטא שאינו מתרחק מדרכי רע, ואין לבו שלם, מזדמן אליו ענין כזה. (אבות א ה)

והתאוה היא תחלת כל הפעולות והמעשים וגם קודמת למחשבה, כי אחר התאותו לדבר חושב עליו לעשות. ויש בכל התאות רעה רבה, ואין צריך לומר תאות היצר על העבירות, כי אפילו תאות משכב הנשים המרבה במותר רעה גדולה, ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי ל"א) "אל תתן לנשים חיליך". וכמו כן הרבות תאוה במאכל ובמשתה במותרין גם זה רעה, וכמו שאמרו חכמי הטבע כי גם המאכלים הקלים והטובים מזיקין לאוכל מהם הרבה, וזהו שאמרו במסכת פסחים (קי"ד א') "אל תרגיל עצמך לאכול אווזין ולבך רדוף עליך". ושלשה דרכים יש בתאוה לרוע כמו בקנאה, הראשון, המתאוה שלא יהיה עושר וכבוד וחכמה לשום אדם ושיהיו לו, והוא עון אשר חטא. השני, המתאוה לעושר וחכמה, ואם יש לאחרים טוב הדבר בעיניו, אך שיהי לו יותר מהם להתגדל עליהם, גם בזה רעה רבה. והשלישי, יש בו טובה מעט בראותו כי יש לחביריו חכמה ועושר מתאוה להיות גם כן הוא כמותם, וייטב הדבר בעיניו מאד להיות להם כמוהו, ויוסיף להם השי"ת ממנו אלף פעמים ויברך אותו ואתהן. ואין המדה הזאת שלימה לטוב בהתאוותו אותו מצד כי האחרים הם חכמים ונבונים ועשירים, כי התאוה הראויה להתאוות בחכמה מצד כי היא העיקר ושורש לעבודת השי"ת, ולעושר לעשות בו הישר בעיני ה' ולא מפני דבר אחר. וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים ל"ח) "ה' נגדך כל תאותי", רוצה לומר כי כל תאותו מצד שמים היא ולא מקנאת האדם. וכן מצינו ברבינו הקדוש ע"ה (כתובות ק"ד) שבשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו ואמר, גלוי וידוע לפניך רבון העולמים שאפילו באצבע קטנה לא נהנתי. ואף על פי שאמרו עליו רז"ל שהיה עשיר גדול, ואף על פי כן לא נהנה כי אם לשום שמים, כי לא נתאוה להבלי עולם. (אבות ד כח)

ספר החינוך:

שלא נתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים, שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". ענין לאו זה שנמנענו שלא ניחד מחשבותינו לחשב בדעות שהם הפך הדעת שהתורה בנויה עליו, לפי שאפשר לבוא מתוך כך למינות... וכמו כן שלא ירדף האדם אחר מראה עיניו, ובכלל זה שלא לרדף אחר תאוות העולם הזה, כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף, וזה שאמרו ז"ל (ברכות י"ב ב') ולא תתורו אחרי לבבכם - זו מינות, ואחרי עיניכם זו זנות (ברכות י"ב)...

ודע בני ותהא מרגלא בפומך מה שאמרו ז"ל (אבות ד' ב') עברה גוררת עברה ומצוה גוררת מצוה, שאם תשית דעתך למלאת תאותך הרעה פעם אחת תמשך אחריה כמה פעמים, ואם תזכה להיות גבור בארץ לכבש יצרך ולעצום עיניך מראות ברע פעם אחת, יקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים, כי התאוה תמשך הבשר כמשוך היין אל שותיו, כי הסובאים לא תשבע נפשם לעולם ביין, אבל יתאוו אליו תאוה גדולה, ולפי הרגילם נפשם בו תחזק עליהם תאותם, ולו ישתו שם כוס מים יפוג יקוד אש תאות היין ויערב להם. כן הדבר הזה, כל איש בהרגילו בתאוות ובהתמידו בהן, יחזק עליו יצרו הרע יום יום, ובהמנעו מהם ישמח בחלקו תמיד כל היום, ויראה כי "עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז') ללא תועלת של כלום. (שלח לך מצוה שפז)

רבינו בחיי:

והתקדשתם והייתם קדושים - והתקדשתם בגוף, והייתם קדושים בנפש לעולם הבא, כי קדוש אני. הקדושה הזאת לישראל יותר משאר העו"ג אינה אלא במעשה התורה והמצוה, כי עם התורה והמצות יתחזק כח השכל ויחלוש כח התאוות. וידוע כי התאוה חזקה בטבעה, והנה היא באדם קודמת לשכלו, כי התאוה מוטבעת בו מתחלת נעוריו, שהוא נמשך אחר ההנאות הגשמיות ועמהן הוא הולך וגדל עד שהיא מתגברת על השכל אשר בשבילו נוצר האדם. ועוד שהתאוה מחוברת מכחות הטבעים ומן היסודות ויש לה מחזיקים ועוזרים הרבה, והם המאכלים ושאר התאוות הגשמיות, והשכל שהוא עצם רוחני והוא נגזר מן העולם העליון הוא נכרי בעולם הגופות העבים והגסים, ומפני שהוא נכרי אין לו מחזיק ועוזר אלא הכל כנגדו, ובדין הוא שיחליש השכל ותתגבר התאוה עליו בסבת שני ענינים, האחד מפני שהתאוה באדם קודמת לשכל, והשני מפני שהתאוה יש לה מחזיקים ולא כן השכל. ולפיכך הוצרך האדם אל התורה והמצות לחזק כח השכל ולהחליש כח התאוות. ומפני זה נצטוינו במצות המאכלים האסורים ובמצוות העריות ובמצות התפלה והתענית והצדקה וגמילות חסדים שכולן להחליש כח התאוה. וזהו שאמרו רז"ל בספרי, והתקדשתם - זו קדושת מצוה, ואחר כך והייתם קדושים. והכוונה במאמר הזה כי על ידי המצות יחליש כח התאוות ויתגבר כח השכל שבשבילו נברא האדם. ויש לפרש עוד והתקדשתם מלשון פרישות, כי הפרוש והנבדל מתאוות העולם נקרא קדוש... והענין שיפרוש האדם מן התאות ולא ישתמש בהם רק במוכרח, שאם ימשך האדם אחר המאכל והמשתה והמשגל יותר מדאי יחריב נפשו וגופו, והוא הנקרא בלשון תורה כסיל ואויל, וכל הממעט אף בדבר ההכרחי ופורש עצמו מן המותר הגמור הוא הנקרא קדוש... ועל כן הוצרך הכתוב הזה לומר והתקדשתם להזהיר על הפרישות, וזה שיגדור האדם את עצמו ויפרוש מרבוי המאכל והמשתה והמותר ויפרוש גם כן מן הדבור שאינו ראוי... (ויקרא יא מד)

רלב"ג:

להצילך מאשה זרה - הנפש המתאוה, זרה - שאינה לאדם באשר הוא אדם (היא גם בהמית). החליקה - למשוך האדם על ידי הערבות למרד וחטא. (משלי ב טז)

באיה לא ישובון - שההמשך אחר התאוות ימנע האדם מלהשתדל במושכלות, ושהדריכה להשגתה היא דרך החיים, ומטעה בדרך התבונה. (שם שם יט)

שוחה - לפי שהתאוה שימשך לה ביותר היא הזנות והיין, הזהיר להתרחק מהם ביותר. (שם כג כז)

מאירי:

תאוה נהיה - הוה ומתחדשת באדם מעת הולדו, שיצר הרע תקוע בלב האדם משעה שנולד, והיא ערבה מאד לנפש וקשה לפרוש ממנה. או נהיה מלשון נהייתי ונחליתי (דניאל ח'), יאמר שהתאוה הנשברת תערב ותכשר לנפש המשכלת, והכסילים ירחקו ממנה. (משלי יג יט)

גבור - שמושל בכל התאוות להרחיק הרע, כמו שאמרו יש מלך במדינה, בבית ובגוף. (שם טז לב)

מנורת המאור:

והתאוה היא מתחלקת גם כן, יש מתאוה למאכלים רעים או למאכלים גסים או לריבוי יינות או ללכת כל היום במשתאות או להשתכר עם הריקים, וכל אלו התאוות יסבבו לו חלים רעים וממיתין אותו קודם זמנו, כדכתיב (משלי כ"א) "תאות עצל תמיתנו". ויש מתאוה לנשים, ועל זה אמר שלמה "אל תתן לנשים חילך" (שם ל"א), ויש מתאוה לכבוד ושררה ואינו משיגם, ואפילו שיוכל להשיגם אולי יהיו סבה לטרדו מן העולם. וכל התאוות הראויות הן בחכמה, מצד שהיא השגת האמת ושורש לעבודת האלקים. וזה שאמר דוד המלך עליו השלום, (תהלים ל"ח) "א-דני נגדך כל תאותי", רצה לומר כל תאוותי לא היו אלא בדברי עבודתך...

אבל כל הנטבע בקנאה בוערת על עושר או על כבוד, יבא להכנס בסכנות ובין כך ובין כך ירקבו עצמותיו. והלהוט בתאוות יחלה וימות. ואם ידאג על עושר או על כבוד אם ישיגנו יקנאו בו בני אדם וישנאוהו או ילשינוהו ויהרגוהו, ועוד כי מעולם לא תשבע עינו ולא יגיע לחצי הכבוד שיתאוה...

על כן כל אשר יש לו עינים לראות יביט בבני אדם החסידים והעניים ונמוכים יותר ממנו וינחם את לבו עמהם, ויודה לא-ל שעזרו ונתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש אפילו ליום או ליומים, ולא יאמר מה אוכל למחר אלא יבטח בבוראו... ויש לו לאדם היודע דעת ללמוד ממה שהיו נוהגים חסידים הראשונים, שהיו מסתפקים בלחם צר ומים לחץ וקצתם שלא היו מוצאים זה אלא מיגיע כפם...

וכל זה אירע להם בהיותם שטופים בחמדה, שהיא שורש כל הקנאות והתאוות והעבירות וסתירת כל המצות, לפיכך אמרו ז"ל דיבור לא תחמוד שקול כנגד עשרת הדברות ובכלל כל התורה, שאם לא תחמוד, תכיר ותדע שה' אחד הוא אלקיך ולא תרוץ לדבר אחר. ואם לא תחמוד לא תתאוה לעבוד זולתו וכל הדברים הדומים לע"ז ומשמשיה... על כן החפץ בחיים חיי הזמן וחיי העולם, יסיר מלבו כל חמדה המסבבת לו קנאה ותאוה וכבוד העולם הזה, שאחריתו הוא קלון, ויאזור מתניו ויתגבר כנגד יצרו הרע העומד שטנו בכל שעה ומקנא בכל רשע וחמס, ומסבב לאדם חליים רעים ונאמנים... (נר ראשון הקדמה, וראה שם עוד)

בתאות בני אדם העושר, וחושבים שיוכלו להשיגו בחריצותם, מתעסקים כל ימיהם בחמדתם להעשיר, ועליהם נאמר "כל ימי עני רעים" (משלי ט"ו), והשמח בחלקו הוא עשיר כל ימיו... על כן ישען אדם על עושהו ואל יבטח בחריצותו ולא בממון של אחר, ויהא שבע במה שחננו בוראו, כי אותם שאינם שבעים, כל ימיהם חומדים הממון עד שאם לא ימצאוהו בהיתר יבקשוהו באיסור... (נר א כלל ב חלק א פרק א)

חמדת בני אדם ורדיפתם אחר הנאות העולם גורם להם לאונות לחבריהם בכל עסקיהם ובמשאם ובמתנם ובסחורתם, ולפי שאולי יחשבו שאונאה זאת כיון שאינה גניבה או גזילה שאין בה איסור, הזהירה תורתינו עליה באומרה "אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כ"ה)... (שם שם פרק ה)

האדם חננו הבורא יתעלה בשכל, לבחור בטוב ולמאוס ברע, כדי שלא יהא נמשל כבהמות שאינן יודעות להבחין בין טוב לרע אלא בנראה לעינים, ועוסקות למלאות כריסם ולהרביע בכל מקום שימצאו. אבל האדם נברא להיות גופו עובד לשכלו להוציאו מן הכח אל הפועל. וכל מה שיתעדן לא יהא אלא לקיום גופו, כדי שיהא בריא ללמוד וללמד, להבין ולהורות, להשיג האמיתות ולהדבק בדרכי הא-ל יתעלה, כדי שיזכה לחיי עולם הבא. ולזה רמזו חז"ל כשפירשו "בכל דרכיך דעהו (משלי ג' ו') - ואפילו לדבר עבירה", כונתם, שאפילו כשיתעסק בצרכי הגוף שהן נקראין עבירה, כדי שיהא כונתו לתכלית האמיתי. ועל זה אמרו, וכל מעשיך יהיו לשם שמים...

אבל האכילה הטובה, האוכל לקיום גופו, כדכתיב (משלי י"ג) "צדיק אוכל לשובע נפשו", ולא יתאו למאכלים גסים להשביע תאותם, אלא המקיימים לגוף בבריאותו, שתשאר הנפש דבקה למעלה. אבל הרודפים אחר תאותם, היום משביעים אותה מהיתר ומחר מאיסור, וכשאינם יכולים להשיגו משלהם, גוזלים אותו משל אחרים. ועל זה ציותה תורה דבר גדול, שיהרוג אביו את בנו אם יראה בו שהוא זולל וסובא... (שם חלק ב פרק א)

חכמינו החסידים בראותם כי בני אדם כפי טבעם מתאוים לנשים וכשמתעסקים עמם בשום דבר, שהיצר מקטרג וחומד בדבר האסור יותר מדבר המותר, על כן כדי להפריש האדם מחמדה זאת ולהצילו מרשת זו הטמונה לבל ילכד בה... נתנו עצה בדבר שלא ירבה שיחה עם הנשים, בראותם שבשיחה יבא לידי ניאוף... שכל שיחתה של אשה אינה אלא ניאופין, ותחלת הזנות שיחה עם הנשים, ומתוך השיחה באין אל השחוק, ומתוך השחוק באין לידי קלות ראש ומתוך קלות ראש באין לזנות. לפיכך כל מי שיש בו יראת חטא יציל עצמו מרשת זו הטמונה לכל בני האדם המביאה לידי זנות... (שם שם חלק ג פרק א)

וגם הנפש אשר תפליג מלבוא למשתאות ומלטייל בגנים, רפואתה היא שתחלש תאותה מן התענוגים. וירבה בדברים המחלישים את התאוה וימעיט מחברת אנשי רשע וירגיל להתחבר לעניים ולמרודים, ובזה תחלשנה תאוותיו ויתמיד בדרך טובה וישרה.... (נר ה חלק ב פרק א)

אברבנאל:

כי רבה רעת האדם - כי התאוה והשכל שהם התחלות המעשים היו נפסדים בהם ואין להם עוד תקוה. (בראשית ו ה)

...והחמץ מורה על התאוות החומסות, שלכן אסור להקריב ממנו קרבן, וציוה להרחיקו מיום הי"ד, כי עד בן י"ד אין בית דין עונשים, ומאז והלאה צריך לבדקו לאור הנר ולשרפו ולהרחיקו מאז בכל ע' שנותינו מגופנו... (שמות יב טו)

והיה לכם לזרא - תיעוב וריחוק, וזהו דרך התאוות הגשמיות למתמיד בהם שיבא לתעוב במהרה. (במדבר יא כ)

ספורנו:

והנחש - ...ויקראו האויבים המזיקים נחשים צפעונים אשר אין להם לחש, כאמרו "הנני משלח בכם נחשים צפעונים" וכו', ועל זה הדרך קרא בזה המקום את היצר הרע המחטיא נחש, בהיותו דומה לנחש אשר תועלתו במציאות מעט מאד ונזקו רב עם מעוט הראותו. וכבר אמרו ז"ל שהיה סמאל רוכב עליו, והוא שהכח המתאוה המחטיא יעשה זה באמצעות הכח המדמה המוביל אליו דמיוני התענוגים החומריים המטים מדרך השלמות המכוון מאת הא-ל ית', כי אמנם הכח המתאוה עם דמיוני התענוגים המובילים אליו הם מצוים לכחות הגשמיות הפועלות ומחטיאים כונת ורצון הא-ל ית' כשלא יתקומם עליהם הכח השכלי וימחה בהם...

היה ערום מכל חית השדה - כי הכח הדמיוני המוביל תמונות התענוגים אל הכח המתאוה היה חזק בהם יותר ממה שהיה בשאר בעלי חיים, כאמרם כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. (בראשית ג א)

הוא ישופך ראש - הכח הדמיוני ימעיט את התענוג בתחלת השגתו במה שידמה ויצייר יראת היזק באיכות התענוג וכמותו וסדרו. ואתה תשופנו עקב - כי המתאוה בהתגברו יוליד ההיזק בסוף התענוג. (שם שם טו)

ובכל נפשך - שלא יניא אותך כח מתאוה בהיותך מכיר מעלת מי שצוה ותועלת מצותיו. (דברים כו טז)

מהר"י יעבץ:

עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים... יש מפרשים כי לג' סבות יחטא האדם, הא' התגאותו על חביריו ובזותו אותם, ולזה ירצה לעשקם, הב' הרבות בתענוגים ובקנינים המדומים, הג' בחשבו שאין דעת וחשבון בשאול אשר הולך שמה. והאדון הזה הפליג להזהיר במוסרו זה לבל יחטא האדם בשום צד, ואמר כנגד הא' דע מאין באת ולא תתגאה, ונגד הב' ולאן אתה הולך, כי כל קניניך לא יועילוך ויהיו כאין וכאפס תענוגיך, אדרבה יהיו למשא עליך, כמאמר התנא מרבה נכסים מרבה דאגה... (אבות ג א)

הקנאה התאוה והכבוד, לפי שאלו הדברים טבעו של אדם רודף אחריהם, הבדילנו זה התנא בנזק הנמשך מהם... ולכן אמר מן העולם סתם, לכלול העולם הזה והעולם הבא, העולם הזה בטבע, הקנאה, שלמה ע"ה אמר (משלי י"ד) "חיי בשרים לב מרפא ורקב עצמות קנאה"... והתאוה כבר כתבתי במשנת מרבה בשר מרבה רמה, שהתענוגים כמו המלח, שמעוטו יפה ורובו קשה, והנמשך אחריהם מפסיד את עצמו... כי ידוע שכל מה שבזה העולם הכל הכנה לחיי העולם הבא, והמקנא והמתאוה והרודף אחר השררה עושים מהטפל עיקר, וכאילו אומרים כי אלו הדברים מכוונים לעצמם ואין זולתם, ולכן יהיה עונשם מדה כנגד מדה, כי כאשר הם בזוהו כמו כן תהיה אצלם ולא יכנסו לעולם האמיתי תחת אשר בזוהו... (שם ד כו)

מדרש שמואל:

עוד כתב בשם המפרשים שכוונת איזהו עשיר השמח בחלקו הוא לפי שהתאוות הגשמיות כבר ימצא לכל אחד מהם גבול ותכלית, וכאשר תשלם התכלית תשבות התאוה כי המאכל והמשתה כשיתאוה האדם אליו ויתמלא ממנו בשיעור מוגבל תפסק תאותו וגם שיושם לפניו לאכול לא יקחהו, וכן בענין המשגל שבמלאת האדם מתאותו יקוץ בו. אבל חמדת הממון לא יקוץ בו כי אין לה תכלית וגבול שתשבות בו, כי כשיגיע ממונו של אדם לשיעור מוגבל גדול יכסוף יותר, וכן לאין תכלית, ולכן היטיבו האנשים הממשילים שדמו את חמדת הממונות לצמא שירגיש בה האדם וישתה מהמים המלוחים, כי כל עוד שישתה יוסיף צמא... (אבות ד א)

ואפשר לפרש כי ג' מדות באדם, יש מי שמקנא במי שיש לו עושר יותר ממנו, זאת הקנאה לא תפסק עד שמוציאה את האדם מן העולם, כי אם היום יקנא בראובן אפילו שאחר כך ילך הוא הולך גדול עד כי גדל עשרו יותר מעשרו של ראובן, למחר יחזור ויקנא בשמעון, באופן שלעולם יהיה לבו כדונג נמס בתוך מעיו, כי רקב עצמות קנאה, וזו היא סיבה שיתילדו בתוכו כל חלי וכל מכה עד שמוציאין את האדם מן העולם. והתאוה הוא שאינו מקנא כלל בחברו, כי מי יתן את כל עם ה' עשירים, אמנם הוא לעצמו כל היום התאוה תאוה להרבות כסף וזהב לבלי חק, אף גם זאת בהיותו בחצי ימיו התאוה מוציאה אותו מן העולם, כי אי אפשר שיגיע לגבול מוגבל לאמר עד פה יבא ולא יוסיף להתאוות עוד, כי אוהב כסף לא ישבע כסף ונפשו דאבה ומילדת בתוכו חלאים רעים ונאמנים ומוציאין את האדם מן העולם, וכן הכבוד... (שם שם כז)

שערי קדושה:

תאות התענוגים רעה מכל הנ"ל, כי בהיותו גרגרן יביאוהו לידי חמדה, וגזל, ושבועת שקר, ושנאת הבריות, וקנאה, ודומה לעשו שנאמר בו "הלעיטני נא" וגו', ועליו נאמר "ושמת שכין בלועך אם בעל נפש אתה" (משלי כ"ג), כי על ידי כן יאכל נבילות וטרפות וכל מאכלות אסורות, וכתיב... (דברים ל"ב) "וישמן ישורון וגו' ויטוש א-לוה עשהו", כי מביאו לכחש בה' יתברך, כמו שכתוב (משלי ל') "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה'". ועל כל העבירות אין הקטן נענש, ובן סורר ומורה שאכל תרטימר בשר וחצי לוג יין נסקל. ואמרו ז"ל מנהג הרשעים אכול בשר ושתה יין וכו', וכתיב (ישעיה כ"ב) "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון" ואמר אליהו ז"ל לר' יהודה לא תרוי ולא תחטא (ברכות כ"ט). אבל המסתפק בהכרחי נקרא צדיק, כמו שכתוב (משלי י"ג) "צדיק אוכל לשובע נפשו"... ואמרו ז"ל כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' אם עשית כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא... ותנא דבי אליהו, לא זכה אדם לתורה יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתירה שלא תכנוס לתוך מעיו. (חלק ב שער ד, וראה שם עוד)

ארחות צדיקים:

ועוד הגאוה מביאה לידי תאוה, כי המתגאה לבו רחב ומתאוה לכל דבר, והתאוה היא המדה הרעה שבכל המדות, כי יתאוה מחמת גאותו ללבש בגדים יקרים ולבנות פלטרין גדולים ולאכל מאכלים טובים, כי המתגאה לעולם לדברים גבוהים יחמד, ואולי ידו אינה משיגה לדברים אלו, ומתוך כך יבא לידי גנבה וגזל, כי המתגאה לבו חומד ורחב כים להתעשר ולא יהיה שמח בחלקו, כי ימעט בעיניו מה שיש לו, לפי רוב הוצאות תאות גאותו, ועוד הגאוה גורמת שלא יהא סבלן לסבל עול הבריות, ואין צורך להאריך בפחיתת מי שאינו סבלן כי ידוע הוא לכל... (שער הגאוה)

מהר"ל:

הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם... דע לך כי האדם שהוא בעל חי יש לו נפש, והנפש הזאת יש לה כחות מחולקות שפועלות באלו כוחות פעולות מחולקות, כמו שבארנו למעלה... ובאר (הרמב"ם בהקדמה) ענין ג' כחות אלו, כח טבעי הוא הכח שמקבל ההזנה שהאדם ניזון ודוחה למותרות הטבע ומגדל את הגוף באורך וברוחב כאשר הוא, ומכח זה באה התאוה לזנות, שהוא על ידי מותרי הטבע שמבשל כח זה, וכל כח התאוה הוא מכח זה שנקרא כח טבעי, ומשכן כח הזה הוא בכבד... ולפי חלקו אלו שלשה כחות אמרו הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, כי אחר שהנפש יש לה אלו ג' כחות אשר בארנו למעלה אם יצא מן השעור באלו ג' כחות הרי יוצא מן העולם, שהאדם הוא בעולם על ידי אלו ג' כחות... כי כל תוספות הוא העדר וחסרון, ולפיכך אמר כי הקנאה אשר יבא מן כח הנפשי שכבר אמרנו... וכן התאוה שהוא מצד כח הטבעי שהוא מתאוה לדבר שלא היה צריך לאדם, הנה הדבר הזה הוא תוספות שכח הטבעי הזה הוא יוצא מן הגבול הראוי לו, ולפיכך יגיע לו העדר שכל כח כאשר הוא יוצא מן השעור ומן הגבול מה שאין צריך ואין ראוי לו מביא לו ההעדר והמיתה... (דרך חיים ד כא)

תועבה, תועה אתה בה. יראה כי לכך אמר בר קפרא אלו ג' דברים להודיע כי התאוה הגופנית כמו הזנות והשכרות ושאר תאות הגוף אין בהם ממש כלל, ובא לומר שהיה שעת משתה ולא ימשך האדם אחר תאות הגוף ביותר רק לשמוח בדבר מצוה לשמח חתן וכלה... (חידושי אגדות נדרים נא א)

בשביל חנופה וכו', פירוש בשביל שהיו להוטין אחר אכילה ושתיה נמשך אחר זה הגיהנם, מפני כי כל שהוא להוט אחר אכילה ושתיה הוא חסר, והוא כמו הגיהנם אשר לא שבע, שנאמר (משלי ל') שלשה אלה לא תשבענה שאול ועוצר רחם. וכאשר האדם רודף אחר תאוות הגוף שהוא חמרי והוא תמיד חסר, כמו שהוא ענין החומר שהוא תמיד חסר ואינו שבע לעולם, יורש גיהנם שהוא חסר תמיד, כי שוה לו ודומה לו ביותר... (שם סנהדרין נב א)

...ולשון חמדה ותאוה אחד הוא, או שהתאוה יותר מן החמדה כי החמדה הוא על דבר שיש לו חמדה שנחמד בעצמו, והתאוה שהוא תאב לדבר אף על גב שאינו נחמד בעצמו, וכל חמדה היא תאוה ואין כל תאוה חמדה, ולפיכך לאסופי אתא... לאפוקי בדברות האחרונות שמדבר מה שיצרו תאב ויצרו תאב לכל מה אשר יתאוה, ולכך הוסיף שדהו, וגם כתב לא תתאוה מזה הטעם, שכיון שהחמדה של דברות שניות היא בשביל יצרו בלבד, אצל האשה שייך חמדה מפני שהיא אשה בעלת חן נחמדת למראה, לכך כתיב חמדה אצל האשה, אבל אצל בית ושאר דבר כתיב לא תתאוה, שהוא מן הנפש המתאוה, ולכך גם כן חלקם. ובדברות הראשונות שרוצה לומר שהוא חומד מפני שרוצה להשלים עצמו מה שחסר... שייך חמדה, שהאדם חומד לדברים המשלימים האדם... (גור אריה דברים ה יח)

של"ה:

והכנעה במעשיו, יהיה נפש שפלה בכל עניני התאוות לא ירדוף למלאות תאוותו בעניני המאכלים והביאות. ומצינו שהתאוה נקראת נפש, כמו שכתוב "בכל אות נפשך ובכל אשר תשאלך נפשך". ונפש רחבה היא הרודפת תאוותה כמו שכתוב "וגם הנפש לא תמלא".והרודף אחר תאוות המאכלים וכן אחר שאר תאוות לבו מתגאה, כדכתיב "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך"... (שער האותיות אות ע)

ולהורות על עניניהם, שזה נגד עולם הזה וזה נגד עולם הבא, אמר הכתוב "ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים". ירמוז העולם הזה שהוא חלק עשו כל ענינו הוא לרדוף אחר המותרות להציד ציד להביא יום ולילה לא ישבותו ולהיות איש שדה תמיד לישב בגרנות ולהרחיק נדוד למרחקים ולבלתי השקט מרתיחת התאוה והחמדה, וסיבה המביאה לזה הוא בטן רשעים שלעולם חסר, ואומרים תמיד שלום עליך נפשי, כי כן עש"ו עולה למנין שלו"ם, ועל זה ירמוז הכתוב שאמר עשו הוא אדום, שמשכן התאוה והחמדה הוא בכבד שכולה דמא, על כן המרה תלויה בה, כי מרה תהיה באחרונה למי שהולך אחר הכבד, ומאחר שתיבת אדום רומזת על הכבד, אמר שעשו הוא אדום, אבל יעקב איש תם יושב אהלים, רוצה לומר שיושב בשלוה בשני אהלים, דהיינו עולם הזה ועולם הבא, כי כן יעקב אומר יש לי סיפוקי ואוחז במדות ההסתפקות, ואז הוא יושב בהשקט ובטח ונח ושקט, מה שאינו כן הרודף אחר תאות שלא ינוח ולא ישקוט, שעליהם נאמר "והרשעים כים נגרש", כל מאכליו הם לחם עצבים כי הוא מפחד תמיד ואומר מה אוכל למחר... (שם)

רמח"ל:

ואמנם עיקר התאוה פונה לב' ראשים, הא' הוא הממון, והב' הוא הכבוד, שניהם כאחד רעים מאד וגורמים לאדם רעות רבות. הנה חמדת הממון היא האוסרת אותו במאסר העולם ונותנת עבותות העמל והעסק על זרועותיו... כי הנה כמה תפלות נאבדות וכמה מצות נשכחות מפני רוב העסק ויגיעת המון הסחורה, כל שכן תלמוד תורה... היא המעברת פעמים רבות על מצות התורה ואפילו על חוקות השכל הטבעיים.

יתירה עליה חמדת הכבוד, כי כבר היה אפשר שיכבוש האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות, אך הכבוד הוא הדוחק, כי אי אפשר לו לסבול ולראות את עצמו פחות מחבריו, ועל דרך זה נכשלו רבים ונאבדו... (מסילת ישרים פרק יא)

כלי יקר:

ועשית לו מסגרת, שיסגור בעד התאוות שלא יהיה לו פתח פתוח אליהם אלא יסגור בעדם ויתן להם קצבה, ועשית זר זהב למסגרתו סביב, כי הסוגר בעד תאותו הרי הוא בן חורין ומלך, לאפוקי הפורץ גדרו לעולם הוא עני בדעתו... (שמות כה כה)

כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך - הורה שאין האדם הומה אחר התאוות כי אם מתוך הרחבה יתירה, ואין ארי נוהם כי אם מתוך קופה של בשר, לכך אמר כי ירחיב ה' את גבולך, וזה יביאך לידי הסרת מסוה הבושה מעל פניך, עד שתאמר בפה מלא אוכלה בשר. ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים. והסבה לכל זה הוא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה', כי כל הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה' יש עליו מורא מלכות שמים ביותר, אמנם כי ירחק ממך המקום גורם לך שרחוק ה' מכליותיך על כן כל היום תתאוה תאוה גם בוש לא תבוש מלומר אוכלה בשר... (דברים יב כ, וראה שם עוד)

אור החיים:

אני ה' אלקיכם - ...ובזה נבא לפרש הכתוב. הנה ידוע כי כל מצות אשר צוה ה' לעם קדושו הם מצות שיכול האדם לעמוד בהם ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות, הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם, והם מרחק הרגש ראות העין ומרחק בחינת החושב. ואם ב' אלו לא יעשה אין אדם שליט ברוח זה לכלותם ממנו, כי כל שלא תהיה לו הרחקת הרגש הראות בדבר הגם שירחיק החשק, וצא ולמד ממעשה של רב עמרם רבן של חסידים, שהגם היותו מושלל מבחינת החושב נתנצח מבחינת הראות. גם ממעשה רבי מתיא בן חרש שבחר לסמות עיניו למיחוש הכרחה אשר מהם תבא בדבר הרע, הגם שהיה מושלל מבחינת החושב, כאשר מעשיו מוכיחות. גם אם יושלל מבחינת הראות אם לא ירחיק בחינת החושב מחשבותיו יחייבו לבקש ולהתלהט אחר המעשה. וצא ולמד ממעשה שהובא בש"ס באותו גוי שקנה ירך בשר וחטט בו כדי וכו' ובעל וכו'... נמצאת אומר שבא' מהב' תהיה מושללת מהאדם שליטה בעצמו בדבר זה, ואין צריך לומר בהצמד ב' דברים ראות וחושב הן האדם חלוש כנגד תאותו. ואין צריך לומר אם ישלח ידו ואכל מעט מן הרע הזה הנה הוא מסור ביד תאותו מעשה תחבולות, הגם להעריך מלחמה נגד בחינה זו היא בשלילת ממנה ב' דברים...

ובזה נבא אל הביאור, הנה האדון ה' צב-אות נתחכם בצוותו מצוה זו ודבר נגד יצר הרע, שיאמר איך יכול אנוש טבעי למשול בתאותו אשר היא אנסתו דבר זה הוא מושלל מהדעת שיחייב ה' שמירתו לכל בהשואה אלא לאנשים אשר יכולין לעמוד ויש כח ברצונם לשלול החפץ בזה, והם אותם שלא באו לידי מבחן הראות והחושב באלו, אבל במי שעברו בחינת הנזכר כפי הטבע אין אדם שליט ברוחו למנוע מעצמו חשק המכריחו, ועל זה נתכוון ה' בנועם דברי אלקים חיים, ואמר "כמעשה ארץ מצרים וגו' אשר ישבתם", פירוש הגם שישבתם במקום שאנשים בני זנונים ולא תמנע מכם בחינת החושב לצד ישיבתכם ביניהם כל הזמן ההוא, ואף על פי כן אנכי מצוה אתכם שתתעצמו לנצח החשק לבל תעשו כמעשיהם... ולצד שיאמר אדם כי אין מעצור בכוחו בדבר זה, לכן הקדים ה' בתחלת דברו הטוב ואמר "דבר אל בני ישראל ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם", כי הן אמת במין אנושי זולת ישראל ישנו בטענה זו כי לא ימצא בכוחו למנוע עוצם חשקו ממנו, מה שאינו כן אתם בני ישראל לצד היותי ה' אלקיכם, והיא השגה אלקות בכח האלקי ינוצח כח הטבעי גשמי כי הצורה תשלוט בחומר כשיסכים איש ישראל להתדבק בה' אלקיו ישלוט בטבעו, והוא כמאמרם ז"ל שאמרו הצדיקים לבם מסור בידם... שהם שיתאוו תאוה בלבם יבחר השכל שהיא הנשמה, ואם ישנו באזהרה מה' או מכללי התיעוב ישלול הרצון בו וימנע החפץ הגם שישנו... (ויקרא יח ב, וראה שם עוד)

...ואמר את כספך וגו' כאן פירש מה הוא הנשך והרבית אשר מחשיכים אורו, את כספך הם הדברים שהאדם כוסף בעולם הזה לדברים הנדמים, לא תתן לו בנשך, כי כשאדם משלים תאות נפשו הבהמית ומטעים רוחו מכסופיו הוא נשוך בזה ומטיל בו ארס החטא. ואמר ובמרבית לא תתן אכלך, פירוש אפילו אכלך שהוא דבר שהורשית לאכול לא תרבה בו, כי כשאדם הולך אחר גרונו ויטה גבול התאוה שבו למותרות בזה יחשיך אור הנפש, כי כשזה קם זה נופל, כשמתרבה תאבון המורגש מתמעט תאבון הרוחני, והוא מאמר הכתוב צדיק אוכל לשובע נפשו לא להנאת ההרגשה. ואומר אני ה' וגו', פירוש הגם שאני אומר להם להוציא אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען, לא לאכול מטובה ולשבוע מפריה הוא התכלית, אלא להיות לכם לאלקים הוא עיקר הארץ... (שם כה לז)

...ואמר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך, פירוש כשיתמיד שימת הדברים על לבו יולד בלבו חשק תאוה הרוחניות וירוץ לבו לאהבת ה' בכל אשר ציוהו, ודבר זה אנו יתמי דיתמי אנו מרגישים כי רבה תאוה בלבנו וחשק אלקי עולם יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות וכל ערב נרגש לנמבזה, וכמה בערך חלק המועט המושג מהרגש היות הדברים על לבנו, אשרנו מה טוב חלקנו.

עוד נתכוון הכתוב לג' הדרגות שהם כוללים גדרי האהבה, האחד כנגד ההרגש הוא חמדת הלב, וא' כנגד הצורך שהוא מזון המחיה את האדם, ואחד בגדר השיעור עד כמה צריך לצאת ידי חובת האהבה. כנגד גדר ההרגש אמר בכל לבבך, הנה הגם שיתאוה האדם לאכול אוכלהון לא יהיה כל כך עוצם הערבות הגם שהנפש חפיצה לאכול יכול אדם למשול ברוחו למנוע עצמו מהדבר בנקל, מה שאינו כן כשנכנס בלבו חמדת הלב ויתאוה לאשה יפה, ומה גם כי יתרבה חשקה בלבבו יפעיל בו ההרגש עד שאינו יכול למשול ברוחו להטות לבו ויכוף אותו לעשות מה שאין רצונו עשות. צא ולמד כמה נתעצם יוסף הצדיק לכוף חמדת הלב במעשה אשת פוטיפר, ושכרו יגיד לו. וכנגד גדר זה אמר הקב"ה ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, שישתדל להכניס אהבת ה' בלבבו וילהיבנו... ולפי שגדר זה מציאותו הוא על ידי התעוררות כדרך אומרם עין רואה ולב חומד, אבל זולת זה לא יתעורר הלב מעצמו לחמוד, לזה העיר ה' במאמר ב' בגדר הצורך ואמר ובכל נפשך, שהם דברים שהנפש צריכה להם, כגון אכילה ושתיה וכדומה שהאדם מתעורר מעצמו להם בלא אמצעות דבר, כמו כן תהיה אהבת ה'... והנה שני הדרגות אלו ישנם בגדר המצטער והמתגדר, שהמאכל אחרי אכלו ואחרי שתו יחדל ממנו החפץ בו, וכמו כן תאות לבו אחר גמר מעשה דרך גבר בעלמה ישתנה הדבר אצלו עד אחר זמן, לזה בא דבר ה' בהדרגה ג' בגדר השיעור, ואמר ובכל מאדך, פירוש בכל ממון שאתה חפץ בו, וכשם שהממון אמר הכתוב אוהב כסף לא ישבע כסף... וכמו כן יצו ה' באהבתו שלא תשתער ותוגבל... (דברים ו ו)

הגר"א:

ותמלא ארצו - הממלא ביתו כסף לתכלית הוצאה יש לו קץ כמו שיש לתאוות, אבל הממלא כדי לאסף אין קץ לחמדתו. (ישעיה ב ז)

...וזכר שרשי הרע, הקנאה ועין הרע, תולדות נחש הקדמוני המקנא, והוא ראש לע"ז ותאות כסף וכבוד, שכנגדם הסוס הגאה. (שם שם ח)

להצילך מאשה זרה - עכשיו מפרש הנוקבא דסטרא אחרא והוא סוד התאוני. והיא נחלקת גם כן לשנים, והם תאוה וחמדה. ותאוה היא שהגוף נהנה, שהוא יושב בביתו ואינו רואה רק למלאות תאותו והנאתו. ואף שהוא יושב בביתו ולומד כשהוא רודף אחר התאוה גם מה שהוא לומד אינו אלא לפניות. וחמדה היא לדבר שאין בו הנאת הגוף, כמו בגדים נאים ובתים נאים או שיהיה לו ממון רב, שאין בהם הנאת הגוף, אלא נפשו של אדם חומדת להם, וזה שאמרו גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להם. שבגזל שייך חימוד, שאין בהם הנאת הגוף, ובעריות שייך לשון תאוה, שהיא הנאת הגוף, לכן אמרו מחמדתן ומתאוה. והחומד דברים שאין בהם הנאת הגוף אינו שליו ואינו שקט, אלא רודף תמיד אחריהם, ושני הדברים האלו כתיבי בעשרת הדברות, אך בלוחות האחרונות כתיב אצל אשת רעך "לא תחמוד", ואצל בית רעיך "לא תתאוה", ובלוחות הראשונות כתיב בשניהם "לא תחמוד", ונמצא שתאוה היא הנאת הגוף ממש וחמדה היא לדבר שאין בו הנאת הגוף. וזו התאוה נקראת נכריה, כי התאוה אינה ראויה לבני ישראל כלל, כי אנחנו אין ראוי לנו לילך אחר תאות עולם הזה כלל וכלל, ולכן היא דוגמת בת אל נכר, שאסור ליגע בה כלל. והחמדה נקראת אשה זרה, כי האשה אשר מבני ישראל היא, מותר ליקח אותה לאשה, רק אשה זרה, שלקח אותה איש אחר בזו אסור ליגע כלל וכלל, כן חמדת הפרנסה והממון אינה אסורה מכל וכל, כי כן כתיב "למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה", אך יעסוק באמונה מאד ולא יעשה עול, שלא יגע בממון שאינו שלו ממש, והיינו של איש זר, כמו שאמרו "נשאת ונתת באמונה", ולכן נקראת החמדה אשה זרה, החמדה מביאה לחמוד ממון של איש זר, וזהו "להצילך מאשה זרה" זו החמדה כנזכר לעיל, מנכריה זו התאוה.

אמריה החליקה - כי התאוה מראה עצמה לטובתו, כי מתוקה התאוה לחיך מאד, ועל ידי זה האדם מתפתה לילך אחריה, כי נפשו של אדם מתאוה לזה מאד, והוא נח להתפתות בדבר שיש בו תאוות והנאת הגוף, לכן אמריה של התאוה החליקה, שהם חלקים משמן ונכנסים באזנו של אדם. מה שאין כן בחמדה, שאין אמריה חלקים, כי אין בזה הנאת הגוף, ואין כדאי לרדוף אחריה, ואדרבה תמיד לא ינוח ולא ישקוט, לכן אין חלקים דברים כמו בתאוה. (משלי ב טז)

ואת ברית אלקיה שכחה - הוא נגד הנכריה שעוזבת מינה ועמה ומתדבקת בעם אחר. והוא נגד התאוה שיושב בביתו ורואה למלאות תאותו ומיפר הברית שכרת ה' עמנו ללמוד תורתו הקדושה והטהורה כדי לעשות רצונו והולך אחר התאוה. ואף שלומד אינו לומד אלא להשלים פניותיו, ושוכח ברית אלקיו שהן תרי"ג מצות... וזה יושב בביתו ואינו רודף אחריהן אין מצוה באה לידו ונמצא שוכח ברית אלקיו. (שם שם יז)

כל באיה לא ישובון - שלא יאמר אדם אלך בשרירות לבי ואחר כך אשוב, לזה אומר שכל באיה תיכף כשבאים אליה, לא ישובון לא יהיו יכולים לשוב ממנה. והוא נגד ההולכים אחר החמדה, כי לא יוכלו לישב במנוחה והשקט אחר שהיה דרכם לרדוף תמיד אחר הממון והחמדה...

ולא ישיגו אורחות חיים - הוא נגד בעלי התאות ששחה אל מות ביתם, כי אינם עוסקים בתורה שהיא החיים, לזה אומר שלא ישיגו אורחות חיים, תיכף כאשר יסורו ממנה והולכים למלאות תאותם, לא ישיגו כלל ארחות, פירוש שאף לא יבינו אורחות חיים, כי התאוה היא היפך התורה, כמו שאמרו במדרש, עד שאתה מבקש שתכנס תורה למעיך בקש שלא יכנסו אכילה ושתיה לתוך מעיך... (שם שם יט)

ולמה תשגה בני בזרה - הוא נגד האשה זרה, והיא החמדה. ותחבק חיק נכריה - היא התאוה, ואמר אצל הזרה תשגה, כי בחמדה אין לו הנאה כלל, באמת, ורודף תמיד ומיגע את עצמו, וגם בלילה לא שכב לבו. והייינו שהיא משגה אותו, ולכן אמר "ולמה תשגה" וגו', אבל אצל התאוה שיושב בביתו וממלא תאותו אמר "ותחבק" וגו'. (שם ה כ)

כי נכח עיני ה' דרכי איש - הוא נגד החמדה אשר הוא רודף תמיד, כנזכר לעיל, לכן אמר שנכח ה' דברי איש, ואיך לא תהיה לו בושה מהקב"ה שהוא רואה כל מעשיו. וכל מעגלותיו מפלס - הוא נגד התאוה, שמעגלותיו הם הדברים הקטנים שבלבו. והיינו מפני שהבעל תאוה אינו הולך בדרך, אלא יושב בביתו ורואה למלאות תאותו על ידי גלגולים וסיבות לכן אומר שמעגלותיו ה' מפלס. והיינו, שלא יאמר אדם שמה שהוא רודף אחר התאוה והחמדה הוא לשם שמים, לכן אומר נגד החמדה שנכח ה' דרכיו, והוא יודע אם הם לשם שמים או לא. ועל החמדה שהיא בגלוי אמר "נכח עיני ה'", אבל על תאוה שהיא בהסתר אומר שהוא "מפלס" כמו כוונתו לשם שמים וכמה כוונתו לשם תאותו. (שם שם כא)

אל תחמוד יפיה בלבך - הוא נגד אשת רע, שהיא החמדה, לכן אמר "אל תחמוד". ואמר יפיה בלבבך - כי החמדה אין לה פיתויים וחלקת פה, רק שהאדם חומד מעצמו דברים שאין בהם כלל הנאה לגוף, רק שיהא בעל בתים נאים ובגדים נאים ותכשיטים. והוא רודף תמיד בשווקים וברחובות אחר הממון. ומחמת שקצתה נצרך מאד לפרנס את עצמו ובני ביתו הוא נמשך על ידי זה אל המותר ורודף תמיד ואומר שהכל הוא לצורך בכדי שיהא יכול ללמוד ולעבוד את ה' בריוח ולזון אשתו ובניו, ולכן אמר אל תחמוד מעצמך יפיה, כלומר המותרות בלבבך בשני יצריך, לאמר שגם זה נצרך לעבודת ה'. ואל תקחך - כי לתאוה יש פיתויים וחלקת פה, לכן "אל תקחך", כלומר שהיא לא תקח אותך. בעפעפיה - כי התאוה היא הנוקבא של המרמה, שמראה טוב לאדם והמה פחיתות. ומפתה היא מבחוץ, שמראה את עצמה לטוב לו והרע טמון בה, לכן אמר עפעפיה, כלומר מבחוץ בדבריה הטובים וגם ברמאותה, כי דרך המרמה להיות קורץ בעיניו. (שם ו כה)

כי בעד אשה זונה עד ככר לחם - זהו נגד התאוה, והיא היפך התורה... כי כשהאדם רודף אחר התאוה הוא משכח תלמודו... ואשת איש - היא החמדה, נפש יקרה תצוד - שהיא היפך המצות, ואפילו נפש יקרה, שהוא בעל תורה ויראה, היא צדה במצודתה, שמראה לו שהיא נצרכת לישוב העולם ולעבודת ה', וטוב תורה עם דרך ארץ... (שם שם כו)

תאוה נהיה תערב לנפש - נהיה הוא לשון נשבר, והוא מלשון "הוה על הוה" וגו' (יחזקאל ז'), כלומר, מי ששובר תאותו אף שבשעה שתאותו מתגברת עליו והוא שובר אותה הוא מצטער, מכל מקום אחר כך היא תערב לנפש ונהנה מזה מאד. ואמר לשון נהיה, כי כאשר האדם שובר תאותו ורצונו מפני כבוד ה', בכדי לעשות רצון ה', הקב"ה עושה רצונו... (שם יג יט)

לחם דמעה:

נשא לבבנו - לתת גם המחשבה, ואמר לבבנו שגם היצר הרע יתקן, כי הגם שקנאה תאוה וכבוד עצות היצר הרע, ומוציאין את האדם מן העולם, לפעמים יתפאר בהם, כפנחס שקנא וזכה לחיי עולם, וכן אם תאוותיו יהיו לשם שמים, כשיזדווג לשם שמים לקיים מצות פריה ורביה, הגם שאי אפשר קישוי בלא תאוה, או שאוכל שיוכל לעסוק בתורה ומתלבש משום הכון לקראת אלקיך, או מתכבד מפני תורתו... (איכה ג מא)

הכתב והקבלה:

ולא תחמוד ולא תתאוה - יש הבדל בין חמדה לתאוה, התנאי בחמדה היא שהיה בדבר הנחשק נעימות ושלמות עצמי מתדבק בו, שלפי שלמותו העצמית הוא מוסכם לכל המין האנושי, שכל הרואה אותו חושק אליו, והוא ענין החמדה שחושק אל הדבר מצד נעימותו וערבותו המתדבק בעצמות הדבר, כאלו תאמר השקדים המתוקים יש בהם טעם משובח מצד עצמם. וענין התאוה היא שבעצם הנחשק אין שום נעימות ושלמות עצמי, אבל יתהוה בו שלמות כשיחובר ויצורף אל דבר, כגון לשקדים המרים אין טעם משובח, אבל ישוב לשבח כשיתערבו בדבר המתוק, והרי אין נעימותם רק על צד הצירוף אל הדבר. והנה במין הנשים יש שלמות עצמי, והוא היופי, שהוא שלמות שאין חולק עליו, ושאר שלמות המצויות בהן לענין הנהגת הבית וגדול בנים כולן טפלות בהן, שאין לך אדם שלא יחבב היופי, ושאר שלמויות המצויות בהן לענין הנהגת הבית וגדול בנים כולן טפלות בהן, שאין לך אדם שלא יחבב היופי, ויש לך אדם שאינו חושב לכלום שתהיה אשתו משתדלת בצרכי הבית וגדול הבנים אם יש לו בלעדה עבדים ושפחות המשתדלים בכך. ולפיכך לא יפול על החשק בנשים רק לשון חמדה, כי סתם חשק באשה הוא מחמת היופי ועגבותה. אמנם בשאר חפצי וקניני האדם כגון בית שדה ועבד ואמה יפול בהם בין לשון חמדה כשיהיה בהם שלמות עצמי, ובין לשון תאוה כשאין שלמותם רק מצד דבר הצירוף עם דבר מיוחד... (דברים ה יח)

כי תאוה - ודע שבשרש אוה מצינו נבנה ממנו בנין כבד והתפעל, והנה זה החילוק שביניהם, המאוה מעצמו תבא אליו תאוה, והמתאוה איננו צריך בטבעו אל הדבר ההוא רק ברצונו הביא בלבו התאוה, "בכורה איותה נפשי" היא תאוה טבעית... לא כן "ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם", כי באמת לא היה צמא למים, ואפילו היה צמא מים אחרים היו שם, ולא היתה כוונתו אלא לגרות גבוריו באויביו, הלא תראה כי אחר כך לא שתה אותם... (שם יב כ)

מלבי"ם:

והיה לארבעה ראשים - מקיפים ארבע מדינות שטבעם ותכונתם חלוקה, כי עניני האדם ועלילותיו אחרי אכלו מעץ הדעת נחלקים לארבעה, יש הרודפים אחרי ההון והעושר למלאות בתיהם כסף וזהב וסגולת מלכים, וחושבים שזה כל תכליתם ואשרם. כת שניה הרודפים אחר תאות המשגל והעדונים, וכת שלישית הרודפים אחרי הכבוד והמשרה, ואלה הם שלשה הראשים שהם מקור לכל רעות האדם שהם הקנאה והתאוה והכבוד, שמוציאין את האדם מן העולם. כי כל רעות האדם ישובו אל אחת משלש אלה, שמן בקשת העושר תצמח הקנאה ובקשת הנאה והיפה וקנינים אין קץ. ומן התאוה הבשרית היא אשת הזמה אש וגחלים... (בראשית ב י)

וכי תאוה הוא לעינים - שיש הבדל בין חמדה ובין תאוה, החומד הוא רק דבר שיראה בעיניו, והמתאוה יתאוה גם דבר שאינו לפניו, והמליצה שיתאוה לאסוף כעפר כסף ולצבור פנינים ולבנות בנינים ויתר תאוות שכל זה מן הטוב המדומה שהוא רע באמת... ונחמד העץ להשכיל - כי השכל כשיקדם אל התאוה הוא טוב, וכל שיהיה האדם בעל שכל יותר גדול ישכיל שלא להתאוות רק אל הטוב האמיתי ולסור ממוקשי רע, אבל כשתקדם התאוה אל השכל, ואז תקרא התאוה את השכל לעזר לה והשכל ימשך אחר התאוה ויעזור לה בשכלו בתבולות רשע, ובהמציא היתרים ואמתלאות למעשיו ויחפה כסף סיגים על חרש לאמר שהדבר מותר... וכן האשה ראתה תחלה מה שהוא תאוה לעינים, שהוא על ידי עץ הדעת יתגברו בלב האדם ציורי התאוה להתאוות להבלים הרבה, וכאשר לא יכול להשיג תאותו אז נחמד העץ להשכיל, מטבע פרי העץ להגביר כח שכלו המלאכותי שישכיל איך ימצא תאותו... (שם ג ו)

לא תחמוד - ...ויש הבדל בין חמדה ובין תאוה, שהחמדה מצד החושים דבר הנחמד למראה עין, ובא לרוב "מחמד עין", "מחמד עיניהם", והתאוה היא מצד הנפש המתאוה אף דבר שאינו רואה עתה למראית עין ואין בו חמדה מצד יפיה, רק נפשו המתאוה אותו איותה אותו, ובא נסמך אל נפש, "תאות נפש", ולא נמצא חמדת נפש. ואין דרך לתאו אשת חברו רק בראותו אותה יחמוד מצד ראות עיניו, אבל הקנינים יתאוה גם בלא ראות, כמו שיתאוה לעושר של רעהו לא מצד היופי רק מצד תאותו להתעשר. ועל כן בדברות האחרונות הוסיף להזהיר על התאוה שיהיה עשיר כמוהו... (שמות כ יד)

ואל העם תאמר - ...והנה האות שבו יוכר בין החוטא מצד התאוה ובין החוטא מצד הכפירה והזדון, הוא אחר שימלא את תאותו וישיג כל תאות לבו, ואז מי שהוא שלם בשכלו ואמונתו ויודע ומאמין שהוא אסור ושהוא מוזהר ממנו רק שיצר תאותו גבר עליו ועבר וחטא, ממילא אחר שמלא תאותו וסר היצר והתאוה מעליו, אז יפקח עיני שכלו אשר עד עתה הוטחו בטיח טיט התאוה מראות ויכיר את הרע ויתחרט מיד, מה שאינו כן מי שחוטא שלא מצד תאותו רק שמתדמה בשכלו שזה מותר, וכל שכן הכופר ביסודי האמונה ואינו מאמין במי שצוה והזהיר על הדבר, זה חולי שאין לו תרופה, כיון שגם בעת שמלא תאותו לא ישים על לבו כלל שחטא אחר שנדמה לו שאין כאן חטא ועון כלל... (במדבר יא יח)

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם - הלב מציין בינת הלב והעיון, שלא ישלח מחשבתו לחשוב דברי מינות, והעינים מציינים את החושים שהם מסבבים התאוה לזנות... והנה דעת רבים שהתעוררות חמדת הלב אל העבירה באה מסבת החושים, כמו שכתוב העין רואה והלב חומד, ואמרו שאין אדם מתאוה אלא ממה שראו עיניו, אמנם חז"ל דייקו ההפך, כי בצד אחד לולא קדמו ציורי התאוה למשול בלבו בדרך רע או דרכי המינות שמשלו בלבו להסיר מפניו יראת ה' ופחדו לא היה נפעל ממראה עיניו, ומה שנפעל ממראה עיניו אל התאוה זה אות כי כבר סללו ציורי התאוה מסלה בלבבו מקודם, וכן שקדמו בלבו מחשבות איך להקל ביראת ה' המשקיף על נסתריו ונגלהו... וזה שאמר שהעינים הולכים אחר הלב, ועל כן הקדים ולא תתורו אחרי לבבכם שהוא הקודם לצייר ציורי התאוה ומדת הרעות, ואז יתור אחר עיניו. והביאו ראיה נגד האומרים שלא יתפעל הלב אל הציורים הרעים רק על ידי שהובילו אותם העינים אל הנפש פנימה, דהא גם הסומא יעשה תועבות גדולות אף שלא ראה בעיניו... (שם טו לט, וראה שם עוד)

יפלח חץ - התאוה כבדו וירתיח דמו ששרשו הכבד, ומאז ילך ברצון ואין לבו נוקפו אלא כצפור אל פח. (משלי ז כג)

רש"ר הירש:

עבד עבדים - ...מי שאיננו מסוגל לשלוט בעצמו, לא יזכה בחירות ולא ישמור על חירותו, תאוה משולחת רסן מביאה לידי עבדות. הכובש את יצרו בכל עת, לא ילך שולל אחרי שוחד ופתיון. אין הוא משועבד לממון, וידיו לא אסורות באזיקי זהב. אולי יאבד וימות - אך לעולם לא יהיה לעבד... (בראשית ט כה)

לא תחמוד - המכילתא מבדילה כאן בין חמדה לתאוה, תאוה היא תשוקה פנימית, כליון הנפש, ואילו חמדה היא גם השתוקקות שסופה להגיע לידי מעשה... מכאן ההלכה (רמב"ם גזלה ואבדה א ט) "כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו... והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא תחמוד"... (שמות כ יד)

כי תאוה נפשך - ...גם נראה שלא הרי אוה ואות נפש כהרי התאוה, התאוה מבטא על פי רוב תאוה בלתי מוצדקת, ואילו אוה מורה דרך כלל על דרישה שהיא מותרת בהחלט, לפיכך אפשר שתאוה נפשך ואות נפשך מורה על דרישה שנולדה מן הצורך, והיא עצמה מודיעה על הצורך... (דברים יב כ)

משך חכמה:

התאוו תאוה - ...ויתכן עוד כי המן היה הולך בזכות משה, והוא לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלים אותו מזון רוחני, כמעט בלתי ממש, והנה בכל הצמחים יש כח החיוני והצומח, אבל כח המתאוה אין בהם לבד בהחי, ולכן עם הארץ אסור לאכול בשר, כיון שיגביר כח המתאוה, ואין בו תורה להתאפק על תאותו, וכמו שאמרו בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, ולכן התאוו תאוה, שיהא להם תאוה, וחשבו שבשביל שאין להם בשר ואוכלים דוממים שאין בהם כח התאוה, כי אפילו בצמחים אמרו דקל זה מתאוה לתמרה שביריחו, מה שאינו כן במן, ולכן רצו לאכול בשר חי שיש בו כח התאוה להגביר תאותם... (במדבר יא ד)

תורה תמימה:

ותחת כל עץ רענן - בנדה י"ג א' דריש ר' אסי שכל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו עובד ע"ז, שהתאוות המגונות מביאות לידי ע"ז, כמו שהיה בבעל פעור. (דברים יב ב)

מוהר"ן:

כי זה ידוע שכל המדות רעות ותולדותיהן נמשכים מד' יסודות, מארבע מרות, כמובא במשנת חסידים, עצבות ותולדותיהן נמשכין מדומם, תאוות רעות ותולדותיהן נמשכין מצומח, דברים בטלים ותולדותיהן נמשכין מחי, גאוה ותולדותיהן נמשכין ממדבר. ומי שרוצה לילך בדרך הקודש צריך לשבר כל המדות רעות ויספר לפני התלמיד חכם היינו וידוי דברים, והתלמיד חכם יפרש ויברר לו דרך לפי שורש נשמתו... (ד ח)

...שהוא בחינת תאוות ניאוף, שנתבטל על ידי הדיבור של לשון הקודש כנ"ל, וזהו "כאשר דברת לאמר", היינו כפי הדיבור של לשון הקדש שעל ידו נאסר עריות, ונתבטל תאוות ניאוף כנ"ל, כמו כן יגדל כח ה', כי כפי השלמיות שמשלים את הדבור של לשון הקדש שהוא בחינת שבירת וביטול תאוות ניאוף, כן נתגדל ונתעורר כח ה' שבמעשה בראשית... (יט ו)

...וכל התאוות הם בחינת קליפות, כי התאוות הן מותרות, כי בלא התאוות יכול הגוף להתקיים, נמצא שהם מותרות לקיום הגוף, כמו הקליפות הם מותרות, כי עיקר אינו אלא הפרי, וכשמתגברים התאוות על האדם הוא התגברות הקליפות על הקדושה. וראשי התאוות הם שלשה שרי פרעה, שר המשקים ואופים וטבחים, שהם קנה וושט וורידין, שהם בחינת תאוות אכילה ושתיה, שהם ראשים שכל התאוות נמשכים אחריהם, ויניקתם מפרעה שהוא אותיות עורף, היינו מאחוריים, ועיקר יניקתם מהדיבורים, בחינת אחר הדברים כי הם סמוכים לה, כי קנה וושט וורידין הם סמוכים לה' מוצאות הפה. ועיקר יניקתם מהדיבורים שאינם זכים כל כך. וכשראשי התאוות שהם הקליפות מתגברים צריך להדביק ולהסתיר אחורי הקדושה שלא יינקו, ודביקות אחורי הקדושה היא על ידי התענית... (סב ה)

אך יש ג' מדות שהם מחריבי ירושלים, דהיינו הלב, היינו שמפסידים היראה התלויה בלב, והג' מדות הם תאות ממון, ותאוות אכילה, ותאות משגל, כי ג' מדות אלו הם בלב, ועל כן הם מפסידין היראה שבלב, ממון שרשו בלב בבחינת (משלי י') "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה"... אכילה בחינת "ולחם לבב אנוש יסעד" (תהלים ק"ד), תאוות משגל גם כן בלב, כי עיקר התאוה על ידי החמימות הבא מהדם שבחלל הלב, ומחמת שהם בלב על כן הם מפסידים היראה שבלב... (תנינא א ד, וראה שם עוד)

פעם אחת דבר מענין מיאוס והרחקת התאוה הכלליות שהיא תאוות ניאוף, ענה ואמר הנה אכילה על כל פנים נוסף להאדם כח וחיות על ידי זה, אבל זאת התאוה, הלא אדרבא היא מפסדת ומזקת החיות מאד, ומתשת כחו של אדם מאד, בודאי אין צריכין אותה כלל כי אם בשביל קיום המין לבד. (תנינא קז)

ראה עוד ערך אכילה (מז)

שפת אמת:

כתיב ונח מצא חן בעיני ה' זה בחינת נח איש צדיק, גבר זכאי... ואמו"ז ז"ל הגיד בשם הרב המגיד מקאנזיץ ע"ה, כי נכתבו פרשת קין ודור המבול והפלגה, כי כל אדם יש בו מאלה הדורות וצריך לתקן עצמו, והם בחינת קנאה תאוה וכבוד, קין קנאה, דור המבול תאוה, דור הפלגה כבוד. עד כאן דבריו. ונראה דזה פירוש המשנה קנאה ותאוה וכבוד מוציאין האדם מן העולם, פירוש שמאבדין על ידי דברים אלו הצלם אדם, וידוע שזה הצלם הוא בנפש רוח ונשמה, ובג' דברים הנ"ל פוגמים הדמות אדם, בקנאה כתוב "רקב עצמות קנאה", ועצמות בחינת מוח נשמה. תאוה בחינת רוח, כבוד נפש, ועיקר קיום הצלם בשמירת הברית, ולכן זכה נח לחן... (נח תרנ"ו)

והנה בפרשת המילה כתיב... כי הערלה והפסולת מעכב צירוף הכלי להיות אחדות ותמימות באדם, כסף הוא בחינת חמדה ותאוה, כמו שכתוב נכסוף נכספתי,וכל ציור הגוף כדמיון הפנימיות, לכן בודאי שורש אבר המילה היא החמדה והתאוה שיש לצדיקים, כמו שכתוב צדיק כתמר יפרח, לכן גם בגוף התאוה גובר במקום הזה, ונתן לנו הקב"ה מצות מילה להסיר הערלה ולמעט התאוה הגשמית, וכפי תקון הגוף כך מאיר התאוה הפנימית, וזה הגו סיגים מכסף, ויהיה ניכר פנימיות החמדה, ובמצות מילה תלוי כל המצות, כי זכור ושמור בשבת קודש להסיר הערלה ושיתגלה הפנימיות... (לך לך תרס"ה)

במדרש צדיק כתמר יפרח, צדיקים יש להם תאוה, ומה תאותם הקב"ה, נפשי אויתיך וכו', והלא הרשעים מלאים תאוה, אך היא תאוה חיצונית, ובמקרה, וצדיקים באים לתאוה אמיתית בעצם, דאיתא קנאה תאוה וכבוד מוציאין את האדם מן העולם, שהם מדות שהנפש מתעוררת בהם, אם כן יש בהם פנימיות, וכשם שהם מוציאין הרשעים מן העולם העליון, כך הצדיקים בתאותם וקנאתם לכבוד ה' מוציא אותם מעולם הזה, ועל ידי התשוקה מתדבקין בעולם העליון... ולכן כתוב נפשי אויתיך בפועל יוצא ולא כתיב אותך, כמו שכתוב דיוק זה בזוהר הקדש אחרי, ולפי מה שכתבנו הפירוש שהצדיק מייגע עצמו למצא זאת התאוה, וזה איויתיך, שפעלתי להטות הנפש לזו התאוה, ובגלות כתיב חולת אהבה אני. (במדבר תרנ"ו)

במדרש צדיק כתמר יפרח וגו', מה תמר יש לה תאוה אף צדיקים תאותן להקב"ה וכו'. כבר כתבנו מזה שהגם שרשעים מלאים תאוה אבל היא אהבה שתלויה בדבר ובטלה, לכן כל תאותם בתחילה ואחר כך נמאס בעיניהם, כמו שאמרו רשעים מלאים חרטה, אבל אהבת הצדיקים בעצם הנפש, זה שכתוב בצלו חמדתי וישבתי, ישיבה הוא עכבה שנשאר האהבה קבועה לעולם בנפש. ובאמת אהבה זו נמצאת בנפשות בני ישראל רק שצריכין להוציאה מכח אל הפועל, והוא באמת על ידי מדת צדיק אות ברית קודש... ולכן גם בגשמיות יש בו תאוה אבל בני ישראל ניתן להם המילה להעביר ערלה דחפיא ברית ולזכות לתאוה פנימיות, ומדת צדיק זה יש בעולם שנה נפש... (שם תר"ס)

בפסוק כי ירחיב וגו' תאוה נפשך לאכול בשר... דכל מה שכופל הפסוק בכל אות נפשך בכל אות נפשך, וכי התיר הכתוב למלאות התאוה. אכן אין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא למעט, כי באמת כל תאוה יש לה שורש בנפש, אך תאות הגוף מכסה על תאות הנפש שלא יהיה ניכר העיקר... וזה עצמו הפירוש בכל אות נפשך דייקא להיות התאוה בנפש וגוף, ולא יבטל הגוף תשוקת הנפש, ובזה עצמו מתמעט תאות הגוף, אבל כשגובר תאות הגוף הרי אינו בכל אות נפשך, וזהו הריבוי אחר ריבוי למעט תאות הגוף כנ"ל. ובאמת אין זוכין לזה רק כי ירחיב ה' וכו' גבולך, וכמו שכתוב במדרש העמדת במרחב רגלי, ולכן אמרו חז"ל אין עם הארץ רשאי לאכול בשר, דאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה, ואז יש לו חירות שאין הנפש מתאסר בתאות הגוף, וזה נקרא רחבת ידים ועושר... לכן בשבת שנקרא רחובות ובו יש כח הנשמה יתירה מצוה לאכול בשר ולשתות יין... (ראה תרנ"ו)

שם משמואל:

במדרש רבה (כ"ו) אשרי האיש זה נח... ונראה דשלשה דורות אלה, דור אנוש ומבול והפלגה היו כנגד שלשת הדברים קנאה ותאוה וכבוד, דור אנוש היה ענין של כבוד... ודור המבול היה ענינם תאוה, כמבואר בכתוב, ודור הפלגה היה ענינם קנאה שחששו פן נפוץ, וחשש נמרוד פן ימלוך עליהם מלך אחר... ובאמת בדור המבול לבד מצינו שלשה דברים אלו, ותשחת הוא ע"ז וגילוי עריות כפירש"י, והיא תאוה וכבוד כנ"ל, וגזל הוא קנאה. וכמו שמדת יסוד בקדושה היא כוללת לכל המדות כידוע, כמו כן לעומתה בקליפה שהיא מדת התאוה היא כולללת גם כן קנאה וכבוד, על כן דור המבול שהיה ענינם תאוה נמשכו להם כל שלשת הדברים הרעים. ונח הוא שבת, כבזהר הקדש, וכשם שנח היה היפוך ג' הדברים האלה, כמו כן שמירת שבת מוציאה מג' הדברים האלה. וזהו ענין שלש הסעודות בשבת. (נח תרע"א)

בספר יצירה המליך אות צ' בלעיטה וצרפן זה בזה... ויש לומר דגם עריבות המאכל נמי מהאי טעמא הוא למשוך את האדם להיות פונה את מחשבתו להמאכל, דבלאו הכי לא היה יכול להתעכל היטב במעיו... ולפי זה עריבות המאכל ומה שמסיר את הרעבון הוא רק הכנה וסיבה להתכלית שהוא חלקי הזן שבו... והנה עשו הרשע (שנאמר בו הלעיטני) לא היה נמשך אחרי תכליתו של המאכל, היינו מה שהוא מזין, כמו שכתוב (משלי י"ג) "צדיק אוכל לשובע נפשו", אלא אחר עריבות המאכל והטעם לבד, וזה נקרא לעיטה, ובתרגום אטעימני, והיינו שהיה מהדר אחרי הטעם ועריבות המאכל לבד. והנה כמו בעניני מאכל כן בכל עניני הגוף יש הכנה וסיבה והעיקר שהוא התכלית, וצריך האדם שיהיה העיקר לעיקר והטפל לטפל ולא להיפוך. וזהו גם כן מה שנברא האדם עם תאוות ועריבות החיבור, וזהו הכנה וסיבה לתכלית ולקיום המין, דאי לאו הכי אשה חמת מלא צואה והיה הדבר נמאס מאד, ולא היה העולם מתקיים במין. והרשעים נמשכים אחר ההכנה והסיבה והזנו ולא יפרוצו, והצדיקים נמשכים אחר התכלית ומצדדין את ההכנה והסיבה בכל מה דאפשר. וכן הוא בכל עניני העולם אפילו לעשות מסחר וקנין ולאסוף הון יש שני הענינים האלה... (וארא תרע"ד)

ר' צדוק:

...והא בהא תליא, דעל זה שנעשה לו ענין הבשר לבושה לפי שהוא מרגיש תאות גופו, הוכרח להתרקב ולהיות רימה, ויעקב אע"ה שהיה כאדם הראשון קודם החטא דלא יתבוששו לא שליט בו רימה ותולעה... (חלק א פוקד עקרים עמוד לט)

מי שיש לו תשוקה גדולה לתאוות הגוף אל יתעצב בזה לחשוב כמה פגום הוא שיש לו תשוקה כל כך, כי אדרבא הוא כלי מוכן לתוקף אהבת ותשוקת דרישת האמת. וכמו שנחמו ההוא סבא אשר הוא אליהו לדעת י"מ בתוספות פ"ק דחולין (ו'), ושמעתי דכן הוא האמת, ודקושית תוספות שם אין כאן מקומו לאביי (בסוכה נ"ב), ועל זה אמרו דלעתיד לבא צדיקים נדמה להם יצר הרע כהר ורשעים כחוט השערה, ואינו שקר רק שניהם אמת, כי לאלו תשוקתם ותאותם עצומה ביותר. (חלק ב צדקת הצדיק מד עמוד יב)

על ידי התאוה מסתלקת היראה, וכמ"ש בטבילת בעל קרי בברכות (כ"ב) משום דדברי תורה צריך באימה ביראה וכו', והתיקון לזה טבילה במים שרומזים למדת החסד ואהבת השי"ת, שבאמת מהו תאותן של ישראל הקב"ה, כי התאוה והאהבה הם היפוך היראה כי הם ב' הפכים רק בעבודת השי"ת הם מתייחדים, ועל זה רומז בטבילה, כי כל הכונה שבלב שיוצאת לפועל במעשה היא מתחזקת, והמעשה במים שמקנחים באמת הלכלוך גם כן ושומר מצות חכמים לטבול, וכמ"ש (שם) גדר גדול וכו' ריקה וכו', שזה גידר בפני התאות שעוצר תאותו כשאין לו מים לטבול, ונמצא תאותו רק כרצון השי"ת, ואז הוא אחד עם היראה... (שם שם קצב, עמוד עב)

...ובאמת נאמר יקר מחכמה וכבוד סכלות מעט, דצריך להיות בכל אחד סכלות מעט על כל פנים וזהו השלימות, רק שזה טוב לאדם שיהיה אותו הסכלות כמיעוט היותר אפשרי. ולכן איתא בזוהר ויקהל ר"ג ב' דנוגה לו סביב ולא לאנהגא ביה קלנא, כי יתרון ארץ בכל הוא, ואז"ל אפילו וכו' (וי"ר כ"ב), כי מכל דבר יש יתרון באמת, וגם מצד הרע על ידי הקילוס וההודיה העולה מכולו וכל עצמותי תאמרנה ה' וגו', בזה נתעלה הכל, וקליפת נוגה נכללת בקדושה על ידי הברכה וההודיה על כל הנאת הרשות כי הם מהשי"ת. וב' יצרים הם תאות וכעס דרציחה שהם דאדם וחוה מהסתת נחש וקין, וזה דעטיו של נחש הוא בכל אדם וכמו שאז"ל (יומא ס"ט) דאצטריך ליה עלמא ואי אפשר לבטלו, וזהו סכלות מעט ההכרחי על כל פנים לקיום העולם, והוא נגד אות ר' המורה רישות, כי שלש הנה לא תשבענה וגו' כמשאז"ל (סוכה נ"ב) ביצרא דתאוה, משביעו רעב, ועל זה ביקש שלמה המע"ה ריש ועושר אל תתן לי וגו', שלא לרדוף במותרות תאוה דזה נקרא ריש, וגם שלא לעצור תאותו לגמרי שזה נקרא עושר, רק צריך להיות בקו אמצעי כמשאז"ל (סוטה מ"ז) על זה יצר שמאל דוחה וימין מקרבת... (שם שם רנח, עמוד קמ)

...אבל בתאוה יש דרך כלל ג' מינים, תאות ממון ואסיפת הרכוש, וכפי הנראה זהו קליפת בבל, ותאות התענוגים באכילה וניאוף זהו קליפת פרס, ותאות הכבוד ושררה הוא קליפת יון. ואף שכל האומות כלולים בכל מיני רע וכולם שקועים בכל, מכל מקום יש לכל אומה ענין שמושרשת בו ושם שקוע יותר...

וקאמר שם הנה דמשכי מלכותייהו עד משיח, כי ב' שרשי כחות הרע האלו לא יכלו לגמרי עד שיבוער רוח הטומאה מן הארץ, ושורש יצר התאוה הוא בתענוגים, שהוא טומאת פרס, ועל כן הגוון שלהם היו צנועים באכילתם ובדרך ארץ, והצניעות מורה הגדרה בתאוה, והתוך ופנימיות הוא גנותן רק על ידי זה יש בהתגלות קצת שבח למראית העין, ועל זה אמר ר' גמליאל אוהב אני וכו' שבדיבור זה רצה לקלוט אותו הניצוץ קדושה ולהוציא בלעם מפיהם, שהוא על ידי האהבה וההתחברות לאותו ניצוץ קדושה שבהם, וכשיוחזר הוא למקומו ישארו הם מקודשים ומזומנים לגיהנם... (חלק ב ישראל קדושים עמוד קיד)

וטעם שינוי הסדר כי אלו ג' מדות נגד שלוח ג' מחנות... וזב הוא מתאוה כמובן, וזהו ממחנה ישראל שתאותם יתירה על ידי התורה כנ"ל, רק משתלח ממחנה לויה שהוא הממוצע וההבדל שבין קודש לקודש, ובכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה, שענינו הבדלה והפרשה, והבעל תאוה אינו מוגדר בקדושה ופרישות אבל מוגדר בחומות אבן בעד הקנאה... (חלק ג דובר צדק עמוד כה)

ובכיסו הוא נגד הלב, כמש"ל דליבא בכיסא תליא (ירושלמי ספ"ח דתרומות), כי יסוד התאוות הוא תאות הממון, שעל ידי זה יוכל להשיג כל התאוות ותענוגי עולם הזה, ובזה ניכר חלק האדם שבלב, ושלימותו הוא כאשר מעביר על מדותיו רוצה לומר כופה ומשנה טבע מדותיו שבתולדה, וזהו העיקר על ידי הגבורה שבלב... (שם שם עמוד סו)

...והנה ידוע כי ידיעת החכמה הוא מצד חשק ותאוה, וכמ"ש במדרש הנעלם פרשת חיי דגם לעתיד לא יתבטל יצר רע דאי לאו יצר רע לא אשתכח חמידו דאורייתא, ועל זה אמר (קדושין ל' ב') בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, פירוש ממש כמו תבלין שמתבל המאכל עד שאותו מאכל עצמו נעשה טוב מאד, כמשז"ל בב"ר על פסוק "טוב מאד" זה יצר רע, כי שם כל חשקו ומאויו וכח התאוני שבגופו בתולדה לחשוק בדברי תורה, כי באמת יש שם תאוה גדולה וחשק גדול לדעת עומק החכמות שלה, ואז נעשה מיצר רע יצר טוב, שנקרא גם כן יצר רוצה לומר חשק במוח ולב שלו. וזה שאמר מה בין תלמידיו וכו', אברהם אבינו נגד בלעם הרשע, כי אברהם אבינו הוא שורש כל מיני תאות וחשקות שבכל ישראל כידוע, והוא הכניסם הכל אל הקודש פנימה, וזהו הסימן רוח שפלה וכו', היינו שהכל רצה במילוי תאותו רק כפי רצון השי"ת, ומה שנגד רצונו ית' ממאס בכל מיני תאות וחמדות היותר יקרות ומסירות נפש למיתה ממש, מה שאינו כן בלעם הרשע הכולל כל מיני תאות דעולם הזה, דרוצה לומר זולת רצון השי"ת כידוע דעיקר הכל הוא החשק, וכמ"ש בספר ר"ת על פסוק כי בי חשק, והיינו שעל ידי גודל חשקו כל יגיעה לנקל בעיניו, ויגעת ולא מצאת אל תאמין, וזה הוא העקר להשגת חכמה החשק לה. ובלעם היה לו תוקף החשק ושמו לחכמה חיצוניות ובכל עצמותיו עושים כל מיני ניחוש, פירוש כל מיני חכמות המכחישים פמליא של מעלה רוצה לומר שבזולת רצון השי"ת... (שם שם עמוד קה)

...וזה פירוש פיתום שדרשו רז"ל בסוטה (י"א א') פי תהום בולעו, וידוע ענין נוקבא דתהומא רבא כי הוא משלש דלא תשבענה שכולל כל מיני חשקות ותאות עד אין קץ, כטעם אוהב כסף לא ישבע, ורצו להקים ולבנות פה זה על ידי ישראל דוקא ולא הועיל, כי באמת אצל בני ישראל פי תהום בולעו, ופירוש תהום זה הוא הבעל אוב שעל ידי תוקף תאוה זו שלו מתדבק בהבלא דגרמי של זה, כי החשק הוא עיקר צורת האדם וחיות שבו, כי ביטול החשק משום דבר הוא מן הדוממים שאין לו חיות כלל, והחיות הוא החשק, וההבלא דגרמי הוא כולל כל החשקות שלו, ועל ידי חשקות דדברי תורה שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו דבר בקדושת ההבלא דגרמי. ועל ידי חשקות דזנות על ידי זה הוא מעלה בזכורו ההבלא דגרמי מצד הרע וחשקות דזנות שבהבלא דגרמי, ולכך עיקר הכישוף בנשים כמשאז"ל (פסחים ק' ב') וכן בבעלת אוב כי בהם תוקף החשק והזימה... (שם שם עמוד קז)

קנאה ותאוה שהם לא תרצח ולא תנאף, גזל ועריות, הם אב ואם כל המדות רעות, ולכן דור המבול גרמו אבדון לעולם כולו, שאלה ראשי הכל, וכמ"ש במדרש (שוח"ט נ"ח) דשקרא נסיב פחתא לבת זוג, פחתא הוא תאוה, כמ"ש (קהלת ה' ט') אוהב לא ישבע, ומשביעו רעב (סוכה נ"ב) שלעולם פוחת והולך, וקנאה על ידי שקר כמ"ש לא תשקרו איש בעמיתו, והם ישמעאל ועשו... (שם קומץ המנחה יד, עמוד כה)

תאוה וקנאה ידוע שהם פסולת של חסד וגבורה דקדושה, ולכן ישמעאל יצא הפסולת מאברהם ועשו מיצחק, ובפסולת קנאה שהוא גבורה דקליפה קודם לתאוה, כי ידוע זה לעומת זה, אם כן השמאל הוא נגד הימין, וכמ"ש במקום אחר, ולכך התיקון לקנאה וההיפוך הוא חסד מדת אברהם, והתיקון לתאוה דקליפה על ידי תורה שהוא מדת יצחק כידוע... והתיקון להפך ולכוף הרשע לטוב הוא לעשות ההיפך... והתיקון לתאות הפחותות על ידי ויגבה לבו בדרכי ה' לדעת מעלתו ושאין ראוי לו להתבזות לבקש תאות הפחותות... (שם שם טו, עמוד כו)

...ולפי שהתחברות לוט בסדום היה מצד התאוה, כמשז"ל על "וישא לוט את עיניו" (שהתאוה נמשך מהעין, כמש"ל אות ל"ה, ולכך הוכו האנשים המתאוים בסנוירים וילאו למצא הפתח, רוצה לומר מה שבא לטמא פותחין לו הוא בראיית העין, שהוא הפתח לבא לחמדת הלב)... (שם שם מב עמוד מב)

...ולכן היה כאן גם כן האתערותא מהנשים, לפי שהקלקול גם כן בא מהאשה, כי הקלקול הוא בתאות ותאוה דאכילה, ולכך בא מהאשה שהיא מקור התאוות, מה שאינו כן האיש גבור וכובש, כמשאז"ל (יבמות) דרכו של איש לכבוש ואין וכו', וכמ"ש ואל אישך תשוקתך והוא ימשול. ולכך כל בנין בית דוד על ידי התעוררות מהאשה כבנות לוט ותמר ורות ואשת ישי כי הם התעוררו לתקן עצמם, שדוד המע"ה הוא תיקון אדם כידוע... (שם שם מה עמוד מג)

...ובמחשבתו ית' בתחלת הבריאה עלה לפניו הכל כל הקלקולים והחשכות שיהיה והאור שיתגלה אחר כך, ובעת החשכות היה תוהו ומים ומזה נעשה אחר התיקון יסוד המים של קיום העולם המגדל כל מיני צמחים נגד הצומח, ומה שהוא ברע תאוה שזה היה חטא דור המבול, ומים מצמיחים כל מיני תאוה, ועיקר התחלת התאוה היה בצומח, ועץ הדעת אחר התיקון נעשה מכח זה כח גמילות חסדים דרגא דאברהם אע"ה איש חסד כידוע דתאות אדם חסדו, וזהו כתר מלכות שבה' אחרונה דתוקף התאוה במלכים שיכולים למלא כל תאותם, דעל כן צריך להיות בו נגד זה במלכי ישראל מצד הקדושה גם כן תוקף היראה... אבל אצל ישראל שהם יראים מהשי"ת אדרבא זהו כל תאותם וחשקם לירא מהשי"ת, וזהו מילוי תאותם יחוד אהבה ויראה הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה דלא עשה כן לכל גוי... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד נד)

...ונראה לי להבין קצת במ"ש בראש השנה ד' א' דחביבה תורה לישראל כשגל לאומות העולם, ענין משל זה דחביבות הכלבתא אצלם, לפי שאמרו בחלק (ק"ח ב') דכלב נקשר, וכן אמרו (תנחומא וישב) בארמית קשורה בו ככלב, דזה תאות העכו"ם להיות קשורים בתאותם, וישראל מתקשרים בדברי תורה וזהו תאותם דישראל, וכמ"ש רמב"ם הלכות איסורי ביאה דאין התאות מצויות אלא בלב פנוי מדברי תורה, ועז"א (קידושין ל' ב') ברא יצר רע ברא תורה תבלין, ומשכהו לבית המדרש (סוכה נ"ב ב'), היינו דסתם יצר הוא בתאוה, בפרט אחר שבטלו יצרא דע"ז, (יומא ס"ט ב'), והוא הנקרא מנוול, שאין לך ניוול מזה, חמת מלאה צואה ופיה מלא דם (כמ"ש שבת קנ"ב א') ודי מה שמוכרח למצוה, אבל הכל רצין על ידי יצר התאוה הנטוע בלב. והעצה שברא השי"ת לזה התאוה בדברי תורה שימשיכו כל תאותם לדברי תורה שיש להם חשק ותאוה גדולה לזה ומוצאים בה מילוי תאותם. והחשק הוא המיין נוקבין, ובסט"א הוא קליפת הכלב כמ"ש האר"י בליקוטי תורה תהלים על פסוק בני נכר, ודעל זה נאמר מיד כלב יחידתי, דעיקר התאוה מנפש הבהמית, וכמ"ש בסוטה ט"ו ב' היא עשתה מעשה בהמה לפיכך קרבנה מאכל בהמה, היינו שמקריב הנפש הבהמית גם כן להשי"ת... והכלב הוא הזנאי שבבהמות, דעל כן שימש בתיבה, ובו תוקף התאוה המקיף כל חלקי הנפש עד היחידה שהוא יחוד הנפש במקורה ביחידו של עולם ית"ש אצל בני ישראל, ואצל אומות העולם יחוד נפשותם במקורה היינו במה ששורש נפשם תלוי הוא בתאוות שבזה תלוי כל חיות נפשם היא בקליפת הכלב, דהחשק נמשך משורש הנפש שהוא כח היחידה שבנפש, ממנו נמשך תוקף החשק לאיזה דבר בכל חיותו ונפשו בהתקשרות עצום שהוא היסוד דנוקבא דביסוד הוא ההתקשרות והוא על ידי תוקף החשק העצום שמזה בא המיין נוקבין, ועל כן בועל ארמית קשורה ככלב, כי הוא חפץ לידבק בחשק של אומות העולם, דהם נמשל כבהמות נדמו...

...דעיקר המיתה הוא רק על ידי התאוה, שזהו עטיו של נחש שבא על חוה והטיל בה זוהמא (שבת קמ"ו א') והיא ההתחברות לנפש הבהמית, ועל כן שורש נפשות אומות העולם בתאות כי שרשן בא מצד חטא אדם הראשון בידיעת טוב ורע שהיה בתאוה, כי כל תאוות נקראו בלשון אכילה, כמ"ש אכלה ומחתה פיה, וכמ"ש בכתובות (ס"ד ב') על אוכלת עמו ליל שבת, ועל זה נגזר עליו מיתה. ושורש ישראל הוא מצד הטוב להמשיך התאוה לדברי תורה שנקרא חיי עולם, ועל כן יזכו לחיי עולם כל ישראל שיש להם חלק לעולם הבא ולתחיית המתים... (שם שם עמוד נו, וראה שם עוד)

...והתחלת הבירורין דישראל הוא בתאוות, שבזה הוא התחלת ההסתה בזרע ישראל, ועל כן גלו למצרים ערות הארץ מקום תוקף הזימה כמעשה ארץ מצרים, והם גדרו עצמן מן העריות דבזכות זה נגאלו כשנתבררו בזה, דעם כל תוקף השתקעותם במצרים בתכלית החשכות לא פרצו גדר ערוה ותאוה, ואז"ל דהיה על ידי יוסף שגדר מן הערוה, ועל ידי זה נגדרו כל ישראל אחריו... (שם שם עמוד ע)

...דכל ענין יעקב אע"ה מטתו שלימה היינו שכל תולדותיו בקדושה, כי הוא שלימות תיקון חטא אדם הראשון שהיה בתאוה, ועל כן אמרו על ישי שמת בעטיו של נחש, היינו שורש הסתת הנחש בחטא אדם הראשון, דבעוון מלא אפילו חסיד שבחסידים וכו', דהיה בו שורש של כוונה להנאת עצמו, ומזה נמשך הבושה לאדם ואשתו אחר החטא, כשהכירו שהם ערומים על ידי שהרגישו בהנאה גופנית, מה שאינו כן מקודם נאמר "ולא יתבוששו"... (חלק ה תקנת השבין עמוד כה)

...וידוע דמי שאין לבבו מנוקה מתאוות גופניות אם ירצה ליכנס לפנימיות החכמה והשגה שאין שייך לו נעשית לו סמא דמותא, כאחר שקיצץ בנטיעות, ואמרו (בחגיגה) לפי שלא היה נקי אגב אימיה שהיה בו איזה רע בשורש שלא נתנקה ממנו מקודם, וכן כת ש"ץ שר"י דנעשו נואפים על שעסקו בנסתרות בעוד לבבם מלא תאוות... (שם עמוד קמג)

וידוע דכעס ותאוה הם ב' הפכים שהם ב' קליפות קשות דעשו וישמעאל שהוא רציחה וניאוף דגם הוא נקרא בלשון אכילה "אכלה ומחתה פיה" בלשון נקיה, כמ"ש בכתובות. וב' תאוות אלו הם מה שהשי"ת קבעם בנפש האדם לצורך קיום החיות וקיום המין לא לשום הנאה גופנית, וזהו משורש הנפש חיה שבאדם שבקדושה על ידי טיפת מרה המשככת כעס הכבד, אבל כשמוסיף על טיפה ומתקרר יותר מזה נמשך תאוה יתירה ובאים כל המחלות, ועל כן נקרא שמה מרה. והקב"ה ממתיק את המר במר, כי כל קיום החיות הוא על ידי זה המר, והראה זה הקב"ה למשה רע"ה מיד ביצירת מצרים בהכנה לקבלת התורה, כי הם חיינו, וניתן על יסורים הקודמים דיציאת מצרים, דוימררו חייהם, שהיה להם מירור חיים בגוף ובנפש שנשקעו בטומאת מצרים שעיקרה בתאוות, והם שטופי זמה, ובני ישראל הגם שגדרו עצמם בעריות בקברות התאוה שנתאוו לבשר נאמר "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים", ועל כן נצטוו באכילת מצה שהוא צמצום תאוה ביותר, דשאור מיעוטו יפה, וכן יצר הרע נקרא טוב מאד כאשר משתמשים בו רק כפי הצריך להכניס אל הקדש, וכמ"ש בזוהר דצריך לחמידו לאורייתא... (שם עמוד קסו)

...והשי"ת אמר שידבר אל הסלע ונתן מימיו, היינו שגם לו יש מים, כי באמת השי"ת ברא התאוה ואינה לבטלה רק כשלא יחמוד ויתאוה למה שאינו שלו, ואין לך בריה שאין לה חוזק ותאוה לאיזה דבר השייך לה, וזהו מימיו השייכים לו, ועל ידי הדבור לשם ה' יהיה הנתינה לשם שמים, וזהו קדושת התאות דבני ישראל, שאף על פי שגם בהם יש תאוה אמיתות תאותם של ישראל הוא השי"ת, וכל תאותם לשם שמים. ומשה רע"ה הכה בסלע הכאה רומז ליסורין וביטוש קשיות הגוף שלא ישקע בתאותיו, כי הוא חפץ להרחיק בני ישראל מתאוות גם למראית עין, כי חשב מה שלמראית העין תאוה הוא גם כן היפך הקדושה. וזה גרם חסרון בקדושה דהשי"ת שהוא תלוי בקדושה דבני ישראל, ועל כן נגזר עליהם מיתה ויקדש בם במיתתם דבזה נתגלה הקדושה שבתאות בני ישראל, דמחמתו נענשו, ונוסף התגלות קדושתו ית', כי זהו קדושתו ית' כאשר ישראל קדושים שגם כל תאותיהם לשם שמים... (שם רסיסי לילה עמוד קעח)

...ושתית יין עצמו היא התאוה שבה היה חטא אדם הראשון למאן דאמר ענבים סחטה לו, וכן חטא נח וישכר, וחטא די' השבטים השותים במזרקי יין... אבל בפורים חייב לבסומי והשתיה כדת של תורה, ואף על פי ששותה ומשתכר וזה בכלל אשר שנא ה', כמ"ש (פסחים קי"ג) ג' הקב"ה אוהבן שאינו משתכר, ומכלל הן נשמע לאו, אבל בפורים אין רע, דזהו עיקר קדושת הפורים שנתברר שכל התאוות דבני ישראל הם בקדושה, והכל להשי"ת... (שם שם עמוד קעט)

ויש לומר בזה על פי הידוע בשילוח ג' מחנות ג' טומאות, זב ומצורע וטמא לנפש, שהמה גם כן נגד הג' פגמים הנ"ל, הקנאה התאוה והכבוד. כי טומאת צרעת על פגם לשון הרע שבא מצד קנאה וכעס, והיא מדתו של עשו שאין לה שום תיקון... ולכן המצורע משולח גם ממחנה ישראל, שאין למדה זו עליה בקדושה כלל. מה שאינו כן הזב שכנגד פגם התאוה, אינו משולח ממחנה ישראל מפני שיש לה עליה בקדושה בחמידו דאורייתא כנ"ל, רק ממחנה לויה הוא משולח שאין לו דביקות בהקדושה... (פרי צדיק ויצא ז)

תאות האכילה ותאות המשגל אחיות הנה, שגם בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם נאמר קדושה, וזה מביא לזה, כמו שאמרו (ברכות ל"ב א') מלא כריסי זני בישי, ובסוטה הרבה יין עושה... ומכונה גם כן בשם אכילה, "כי אם הלחם אשר הוא אוכל"... ואמרין בריש סוטה הרואה סוטה בקלקולה יזיר וכו', רוצה לומר שכשיראה קלקול תאוה זו ישים לב להתבונן גם כן על קלקול השניה רעותה לגדור עצמו ממנה ויזיר וכו'...

ותיקון תאות האכילה קודמת אל האדם שהיא הקלה גם כן קצת אצלו וממנה ימשך אל תיקון התאוה השניה, ולכך הקדימו חז"ל מסכת נזיר למסכת סוטה, אף על פי שמצד השלימות שלימות בתאוה השניה הוא המעלה יותר, שכן עונשים גם כן יתירים, מסתמא גם מעלת תיקונה עצום, ולכך בתורה קדמה פרשת סוטה לפרשת נזיר כפי המעלה. וחכמים הפכו הסדר כפי סדר האנושי בהגעתו אל המעלה...

ותקנה כללית לתאות הוא עסק התורה כמו שאמרנו במקום אחר על פסוק "ועץ חיים תאוה באה", ולשון הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה, שאין התאות מצויות אלא בלב פנוי מדברי תורה. וזהו הרמז בנטילת ידים קודם אכילה כמו שנתבאר לעיל אות א'. אמנם הא בהא תליא, ובלב מלא תאות וחמדות העולם אי אפשר לדברי תורה לכנוס...

העצה השניה המתינות, כי יסוד תוקף התאוה המהירות שרוצה לבלוע ולהשלים תאותו חיש, וכמו שאמרו בביצה, נטיעה מקטע רגליהן דקצביא ודבועלי נדות, שהם ב' תאות הראשיות, הבאות ממהירות... ומה שאמרו בעירובין חטוף ואכול וכו', נראה כי יש חילוקים בבני אדם, שמי שכבר אדוק ודבוק במחשבותיו בדברי תורה, אז יהיה חוטף ואוכל דוגמת בי הילולי שהמכוון ענין אחר שעסוק בשמחתו רק בין כך חוטף ואוכל, מאחר שאין מקום מיחוש וחשד כלל לתאות לבבו בטוח בהם שדבוקים רק בדברי תורה ועבודה. (שם סוף בראשית קונטרס עת האוכל ב והלאה)

...ולכל הקליפות הניצוח רק בדברי תורה, דקליפת התאוה איתא (סוכה נ"ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, ומנוול נקרא היצר הרע של התאוה, כמו שאמרו (שבת קנ"ב) אשה חמת מלא וכו', וכן איתא (סנהדרין ק"ו) שנתעסקו בדברי שטות, ואמרו (סוטה ג') אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ובעבודת פעור מצינו (סנהדרין ס"ד) שאף נכרית אמרה מוטב שתחזור ההיא אשה לחוליה ולא תעבוד עכו"ם בכך. ומכל מקום על ידי התאוה נצמדו לבעל פעור, ועל כן נקרא היצר הרע של תאוה מנוול, ועל זה באה העצה משכהו לבית המדרש, והיינו שיקח החשק הזה לדברי תורה, שלזה נברא היצר והחשק להיות חמידו דאורייתא, וכן זה יושאר ממנו לעתיד... וכן בא התיקון לפגם זה בזעת אפיך תאכל לחם, שמי שמוכרח לעמול לפרנסה הוא גם כן מוטרד ולא יהיה לבו פנוי, וכמו שאמרו שיגיעת שניהם משכחת עון. ואברהם אבינו ע"ה שהיה לו כל האהבות והחמדות רק לדברי תורה השיג כל התורה עד שלא ניתנה ונעשו ב' כליותיו כמין שני רבנים... (שם שמות ה)

ואתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא היא בחינת פגם של התאוה, ונגד זה הוא התיקון של אותו יום שהותרו שבט בנימין לבא בקהל, כידוע שהיה על ידי פגם התאוה, שהיה נפגם בזה כל השבט על ידי פלגש בגבעה, שהחזיקו ידי עוברי עבירה ועל ידי זה נשבעו כלל ישראל שלא יתנו לבנימין אשה, שלדעתם נפגם כל השבט לעולם, ואחר זה מצאו להם תיקון ביום ט"ו באב שמותרים לבא בקהל, כי גמירא דלא כלה שבטא, והוא התיקון של תאוה. (ט"ו באב ג)

...וכן טומאת זיבה הוא מצד בעל תאוה והוא משולח ממחנה לויה, יש גם כן כח ליטהר ובחינת קדושת יצחק אע"ה שהיה נקי וזך מכל מיני תאוה בעולם הזה, כמו שנאמר בו "והוא יושב בארץ הנגב", לשון ארץ הנגב דרשו (תמורה ט"ז) גבי יעבץ שמנוגב וכו', שהיה לבו מנוגב מכל תאוה, כי מדתו הוא יראה, והוא שורף את כל מיני תאוה שבעולם, כי מי שיודע ברור שהוא עומד תמיד לפני מלך מלכי המלכים תפול עליו אימה ופחד עד שאין באופן לכנוס שום תאוה בלב, וזהו מבחינת יראה האמיתית, שהוא בחינת מדת יצחק... (מוצאי יוכ"פ ג)

חכמה ומוסר:

והנה הארי היה לו יראה, כמו שאמר "אני מתירא" וכו', ועם כל זה עין כי אינה מושכלת לכן נתפתה במשענת קנה רצוץ של השועל לסמוך עליה. והנה הארי הוא מלך בחיות, ומהסתם יש לו דעת לכלכל משפטים במשפט, וכמו שאמר אחר כך "אבות יאכלו בוסר" וכו', הרי זאת לו למושכל ראשון. ועם כל זה, בשביל ספק להרבות בבשר טרפו גם השוחד המעט הלזה יעור עיני החכם שהתחכם אחר כך ביושר. ואנה ברח ממנו המושכל האמתי הלזה מקודם? בהכרח כי מעט הרבוי בבשר בתקותו המסופקת, דחפה השכלתו במסגר, למען לא תשלוט עליה להפקיר תקות ספקות מעט הבשר.

ומה יאמר האדם אשר תאותו יותר חזקה, כידוע בספרי חכמה ובפרט בכוזרי, ובפרט בתאוות יותר גדולות, והרבה הרבה יותר בכמות ובאיכות, היש קץ כמה ידחפו שכל האדם במסגר עולם רחמנא ליצלן, וזהו שבקש דוד המלך ע"ה (תהלים קמ"ב) "הוציאה ממסגר נפשי".

ומי לא יבין ולא יהמה ככנור לבו, כי עיקר החכמה תלויה בשבירת התאוות וחמדת הממון העושקת מהאדם כל נתח טוב.

והיותר גלוי מזה, תמורת ההפכים הנמצא באנשי בעלי תאוה וחמדה - מעצמו לזולתו, מה שברגע הקודם התיר לעצמו, ברגע השני לזולתו אסר בשתי ידים בלי שים על לב, וכרגע, מה שקרב לעצמו בשתי ידים, ברגע אחרת דחף מזולתו בשתי רגלים... 

והנה עוד יש להתבונן, כמה וכמה תסכל התאוה לאדם היותר חכם. ארי מלך בחיות ולא הבין לחשוד את הפקח השועל, פן לטובת עצמו הוא דורש, ולא חקר גם כן מאין לו הדרוש הזה, לבד זרותו, הרי פתי יאמין לכל דבר. וכן אנו רואים שאוהב כבוד ימכר לעבד לחונפים ולא ישים לב... (חלק א קיג, וראה שם עוד)

איש איש אל כל שאר בשרו וגו', עיין בספורנו שכתב על זה... אמנם מה שיקרה בכל המין האנושי הוא ברובו כזה, שיהיו מכונים להתענוג בלבד וכו'. הנה כאשר יחשבו שחבורם בלתי אסור, ירבה ההרהור והחבור ביניהם לתענוג בלבד וכו', ומלאה הארץ זמה וכו', ובכן אסרה התורה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל והראב"ע ז"ל. והנה כל כך החמירה התורה בזה, עד לחייבו כריתות, נראה מזה, כמה חמור ענין תאוה באדם, פירוש כלל התאוה יהיה ממה שיהיה עד שיש בזה טומאת כריתות - מבהיל!

ואמרנו טעם על זה, כי הנה לעומת מה שהאדם אוהב את עצמו, כשיעור הזה, הוא מרוחק מהשי"ת, כי אי אפשר להתקרב אל השי"ת רק על ידי הנפש... וההכרח לשנא עניני הגוף לבד מה שצריך לעבודה, ויכנע הגוף להנפש, ואז יהיה נעימות נפלא לשניהם. והתאוה מרבה אהבת הגוף בטבע, ואם כן הוא מרוחק מידיעת אלקים, והרחוק מידיעה רחוק הוא מהשי"ת... (שם קכה)

...וכן בתאוה אנו רואים כי אין שליט על רוחו למנוע מדבר המזיק לו על פי הרופאים, וצריך לזה משכיל גדול, שיתנהג על פי פקודת הרופאים, ומה ראה הטבע לזוג זווג שלא יתאים הגוף עם השכל שלו? וכן בכבוד למה ירצה האדם, שהצלחתו תהיה מונחת ביד אחרים, אם ירצו יכבדוהו ואם לא ירצו לא יכבדוהו?... ונראה בעליל כי לכן נברא האדם ברצונותיו היפך משכלו הנבדל במינו, למען יהיה שכרו בעולם שכולו טוב, אם ישבור רצונו לאט לאט עד שיתאים דעתו עם רצונותיו ההפכים משכלו ואז יתענג בעולם שכולו טוב, וזה איננה מלאכה מועטת, והראיה, כי לא רבים יחכמו להתאימם... (שם קל)

והנה לוט כשנפרד מאברהם בשביל מרעה היה ניכר בו חמדת הממון, כי לא היה לו להפרד מהמחנך הצדיק גדול בענקים, והיה זאת מחמדתו לממון, והנה חמדה ותאוה ממקור אחד יבואו, ובחר לו אל סדום, כי חשב שלא יזיק לו ולבני ביתו ישיבתו אצלם, כי היה נבזה בעיניו נמאס מדותיה המגונות והפסולות עד מאד, באשר כבר נשרש בקרבו מדות נעלות במדה נפרזה מאד מהחינוך שנתחנך בבית אברהם אבינו ע"ה, וכאשר באמת היה כן שלא למד ממעשיהם כאשר נתבאר מעלת נדיבותו במדה נפרזה מאד... וגם מזנות היו בני ביתו נקיים כאשר נתבאר בכתוב "אשר לא ידעו איש", ומה שהשקו את אביהן יין הרי נתבאר שכוונתן היה לישב העולם...

אמנם מאשר הכירו בו במדרש נטיה לממון, ובחר להפרד מאברהם אבינו ע"ה ולשבת אצל סדום, הכירה התורה בו כי נוצרה בו יצירה מתאוה, כענין שנאמר "וכל יצר מחשבות מבין" (דהי"א כ"ח), פירוש הוא ית' מבין יצירת הרע שנוצר בו בלי הרגשו בה, ומזה יולד המעשה הרע לבסוף. ומחמת שנפרד מאברהם אע"ה גזר המדרש רבה עליו "אי אפשי באברם ובאלקיו", פירוש לא רצה לשאת עליו עול מלכות שמים כנצרך אצל אברם...

והנה בא הדבר לאט לאט, מתחלה עשה משתה לאורחים, לא כאברהם ע"ה, כדברי הספורנו, ואחר כך אמר "הנה נא לי שתי בנות" וגו', וכדברי הרמב"ן, ובאמת הכל לטובה כיוון במעשה לשם הכנסת אורחים, אבל במחשבתו היה טמון מעט מיצרי התאוה וחמדתו לממון, ואחרי כי לא היה רק יצירה מועטת, על כן בא הדבר בתורה רק ברמז. סוף דבר, כל חסרונו היה רק, שלא היה נזהר, מאז נפרד מאברהם אע"ה מן המותרות, ולכן אחר כך כשנשתכר לילה ראשונה, אף על פי כן לילה שניה שתה גם כן ולא חש פן יכשל, כי כל ענין פרישת המותרות הוא שלא יכשל חס ושלום, ומזה תפשו עליו חז"ל ודרשו בגנותו... (שם קמה)

ביארנו בפרשת נשא, מצינו שהתורה הקפידה מאד על חסרון כל דהו בתאוה, כדפירש הרד"ק בהפטרה בענין שמשון שנשלח בבשורת ה' להושיע כלל ישראל, והיה שופט, היתכן שיקח פלשתית? בודאי גיירה ועשה זאת למען יוכל להושיע את ישראל, עיין שם. ובכל גדולתו הפסיד כונתו הראשונה הטובה, כאשר נתערבה תאוה בכוונתו. עד כאן לשון הרד"ק החכם. דקדקנו דכתיב "כי ישרה היא" שמורה על תכונות והנהגות ישרות, ומדכתב אחר כך "בעיני", למדו חז"ל שהתערבה אחר כך מחשבה גופנית בהמית, רק בשביל תערובת תאוה גופנית של היתר, שהרי עשה רצון ה' בלקיחתה, ומעתה אם יתכון אדם רק לתאוה של היתר, וכל שכן אם של איסור רחמנא ליצלן, היש השערה לעונש רחמנא ליצלן, וכל שכן על מעשה איסור.

ובכל זאת כתב הראב"ע (אבן עזרא) על איש כי יפליא לנדור לשון נפלאות, שרוב העולם הולכים אחר תאותם וכו', ומובן מזה גודל שכר שבירת תאוה ל' יום אף מעט, כמבואר בעלים לתרופה מהגר"א, שאין מלאך ובריה יכולים לשער שכר החוסם פיו ותאותו על כל רגע, ומכל זה יבא אדם לחביבות התורה שהיא ראש המעלות. וזה השער צדיקים יבואו בו להתרחק מתאוה של היתר שלא יבא לידי איסור. והנה כל המדות והרצונות נתונות תחת תאוה אשרי מי ששם עיניו על דרכיו... (שם רכו, וראה שם עוד)

הנה יש להבין מה ראה השי"ת לכוין השעה של גאולה בעוד שבצקם לא החמיץ? ונראה כי טעם גדול יש בדבר ולא מקרה קרה להם. והוא כי המשנה אמרה (אבות ו' ד') כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו', והנה אין המכוון דדוקא חיי צער תחיה, אך הפירוש הוא... שאל יאמר אדם אזכה בכתרה של תורה מתוך עידון אלא רק מתוך מיעוט דרך ארץ ותענוג. והענין, כי ראשית כל מרעין בישין הוא התאוה, כאשר כבר הרבינו לדבר, ומעתה גלל כן מסרו נפשם אוהבי החכמה לכבישת התאוה, כדי שיזכו לחכמה. ובאמת גדול העונג העוקר מעצמו בקשת התאוה, הרבה והרבה יותר מהמבקש התאוה ומשיג אחד מאלף שמבקש. והמבטל התאוה משיג הכל ושמח בזה הרבה. והנה פי שנים ברוחו, כי המתאוה חסר לו הרבה ומצטער עליה, ושמחה ממה שיש לו אין לו, כי הצער מהרב שחסר לו אינו מניח לו לשמוח במה שיש לו, מה שאינו כן האינו מתאוה שמח בהרב שאינו חסר לו, וממילא מניח לו לשמוח במה שיש לו, וממילא הוא מוקף מכל צד בשמחה, כי שמח בעבר במה שהשיג כבר וטוב לב בלהבא... והמתאוה הרי להיפוך מוקף מכל צד בצער. על העבר אינו שמח, כי מעט הוא בעיניו, ומתאונן כל שחי חיים בלי שמחה. ועל להבא הוא דואג הרבה, כי דואג על תאותיו הרבים מממון וכבוד וכדומה, וזהו (תהלים ל"ב י') "רבים מכאובים לרשע", כי חסר לו הרבה ושמחה אין לו כנ"ל. מה שאינו כן "הבוטח בה' חסד יסובבנו", פירוש מוכתר מכל מיני שמחות ממה שיש לו וממה שאינו חסר לו כלום שמחתו גדולה מאד. והדברים האינם חסרים לו רבים המה מאד, והם כל הטובות שישנם בעולם שאצלו הנם כיש לו ושמח בהם...

קוצר הדברים, שבירת התאוה דבר מוכרח הוא לאדם באשר הוא אדם לבד ולא יהודי, ומכל שכן באשר הוא יהודי. וכבר כתב רבינו יונה בשערי תשובה (א' ל"א) "וזך מתאוה ישר פעלו", פעולותיו ישרים, מה שאינו כן המתאוה אינם ישרים פעולותיו. ולכן כאשר הוציא השי"ת את ישראל ממצרים הראה להם לדעת כי לא יעלה על לבם, כי הוציא להם לדעת למען יצאו משעבוד לגאולה לחיות חיי עונג ונחת, כדרך מלך בשר ודם המוציא עבד משעבוד אדוניו. לא כן הוא, כי באמת החירות האמתי הוא חירות המוח, פירוש מניעת דאגה... ובפרט כי אני מוציא אתכם לקבל הצלחה נצחית קבלת התורה, וכך היא דרכה של תורה וכו', ולכן הוציא להם בזמן שלא הספיק בצקם להחמיץ, להראות כי עונג הגוף יתרצו לקבל עליהם פחות מקודם, ואז ישיגו חיי עונג אמיתי... (חלק ב קיט)

אבאר לכם יסוד אחד ראשי בענין זכוך הנפש. והוא כי אסף הנביא ע"ה במזמור (תהלים ע"ג) התחיל לומר בראותו הצלחת הרשעים "כמעט נטיו רגלי" וגו' "עד אבוא אל מקדשי א-ל אבינה לאחריתם"... אמנם דבר גדול ולמוד גדול הורה לנו ע"ה. נאה זה לנביא כמותו. והיינו כי ידוע שכל התאות בשעה שעומדים נגד עיניו קשה לשברם גם לההבילם. והנה כל זמן שתאות העולם מתרחשת בקרב האדם נדמה לו כהר גדול ודומה לו כי טוב הוא, מה שאינו כן כשבא לבחינת "והתקדשתם", היינו פרישת עולם הזה כשנגרש מלבו, וזהו "עד אבוא אל מקדשי א-ל", ואז הבין היטב אחרית הענין נגד עיניו ממש, כמו שרואה אותם נגד עינינו ממש, ומה הועילה לו לבא לכבוד הזה, מה שלא מט מדרכי התורה והמצוה גם בעת שעדיין יצרו מפקפק עליו, ואז נתעורר כח הנפשי מהמעשים המוטבעים לה, לתת עוז בנפש. (שם קעז)

כל חמודי עולם הזה, כל מה שירבה האדם להשיגם הם רחוקים ממנו. כדומה, מי שיש לו ממון מעט יכול לשומרם לעצמו, מה שאינו כן אם יש לו ממון רב צריך למוסרם לאחר, ולעשות עסקים רבים על ידי אחרים. וכן בית אחד הוא דר בו, בתים רבים - צריך למוסרם לאחרים. וכן בתאוה, ההכרחיות מובטח בהם יתר ממותרות, מי שאוכל לחם לבד, אינו צריך אלא לנחתום, מה שאינו כן אם יאכל בשר גם כן, צריך גם לקצב, וכן כל הדברים. מה שאינו כן חכמה הוא בעצמו שומרם, וכל מה שירבה בהם נשמרים אצלו יותר ומבינם יותר, ואם כן הלא חכמה קרוב לאדם יותר מעולם הזה... (שם קצ)

הערה מעצת בלעם, כשראה שאין לנצח במלחמתו עם ישראל, מה עשה, הטיל מריבה בין אנשי ריבו לערבב את שלומם... ככה הטיל בלעם עצה לעשות מריבה בין שכל ישראל לתאותם. וכיצד? ידע בלעם כי אם יכנס האדם מעט בתאוה אפילו נגד רצונו, אחר כך ילך עוד מעט עד שלבסוף תלחצנו התאוה, ואחר כך אף אם תגרשנו התאוה לא יזוז ממנה. וזהו עצת בלעם למואב למכור להם סדיני פשתן על ידי זקנות, ואחר כך אמרה הנערה מחדרה בא אצלי אני אתן לך בזול וכו', הוא סבר שבאמת דורשת היא טובתו למכור לו בזול, ולא ידע כי כוונתה היתה שיבא אצלה בקירוב ואחר כך גם כשתגרשנו לא ילך ממנה... ללמד לאדם דרכי היצר הרוחני להטות לכל אחד בתאותו מעט כחוט השערה, ואחר כך תפרוץ עליו תאותו ללכדו במצודתה בל יזוז ממנה והוא מבקש לה בכל אשר תלך...

על כן יש לאדם להזהר הרבה שלא יתקרב לתאוה. ואם חס ושלום כבר נתקרב, יתגבר להחלץ ממנה בגבורה רבה. והרבה דברנו מזה, כי אנחנו רואים האדם עושה דברים אשר בשנה העברה הוא בעצמו ביזה ושיקץ את אחרים העושים כמוהו עתה, והכל הוא מעצת בלעם, כי כבר נתקרב אל פתח זונה, אל התאוה, היינו התאוני, או על חמדה, היינו הכעסני, ואחר כך היא מגרשת אותו והוא אינו זז ממנה חס ושלום, ועל כן ילמוד אדם מבלעם את ההיפוך, להיות עינוהי מטייפי בערמה להתקרב אל הטוב בעצות מרחוק, והשי"ת יעזור לנו אמן כן יהי רצון...

עוד הערה, למה יש אנשים שחייהם אינם כלום אצלם? והלא ראינו כי הם בעלי תאוות עד מאד, והרי אין תאוה כתאות החיים? הענין, כי כבר דברנו שהאדם אינו מכיר עצמו ואינו יודע מי הוא ה"אני" שלו, כי האני מסותר הוא באדם. על כן עוסקים בני אדם בעצמם לפי האני שהם מכירים אותו, היינו התאוה והרצון שמרגיש בהם האדם. והנה רואים אנחנו כי הנוסע בסוס שאינו שלו אינו חס עליו ורוצה להשיג מגמתו לבא אל מחזו חפצו במהרה, אף שיוזק הסוס במרוצתו הרבה. מה שאינו כן בעל הסוס חס עליו מאד, יען כי שלו הוא ומשתמש בו תמיד. לכן בעלי תאוות שאינם מכירים את האני שלהם, היינו עצם האדם, ורק מרגישים תאוותם, על כן נקל להם להפסיד חייהם בשביל תאותם. כי עצם החיים מי חי בו, אינם מכירים אותו. מה שאינו כן החכמים שמכירים עצמם, עצם חייהם, הוא הנפש, על כן חסים הם על גופם, ולכן צדיקים שומרים גם גופם יותר מהרשעים, כנאמר (דברים ו') "ונשמרתם מאד" וגו', והבן זאת כי נכון הוא. (שם רפא)

בבאור הנאמר (ילק"ש תמ"ה) "לקו בכפלים ונתנחמו בכפלים"... כן הוא הדבר בזה, מה שאתה מבקש תאותך לענג נפשך אין לך אשם, כי כן טבע האדם לבקש תענוג, אבל למה אתה פתי וסכל לשתות מים מלוחים, הלא כל תאות עולם הזה הם הכנה לבקש עוד דבר אשר אין בידו למלאות תענוגו, ואדרבא יצמא יותר ויכלה כוחו. כדומה, הקנאה - אין בידו למנוע את טוב זולתו, ורק הוא את בשרו יאכל. וכן הכבוד - תלוי בזולתו. וכן התאוה - מכלה הגוף וזקנה קופצת עליו וגופו נרתת. וכן כל המדות. ואחרת הן המדות הטובות ואהבת המעלות וההרגל בהם...

וזהו לקו בכפלים, כי מחפשים ואינם מוצאים ומצטערים. וגם כשמוצאים שותים מים מלוחים, ונתנחמו בכפלים - כי אחרי שיתנחמו יבקשו דבר שמצוי מאד, זו רוחניות... (שם רפה)

רבינו ירוחם:

הבאנו (לקמן פרשת בא) דברי רבינו יונה (שע"ת א' ל"א) "והנה התאוה הנתונה בלב אדם שורש כל הפעולות, לכן אם יתקן התאוה, תחת אשר כל האברים ישרתוה, ימשכם אחרי השכל וילוו עליו וישרתוהו, יכשרו כל הפעלים"... הנה מורגלים לומר כי מהי תאוה, זוהי רצון. ומהו רצון? הנה חושבים כי זה סתם דבר בלי כל מהלך, כי אם כדבר פורח באויר, באין מקור ומוצא. אולם מדברי רבינו יונה ז"ל מבואר כי לתאוה אמנם מהלך יש לה, יש לה מקום ומקור, והוא לב האדם, אשר התאוה נתונה בו, ואינה כלל דבר הפורח, כי אם טבע שלם, בחקים ומהלכים, והיא שורש כל הפעולות, וכל האברים נתונים תחתיה, משרתים אותה, סרים למשמעתה, ועושים כל רצונה, וכבר שם הוכחנו לדעת כי התאוה הנתונה בלב, היינו כי היא ממש לב, והיא מנ"ח חלקי הלב שחשבו חז"ל (קהלת רבה א' ט"ז), והוא "הלב מתאוה", וכיון שזה ענין של לב הוא, הלא פשוט מה שהיא שורש כל הפעולות, כי זה לעומת זה, שאם "רוחב לב נבון אין חקר", כמו כן אין חקר להרע אשר בלב סכל.

והנה בחז"ל הקדושים מצינו עוד יותר, באמרם כי כל הפעולות הנן מכח היצר הרע, וכי הוא המקור לכל דבר ודבר. החושב והמעמיק בדברים הריבי רבבות שיטות שלכאורה סותרות אחת את רעותה סתירות מקצה אל קצה... אבל אחרי ניתוח היטב וגמור בכל חוטיהם ועורקיהם, הנה אשר יראה שכל השיטות למיניהם, כל הדעות ממקור אחד יצאו, הוא המלך הזקן והכסיל, אשר ממנו תוצאות כל רע... (דעת תורה שמות עמוד מז, וראה שם עוד וערך יצר הרע)

...ובהגר"א מובא כתוב, כי אף על פי שכל פעולות האדם אף תנועה קלה שבקלות, יש לכל דבר ודבר כח מיוחד באדם שהוא המוליד לאותה הפעולה, אבל התאוה והכבוד הם המקור לכל הכחות כולם, והכל כדברינו, כי כל דבר ודבר מכחות מוצאיהם, והכחות כולם משכנם בלב, ומשם שורש כל הכחות.

ועל זה בא הציווי של "ומלתם את ערלת לבבכם", להעמיד את הלב על מתכונתו ובריאותו. וכן להיפך אמרו חז"ל (יומא ל"ט) "עבירה מטמטמת לבו של אדם"... וזהו תכלית אחרית הימים כמיועד לנו (דברים ל') "ומל ה' אלקיך את לבבך", שיהיה הלב בבריאותו, וברמב"ן שם, "כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה"... (שם עמוד ק)

אגלה לכם כאן סוד גדול. הלא תדעו כי כל מציאות התאוה אינה ולא כלום, והרי "משביעו רעב" (סוכה נ"ב), עיקר הכל אינו אלא דמיון, אדם המתענג מכסף וזהב הסובבים אותו על כל צעד וצעד, מאי נפקא מינה ליה אם הזהב עומד באפריקה או אצלו בבית, כל המתדמים והעונגים הלא אינם כי אם דמיונות כוזבות. וציור לזה חלום... הסתכלתי בכבוד הגדול שעשו להמלך באנגליה, כבוד הכי גדול שיש בעולם, ואמנם כי הכל ודאי קנאו אותו, ואחרי כל זאת, אני ברחמנות הבטתי עליו, כי סוף סוף מה נשאר אצלך? הכלום יתקיים מה שבידך? הירד אחריך הכבוד?... (דעת תורה ויקרא עמוד טו)

על האזהרה של לא תחמוד כבר רבו המתמיהים, איך שייך אזהרה על דבר שבלב? מה יעשה האדם אחרי שמאליו החמדה באה? ודאי צריכים לנפש זכה לשלילת החמדה, אבל לא נאמר כי ההיפוך של חמדה הוא קדושה כאילו שאדם שאין לו קדושה הנהו בהכרח משחת בעריות? מבהיל מאד הענין לראות מזה כחה של תאוה, והענין אשר בקדושה כאילו התאוה סרה ובטלה, הוא אשר חידש לנו רש"י הקדוש, והוא ביאור חז"ל, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, ההיפוך של תאוה הוא קדושה, והוא יסוד נורא ונפלא.

זכור נזכור שני יסודות אלה, תקפה של תאוה, וכי ההיפוך שלה הוא קדושה. התורה מפלאת מאד מעשה הנזיר, ומה כל כך עשה, כי הזיר עצמו מלשתות יין שלשים יום. האומנם כי מזה המעשה שלו אנו רואים ודאי כי יד לו בשמירת הדעת, וכי על כן פרש עצמו מכל דבר המשכר, אשר מקפחים ומבטלים הדעת שבאדם...

אבל הם הדברים אשר דברנו, כי הצד השני של תאוה ההיפוך של תאוה הוא רק קדושה, רק במדת הקדושה פורשים מן התאוה, ולא בשום מעלות ודרגות אחרות, ועל כן נזיר כי פרש עצמו מתאוה, ותהיה תאוה שתהיה, אפילו פעוטה כשתיית יין שלשים יום, ותיכף פוגשים עם קדושה. וזו היא ההפלאה הגדולה שהעמידה התורה בנזיר כי קדוש הוא, כי כן הוא הענין ודאי. (שם עמוד קעא)

...ובהיפוך אם יצא מגדרי התורה והשכל, ויכנס בגדר הרצון, אזי היא בעצמה תחליאהו ותיסרהו בחלאים רבים, כי ענין הרצון הוא מחלה בנפש, כידוע מה שכתב הרמב"ן על ענין התאוו תאוה, "כמתאווים לאכול הפחמים והעפר", וזו היא בלי ספק חולי רעה, כי הבריא לא יבקש דברים נבאשים כי אם דברים בריאים ומתוקנים, ולכן לדור המדבר אשר נכשלו פעם אחת במחלת התאוה לפי ערכם, זכו שנענשו במדה אשר חטאו, כדי להורותם כי הרצון היא מחלה בנפש ובגוף, וישובו בתשובה שלימה, ונענשו במילוי התאוה כנאמר "ואל העם תאמר התקדשו וגו' עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא".

נמצא כי במה שבקשו בזה נענשו, למלאות להם תאותם, עד כי התאוה המיתה אותם, ולפי זכות נפשותם וגופם לא יכלו לסבול את מחלת התאוה ומתו... וזהו הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, מוציאין ממש... (דעת חכמה ומוסר חלק ג עמוד יז, וראה שם עוד)

נחזור להנ"ל, כפי הנראה מדברי הרמב"ן ז"ל השיגו מדת הבחירה והרצון אך ורק בתאות אכילתם, מאכילתם השיגו החמדה והחפץ, אשר היא ערלת הלב. וזהו באמת סוד בכל התאוות והעבירות בעת אשר תקל התאוה והרצון אז יראה האדם גנות העבירה, ובטבעו לא יוכל עשותה, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל אודות תענוג המשגל (סנהדרין פ"ז), כי תענוג המשגל לאחר המעשה זה פונה עורף לכאן וזה פונה עורף לכאן, כי אין ערבה רק לשעתה, וכל נעימותה היא רק מפני תקיפות היצר, וכן בכל חמדת העולם, אשר האדם להוט כל כך, לא יעף ולא יגע, הנה כאשר יתבונן האדם יראה כי אין זאת כי אם באשר התאוה והיצר לנגדו, מקנאה, מתאוה, ומכבוד, מחמדת הממון ומתאות האכילה, ועוד ועוד ועוד, כי מעולם לא נפסק ממנו היצר החמדה והחפץ, ולכן להוט הוא אחריה כל כך ולא יוכל לכובשם. אכן לכל איש ואיש בעת שיתבטל תאותו מכל דבר ודבר לא יוכל עשוהו. והנסיון יורנו כי הזקן בעת שכבר נפסק חומו אז יביט על הבחורים כמשתגעים...

היוצא מדברינו, כי סוד כל העברות הוא רק תקיפת היצר עליו תמיד, וכל מגמתו היא איך למלא תאותו, ובעת שהיצר נגד עיניו אז רצונו חזק, ויכול לעשות היפוך רצונו ית'. היוצא מזה, כי מכל מלוי התאוה מלבד עצם העבירה יוליד בו גם כן מדת הרצון, אשר בה יתחזק גם כח של החמדה והתאוה, הוא הרצון אשר השיג אדם הראשון לפי ערכו, ולכן היה קרוב אל החטא, כי נכנס בו הרצון, ויוכל בזה לעשות היפוך רצון השי"ת, ולולא זאת לא היה יכול בשום אופן לעשות היפוך רצונו ית'...

ואני קורא את הכח הזה בשם דלת, כי הוא כמו דלת שתוכל להפתח אנה ואנה, וכל אשר תתחזק בו התאוה והרצון הוא יותר מכונה בשם דלת, כי יוכל לסבב על הציר לכאן ולכאן, וכל אשר תתבטל ממנו התאוה והיצר, כן לעומת זה תכבד הדלת לסובב על הציר, רוצה לומר לא יכול לעשות דבר והפכו, ועומד חזק על מקום אחד כחומה... והוא ענין קרוב לבטול היצר, דהיינו שיתבטלו החמדה והחפץ, דהיינו כח הרצון... (שם עמוד צז)

ככל אשר תארנו ופרטנו בעבד חומרי והחומריות, החיצוניות, מעידות ודאי על התכונה, ותכונה זוהי מציאות, זוהי יצירה באדם, אין זה מעשה רוח בעלמא, כח הוא באדם מקיפו כל כולו. בדיוק ככה הוא הדבר אשר הגיד לנו החכם האבן עזרא בעבד תאוני. אני רוצה להגיד לכם האמת, כי תדעו כי התאוה עושה את האדם לעבד ההולך אחרי התאוה הוא נעשה לה בטל במציאות, עומד הוא לפני התאוה בהוקרה הכי גדולה, לרמז הכל דהו של התאוה, הוא תיכף ממלא הצו שלה, היא המושלת עליו על כל כולו, גם על מחשבתו גם על רצונותיו, עבד הוא לה בתכלית במלא מובנה של מלת עבדות, בכל תכונת שפלותה והכנעה... (דעת תורה במדבר עמוד מד וראה שם עוד)

כוכבי אור:

...אך ענין היצר הרע הרובץ לפתח חטאת מצינו בו שני פרטים, א', היצר הרע הנברא עם האדם הוא כח רוחני... ב', מה שאמרו (אבות פ"ד) עבירה גוררת עבירה, וכן (יומא ל"ט) עבירה מטמטמת לבו של אדם, ואחר העיון נראה כי יצר הרע הראשון עיקר כחו הוא בתאוה, כל התאוות, תענוגים וכבוד המה רק מכחו, ובידו להגדיל התאוה ולמעט, וכמו שאמרו בסוכה נ"ב אביי אזיל אבתריה דההוא גברא דאזיל עם אתתא באורחא ואמר, אורחא רחיקא וצוותא בסימא (דרך ארוכה והחברה נוחה), והוי אביי מצטער, אמר אילו הוי מאן דסני לי לא מצי מוקים אנפשיה (לא היה יכול להתאפק), תני ליה ההוא סבא כל הגדול מחבירו יצרו גדול. הרי דעצם התאוה מכח היצר הרע גדול ביותר לאיש הגדול, כי בכח היצר להגדיל התאוה, וכן בכל התענוגים, כי הלא אביי התבונן על האיש כי לא עשה בו שום רושם ומחשבה לדבר אחר, ולא מצד כי כבש את יצרו אלא שלא עלה על דעתו כלל. וכן הכח ביד היצר להתעות את האדם בטענות הבל... (כוכבי אור א עמוד צט)

מכתב מאליהו:

וכי תשאל למה הוא זה אשר לא ישבע השואף באשר ישיג ויגיע אליו?

יש בזה דבר עמוק ונפלא. הלא השאיפה היא כח המושך, אשר ימשוך אליו את אשר מחוצה לו. כלומר שאינו דומה לרעבון הטבעי, שהוא רק הרגשת ההכרח למלא את בטנו, שזה דבר שיש לו קצבה ושיעור, אבל מי שנופל ביד השאיפה לכסף וכדומה הוא אינו מבקש דבר ידוע וקצוב, אלא שמושלת עליו תאוה מחודשת, מלאכותית, להרחיב את תחומו, לקחת לעצמו דבר שהוא חוצה מפני שהוא חוצה לו, נמצא, כי לא מפני חשיבות עצם הענינים ישאף השואף אליהם, אלא אך ורק בהרגישו כי חוצה לו המה.

וממילא וזה לך האות כי כך, בהשיגו הענינים אשר שאף אליהם, שוב לא ישוו בעיניו מאומה ולא ישביעו את תאוותו... ולא רק בחמדת הממון הדברים אמורים, כך היא המדה גם בתאוות חמריות אחרות. הנה אמרו בגמרא (סוף נדרים) מעשה במי שהיה חשוד לנואף והיה נחבא בבית הבעל, בא הבעל ובקש לאכול דבר שטעם ממנו נחש, שהוא סם המות, צעק לו אותו נואף והצילו. ואומר שם רבא שאין שום חשש שנואף היה באמת, כי אם כן היה מניחו למות, ומקשה הגמרא פשיטא, ומתרצת, שאולי הייתי אומר שבאמת נואף הוא, אבל נוח לו שיחיה הבעל כדי שתהא האשה עליו בבחינת "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם", קא משמע לן. אבל עדיין קשה, אולי באמת כן הוא? ומפרשים שם בתוספות שנואף אינו יודע ענין זה של מים גנובים ימתקו.

וביאור הענין כנ"ל, כי בעל התאוה לא ידע שדחיפת תאותו באה דוקא מזה שמבוקשו נמנע ממנו לפי שעה, ואם אך ישיגנו, ללא קשיים ובהיתר, כבר יפוג טעמו ויקטן תענוגו, הוא מדמה שכל אשרו תלוי בהשגת מבוקש זה דוקא, ואם רק ישיגנו מאושר יהיה לעולם. אילו ידע באמת כמה מן הדמיון יש בזה, כבר לא היה רודף אחריו.

ואם כן כבר נתגלה לפנינו הטעם למה אין שובע לשואף, כי ללא דבר שאף, ואך רוח ישיג... (חלק א עמוד מא, וראה שם עוד וערך אדם-מדות)

...וכל עיקר מה שאדם מתאוה לכל מיני תענוגי העולם הזה, הוא רק משום שהוא רוצה להשתיק, בדרך תחליף ודמיון, את הרגשת החסרון שהוא מוצא בעצמו, אשר באמת אינה אלא רעב רוחני, געגועי הנשמה למצב שלימותה. ורעב זה אין ביכולת העולם הזה להשביעו, ועל כן אין אדם מת וחצי תאותו בידו, יש לו מנה רוצה מאתים, כי הדמיון לא ישביע... (שם עמוד ק)

בנפש ישנן ב' בחינות, הנפש הבהמית והנפש השכלית. הבהמית כאינסטינקט פועלת בלי הכרתנו. היא מקבלת צווים ומקיימתן, למשל החושב לקום בשעה ידועה יקיץ בשעה ההיא... אמנם התאוות והרצונות גם כן ישנם בנפש הבהמית מתחת לסף ההכרה, ועולים אל הנפש המשכלת החושבת מחשבות, אז, הנפש החושבת קובעת את הרצונות במחשבה ובלב, ונעשית הנפש העליונה הזאת נוגעת בדבר, ודוחה כל החשבונות וכל הציורים שיתנגדו לרצונות ההם... (שם עמוד רנט)

למדות ישנם שני שרשים, התאוה והגאוה. ויש הבדל גדול ביניהם, התאוה היא מוגבלת בהתאם לגבולי כחות הגוף, אבל לגאוה אין גבול, כשהאדם מתאוה לאכול תאותו נפסקת כשבא לידי שביעה. גם הזולל והסובא עלול להגיע למצב שגופו יחלש ויפסיק מזלילתו, וכן גם בשאר התאוות החמריות. אבל הגאוה לאולם לא תבא על סיפוקה, הן הגאוה ענינה הוא דמיונות שוא של גדלות - בחינת אני ואפסי עוד. אם התאוות החומריות הינן בבחינת גשמיות דטומאה, הגאוה היא בבחינת רוחניות דטומאה, ועל כן אינה יודעת גבול. יוצא מזה שבעל התאוה קרוב הוא יותר להכרת האמת, כי אפשר שיתגלה לו עונו בשעת שובעו כשאין התאוה שולטת, מה שאין כן בעל הגאוה היות ואין קץ לגאותו, ובהיות שאיפתה פועמת בו תמיד לא יתגלה לו עונו לעולם... (חלק ב עמוד נא)

ספרו לי מעשה אודות אחד ממקורבם של גדולי בעלי המוסר ז"ל. הוא עסק בלמודי המדות וקבע זמן לעצמו להתלמד בשבירת היצר. פעם התבונן יפה בענין התאוה מה היא, למה ואיך יתאוה האדם. הוא הכיר כבחוש שהשי"ת הוא אשר שם בו הכח להתאוות ולשאוף, הרעב יכאב לאדם כמו שאר היסורין, אבל לא די בזה, כי שם בו השי"ת גם כח התאוה, להתאוות גם לדברים אשר איננו רעב להם. והרי זה מופת ברור שהענין המיותר הזה נוצר לצורך עלייתו הנפשית, לשם שבירת היצר, וכי התאוה נהיתה מאליה? מאן באה? וכו' וכו' וחשב אז שראה בבהירות גדולה את מהות עבודת האדם ושבירת היצר. באותו רגע עלתה לפניו תאוה לאחת מהנאות הרשות שהיה פרוץ בהן ונתאווה... לא הועילו לו כל החשבונות, גם באמרו לעצמו בשעת מעשה הלא רואה אני את כל הבל התאוה שבאדם, ואם כן עלי לשבור את רצוני זה. אבל לבו ענה לו כן הוא אבל... אני רוצה... שתמלא תאותי. ויקם וילך ויעש כאשר ציותה עליו תאותו. הרי שיש יודע ומורד. בוחר ברע - בפשיעה. (שם עמוד נו)

התאוה והעבודה זרה - מינות, מסובבות זו מזו. תחילה באה התאוה, ואחר כך ע"ז. כי הרי התאוה היא הסבה לע"ז, כאמרם ז"ל יודעין היו ישראל בע"ז שאין בה ממש, ולא עבדו ע"ז אלא להתיר להם עריות בפרהסיא (סנהדרין ס"ג). האדם הולך אחרי המינות כדי להתיר לעצמו את כל רצונותיו באין מפריע, הרי שהנגיעות הן סבת המינות. מכאן למדנו, שאי אפשר שינצל האדם ממינות כל זמן שהוא מלא פניות של תאוות העולם הזה. הוא בא לידי כפירה כיון שהנגיעות משחדות ומעוורות את שכלו להתיר לעצמו את רצונותיו. לכן גם גדולי השכל נכשלו - ונכשלים גם היום - בכפירה. משום כך אין עצה למי שעסק בספרי מינות אלא בביטול הנגיעות, לשאוף להקטין את השלא לשמה במעשיו, להתרחק מפניות לעניני העולם הזה, עד כמה שאפשר.

ומה יעשה זה שיש בו ממדות התאוה, והוא מלא נגיעות של שאיפות לערכי עולם הזה? הוא לא יבא לידי אמונה על ידי חקירות שכליות, כי רצונותיו יהיו בעוכרו. אלא יעסוק באמונה פשוטה בלי התחכמות, בחינוך והרגל למעשי מצוות, אם גם חיצוניים בראשיתם - ובלמוד התורה בהתמדה, ולאט לאט יוחלשו תאוותיו ויזדכך לבו, ואז יזכה לאמונה פנימית זכה. (חלק ג עמוד קעח)

הרמח"ל כתב בדעת תבונות (ע"ב) שתכלית ביאת הנשמה פעם שניה בגוף היא כדי שתזככהו זיכוך גמור. ויש לנשמה עצמה תועלת בזה, כי בהשלימה את הגוף תתעלה הנשמה מעילוי לעילוי ותוסיף כח על כח ויקר על יקר. וקשה, הרי כבר נזדכך הגוף, היינו שנעקרו ממנו התאוות, והרצון לקבל, שנמצאים בנפש, בעולם הנשמות, ולמה צריך עוד זיכוך? ושמעתי ממו"ח ז"ל ביאור נפלא לזה, כי הרי כל העונשים וכל המיתות של ביטול המדות הרעות יכולים רק לבטל התאוות למעשה, ונהיה כמי שלא ראה אשה מימיו שבודאי לא יתאווה, או כמי שלא ראה אחרים מימיו ולא ידע מהו כבוד, היינו שביטול המדות הוא רק בפועל ולא בכח, כי אם רק יזדמן מה שיעוררן הרי המדות במקומן הן. על כן נדרשת דבקות בקדושה בהיותו בגוף ממש - בבחינת גוף שבנפש כדי לסלק לגמרי גם רושם דק זה של מדות בכח.

ולזה אין צורך בבחירה, כי הדבקות הגמורה בה' היא שיכולה לשנות את פנימיות האדם גם בבחינה זו של "בכח", כך שמעתי ממו"ח ז"ל.

ויש לבאר יותר. הן בכל תאוה יש הכח המתאוה והדבר המעורר לתאוה. כשיתברר לאדם שכל הדברים שהתאוה אליהם שקר הם ואין ראוי להתאוות להם כלל - היינו גדר ביטול היש הגשמי - הרי כבר אין לו דבר שיתאוה אליו. אבל עדיין נשאר בו עצם כח המתאוה. העונשים והמיתות מבטלים רק את ישות התאוה, ובמה יתוקן הכח המתאוה עצמו? רק בשאיפה לקדושה, דהיינו הדבקות בו ית'. דבקות זו שהיא האהבה הגמורה אי אפשר להשיגה על ידי בחירה, כי אחרי עבודת היראה בבחירה באה האהבה כמתנה מלעילא, ובזה מבואר שתיקון הנפש בדבקות זו לעתיד לבא יהיה אחר כלות הבחירה... (חלק ד עמוד קנה)

אבר קטן יש באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע (סוכה נ"ב). כך שם השי"ת בטבע האדם את הפלא של שביעה על ידי רעבון, ללמד לנו שהתאוה שקר ולכך אין לה קיום. לכן הדרך להתרחק מן התאוה היא בבחינת "מרעיבו שבע". וגם צריך להרבות בסייגים שלא יבוא לידי התעוררות התאוה, (כמו שלא להביט חוץ לד' אמות וכדומה). אז הלב פנוי לקדושה, וכל שירבה קדושה והרהורי תורה לא יזדמן לפניו כל כך בנקל להתעורר לטומאה.

ויש בחינת היתר "דבעבידתיה טריד" (ב"מ צ"א) במגדלי בהמות שמרביעים כמכחול בשפופרת, אולם ברש"י (שם) שזה דוקא בבהמות שלו... הרי שאין ההרגל מועיל להציל מהרהור ורק טרדה דעבידתיה מועילה לזאת.

ואם תשאל, הרי על כל פנים הורגל לראות את הדבר ההוא, ואיך יתעורר בראות הדבר שכבר הורגל בו, הרי התאוה דורשת חידוש? אבל יש טעות בשאלה זו. יש ענין המעורר ויש ענין המזכיר, והפרש גדול יש בין מעורר למזכיר. האדם שהוא בעל תאוה, הן בטבעו יהרהר בתאוות מלבו, אפילו אם לא יראה דבר. אדם כזה, כאשר יגיע למצב אשר גופו יביאהו לידי הרהור, אז אין צריך אפילו למזכיר ויהרהר. ויש שהוא עומד סמוך למצב ההרהור, אז על כל פנים צריך למזכיר, אך די בכל דבר שיזכירהו, אפילו דבר שהוא כבר מורגל בו. זה כמו מי שעבר הזמן הרגיל לאכילתו אך עדיין לא עלה רעבונו לרעיוניו, אז די בפרוסת לחם להזכירו רעבונו, אף שהלחם בודאי אינו חידוש אצלו. ורוב בני אדם הם במצב זה לגבי התאוות ברוב הזמנים ועל כן אין מועיל לזה הרגל, ורק הטרדה בענין אחר שהוא בשייכות עם מה שרואה - זו מועילה להרהור. אך טרדה גדולה מבטלת ההרהור אפילו כשאין לה שום שייכות עם מה שרואה... (שם עמוד רמא, וראה שם עוד)

מצאנו שהנזיר נקרא קדוש (במ"ר י' כ"ח), ואף על פי כן נקרא חוטא על שציער עצמו מן היין (נזיר י"ט). ושוב, מצד אחד, "עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו" (תדא"ר כ"ו)... אבל הענין הוא שישנן שתי מדרגות, מי שקרוב להכשל בתאוות צריך לרחק הנאות העולם הזה, ואפילו רבי חשש לזה. אבל מי שכבר ריחק את התאוות מכל וכל צריך להתקרב אליהן קצת כדי שירגיש ברכה והודאה אל השי"ת על ההנאה שנתן לו. ובכוזרי (ג' ט"ו) כתב שמי שגדול ושלם יותר ברוחניות הוא נהנה יותר מטעם האכילה... (שם עמוד רסח)