(ראה גם: חטה, שעורה)
אתם החברים, שלא שמשתם את ר' שמעיה החסיד, אמרתם שבחמשת מיני דגן, (שהם חטה ושעורה ושיפון ואורז ודוחן) אין בהם חלק לסטרא אחרא, ואינו כן, כי כל מה שנרקב בארץ יש בה חלק לסטרא אחרא, ואיזה חלק יש לו, הוא מוץ אשר תדפנו רוח, שכתוב, לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח, וזה הוא רוח הקודש, (שהוא המלכות), שכתוב כי רוח עברה בו ואיננו וגו', משום שרוח הקדש, (שהוא המלכות) מפזר אותו בכל הצדדים של העולם שלא יהיה נמצא, (ומוץ) זה הוא נוקבא (דקליפה) דכר (דקליפה מהו), הוא תבן.
ומוץ ותבן (שהם זכר ונקבה דקליפה) הולכים יחד, ועל כן פטור ממעשר, שאין בהם חלק בקדושה, ה' דחטה, היא דגן נקי בלי תבן ומוץ, ח' ט' דחטה הן זכר ונקבה, מוץ ותבן, (ואם יש עם ח' ט' גם) ה' יורה על דגן נקי, ועל כן שלמות האילן, (שהוא המלכות), הוא חטא, (שיורה על דגן נקי בלי קליפות). ואילן שחטא בו אדם הראשון היה חטה, כי הכל הוא בהסוד, והמלה חטה. תמה ר' אלעזר ותמהו החברים, א"ר אלעזר ודאי כך הוא.
אמר אותו הילד, כך הוא ודאי, הכתוב שהתחלנו בו, כי שעורה הקדימה לבא לעולם, (משום שהיא מהארת השמאל בלי ימין, דהיינו חכמה בלי חסדים שבמלכות, שהיא ראשית בנינה של המלכות), והיא מתוקנת למאכל בהמה סתם...
פתח אותו הילד ואמר ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו', ויאמר להם אלקים פרו ורבו... אלא ודאי אפילו אם לא היה בא נחש על חוה, ודאי היה אדם עושה תולדות מיד, כי גזרה נגזרה מיד שנברא, שכתוב, פרו ורבו ומלאו את הארץ, אלא שאלו תולדות היו כולם בנקיון בלי זוהמא כלל, אף כך ארץ הקדושה, שאינו נכנס בה רשות אחרת, יש בה מוץ ותבן שאינם מסטרא אחרא, ובחוץ לארץ, מוץ ותבן ההוא הוא של סטרא אחרא ההולכת אחר הקדושה כקוף אחר בני אדם. (בלק עח, ועיין שם עוד)
דאמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. (ברכות לא א)
דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה, שנאמר ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון... (שם מא א)
א"ר חייא בר אבא הרואה חטים בחלום ראה שלום, שנאמר השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, הרואה שעורים בחלום סרו עונותיו, שנאמר וסר עונך וחטאתך תכופר. אמר רבי זירא אנא לא סלקי מבבל לארץ ישראל עד דחזאי שערי בחלמא. (שם נז א)
...שלחו להו סיני קודם, שהכל צריכין למרי חטיא... (שם סד א)
אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל... תנא כוסמין מין חיטין, שיבולת שועל ושיפון מין שעורין, כוסמין גולבא, שיפון דישרא, שיבולת שועל שבילי תעלא. הני אין אורז ודוחן לא, מנהני מילי, אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל, וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון. מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימצו כרת... ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר קרמית חייבת בחלה... (פסחים לה א, וראה שם עוד)
תנו רבנן ג' דברים עלו במחשבה ליבראות, ואם לא עלו דין הוא שיעלו... ועל התבואה שתרקב, (שאם לא כן היו בעלי בתים אוצרין אותה ומביאין רעבון לעולם). (שם נד ב)
בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן... הי תבואה, אילימא הא תבואה דקיימא, כל הני הרפתקי דעדו עלה אימת איתדון, אלא תבואה דמזדרעא, למימרא דחד דינא מתדנא והתניא תבואה שאירע בה קרי או אונס קודם הפסח נידונית לשעבר, לאחר הפסח נידונית להבא... אמר רבא שמע מינה תרי דיני מתדנא. אמר אביי הלכך כי חזי אינש דמצלח זרעא אפלא ליקדים וליזרע חרפא דעד דמטו למדייניה קדים סליק.
תניא א"ר יהודה משום ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. (ראש השנה טז א)
...רוח צפונית יפה לחטין בשעה שהביאו שליש, וקשה לזיתים בזמן שהן חונטין, רוח דרומית קשה לחטין בשעה שהביאו שליש... (יומא כא ב)
לחדשיו יבכר, תני אמר רבי יהודה לפי שבעולם הזה תבואה עושה לששה חדשים ואילן עושה לשנים עשר חודש, אבל לעתיד לבא התבואה עושה לחדש אחד ואילן עושה לשני חדשים, מאי טעמא, לחדשיו יבכר. אמר רבי יוסי לפי שבעולם הזה התבואה עושה לששה חדשים ואילן עושה לי"ב חדש אבל לעתיד לבא התבואה עושה לט"ו יום ואילן עושה לחדש אחד, שכן מצינו שעשת התבואה בימי יואל לחמשה עשר יום וקרב ממנה העומר... (שקלים יז א)
...שכן מצינו בימי שמעון בן שטח שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב, וצררו מהם דוגמא לדורות להודיע כמה החטא גורם... (תענית כג א)
הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אינו אסור אלא בחמשת המינין, רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין, אבל הנודר מן הדגן אסור בכל, ומותר בפירות האילן ובירק. למימרא דדגן כל דמידגן משמע... אמר ר' יוחנן הכל מודים בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין, תניא נמי הכי, שוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מה' המינין, פשיטא, מהו דתימא תבואה כל מילי משמע, קמשמע לן דלא משמע כל מילי... אמר רבא תבואה לחוד, תבואת שדה לחוד... (נדרים נה א, וראה שם עוד)
רב חסדא אמר גמירי כל השורף תבואתו של חבירו אינו מניח בן ליורשו, ואיהו קלייה לדיואב, דכתיב ויאמר אל עבדיו ראו חלקת יואב אל ידי ולו שם שעורים לכו והציתוה באש ויציתו עבדי אבשלום את החלקה באש. (סוטה יא א)
תנו רבנן ההולך למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתשלח ברכה במעשה ידינו, התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה... (בבא מציעא מב א)
אמר רב יהודה לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנאמר השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי כמשלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא בביתא. ואמר רב חיננא בר פפא לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שלא נקראו ישראל דלים אלא על עסקי תבואה, שנאמר והיה אם זרע ישראל וגו' וכתיב ויחנו עליהם וגו' וכתיב וידל ישראל מאד מפני מדין. (שם נט א)
דאמר מר האי מאן דניחא ליה דתתבור ארעיה ליזרעה שתא חטי ושתא שערי, שתא שתי ושתא ערב, ולא אמרן אלא דלא כריב ותני, אבל כריב ותני לית לן בה. (שם קז א)
המוכר את השדה מכר... ולא את התבואה שהיא תלושה מן הקרקע, בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין. (בבא בתרא סח ב)
תנו רבנן שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו... ויום טוב של עצרת ברור זרעו חטים... (שם קמז א)
...ר' יהודה אומר חטה היה, שאין התינוק יודע לקרא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן. (סנהדרין ע ב)
דרש רבי סימאי מאי דכתיב אוהב כסף לא ישבע כסף ומי אוהב בהמון לא תבואה, אוהב כסף לא ישבע כסף זה משה רבינו... ומי אוהב בהמון לא תבואה, למי נאה ללמד בהמון מי שכל תבואה שלו... ורבנן ואיתימא רבה בר מרי אמרי, מי אוהב בהמון לו תבואה, כל האוהב ללמד בהמון לו תבואה, יהבו ביה רבנן עינייהו ברבא בריה דרבה. רב אשי אמר כל האוהב ללמוד בהמון לו תבואה, והיינו דא"ר יוסי בר' חנינא מאי דכתיב חרב אל הבדין ונאלו, חרב על צוארי שונאים של תלמידי חכמים שיושבין ועוסקין בתורה בד בבד... (מכות י א)
בעי ר' זירא חיטין שירדו בעבים מהו, למאי, אי למנחות אמאי לא, אלא לשתי הלחם, מאי ממושבותיכם אמר רחמנא לאפוקי דחוצה לארץ דלא אבל דעבים שפיר דמי, או דלמא ממושבותיכם דווקא ואפילו דעבים לא. ומי איכא כי האי גוונא, אין כדעדי טייעא נחיתא ליה רום כיזבא חיטי בתלתא פרסי. מנחות סט ב)
החיטין והשעורין והכוסמין והשיבולת שועל והשיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה, ואסורים בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן ואם לאו אסורין עד שיבא העומר הבא... (שם ע א, וראה שם עוד)
דאמר רבי חנין והיו חייך תלואים לך מנגד זה הלוקח תבואה משנה לשנה, ופחדת לילה ויומם זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת, ולא תאמין בחייך זה הסומך על הפלטר... (שם קג ב)
מאי ותצנח (מעל החמור), אמר רבא א"ר יצחק אמרה לו מה חמור זה כיון שאין לו מאכל באבוסו מיד צועק, כך אשה כיון שאין לה תבואה בתוך ביתה מיד צועקת. (תמורה טז א)
רבי חנינא בר יקא בשם רבי יהודה שורשי חטה בוקעין בארץ נ' אמה... (ברכות סה ב)
החטים והזונין אינן כלאים זה בזה, השעורים ושבולת שועל, הכוסמין והשיפון, הפול והספיר והפורקדן והטופח, ופול הלבן והשעועית אינן כלאים זה בזה. כתיב שדך לא תזרע כלאים, הייתי אומר אפילו שני מיני חטים ואפילו שני מיני שעורים... פירש בבגדים לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, מה כלאי בגדים שאסרתי לך שני מינין לא זה ממין זה ולא זה ממין זה אף כלאים שאסרתי לך בכל מקום לא זה ממין זה ולא זה ממין זה. החטים והזונין אינן כלאים זה בזה, הא עם השעורים כלאים, החיטים והזונין אינן כלאים זה בזה, דבר שאינו אוכל הונן מטעי ומתני כלאים, א"ר בא בר זבדא שכן מקומות מקיימין אותן ליונים... (כלאים א א)
האוכל מהן כזית מצה בפסח יצא ידי חובתו, כזית חמץ חייב בהכרת, נתערב אחד מהן בכל המינין הרי זה עובר בפסח. הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהן דברי ר"מ, וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן, וחייבים בחלה ובמעשרות... רבי חייא בשם רבי יוחנן כיני מתניתא הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהם, מה נן קיימין, אם באומר פת תורה (פת הנקרא בלשון תורה עלי), מעתה אף האומר תבואה תורה יהא אסור בכל דכתיב ותבואת הכרם, אי באומר פת סתם אין לך קרוי פת סתם אלא חיטין ושעורין בלבד. אמר רבי יוסה קיימתיה במקום שאוכלין פת כל אין לך קרוי פת סתם אלא חמשת המינים בלבד. (חלה ה א)
ותבואה שלא הביאה שליש, מה טעמא דרבנין, נאמר לחם בפסח ונאמר לחם בחלה, מה לחם הנאמר בפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ, אף לחם שנאמר בחלה דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. מאי טעמא דרבי לעזר כתרומת גורן כן תרימו אותה, מה תרומת גורן מפירות שהביאו שליש אף זו מפירות שהביאו שליש... (שם ו ב, וראה שם עוד)
צורך לחטין וצורך לשעורים, צורך לחטין יותר מן השעורין. (בראשית כו ז)
...אתה אמרת ואקחה פת לחם, חייך שאני פורע לבניך וכו', (שמות ט"ז) ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים הרי במדבר, בארץ מנין, שנאמר (דברים ח') ארץ חטה ושעורה, לעתיד לבא מנין, (תהלים ע"ב) יהי פסת בר בארץ. (שם מח י)
...יצחק א"ל ומשמני הארץ, והקב"ה ברכו בתבואה, שנאמר (ישעיה ל') ונתן מטר זרעך אשר תזרע את האדמה. (שם עה ח)
התבן והקש ומוץ מריבים זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה, וזה אומר בשבילי נזרעה השדה, אמרו החטים המתינו עד שתבא הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה, באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה, הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ, ונטל את הקש ושרפו, נטל את החטים ועשה אותן כרי, וכל מי שרואה אותן מנשקן, המד"א (תהלים ב') נשקו בר פן יאנף... (שם פג ד)
א"ר לוי הרי שחרשת וזרעת ועדרת וכסחת וקצרת ועמרת ודשת ועשית תבואה בגרניה, אם אין הקב"ה מוציא לך מעט רוח שתזרה מהיכן אתה חי, הוי אין אתם נותנן לי אלא שכר הרוח. (ויקרא כח ב)
דבר אחר בטנך ערמת חטים, והלא של אסטרובילין יפה משל חטים, אלא אפשר לעולם להיות בלא איסטרובילין, ואי אפשר לעולם להיות בלא חטים. אמר ר' אידי מה חטה זו סדוקה כך ישראל סדוקה מילתן, ר' יוסי בר חנינה אמר מה חטה זו סופגת כך ישראל סופגין נכסיהון של אומות העולם, הדא הוא דכתיב (דברים ז') ואכלת את כל העמים... א"ר שב"ל מה חטים הללו פסולת שלהם נמדדות עמהם, כך ישראל מחוטב עציך עד שואב מימיך. א"ר יצחק מה חטין הללו כשהן יוצאין לזרע אין יוצאין אלא במנין וכשנכנסין מהגורן נכנסין במנין, כך כשירדו ישראל למצרים ירדו במנין, שנאמר (דברים י') בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, וכשעלו עלו במנין, שנאמר (שמות י"ב) כשש מאות אלף רגלי... (שיר השירים ז ז)
ר"א בש"ר חנינא בריה דר' אבהו הוה אמר הדין עובדא הוה באיתתא שהוליכה את בנה אצל הנחתום בקיסרין, אמרה ליה אליף ית בני אומנות, א"ל ישב אצלי חמש שנים ואני מלמדו ה' מאות מינין בחטה. ישב אצלו ה' שנים ולמדו ת"ק מינין בחטה. ואמר לה ישב אצלי ה' שנים אחרים ואני מלמדו אלף מינין בחטה, וכמה מינין אית בחטה, רבנן אמרי בחטי מנית חטין דמנין, ר' אחא אמר ת"ק מינין בחטה מנין מנית. (קהלת א כג)
דבר אחר החכם עיניו בראשו זה שלקח חטים לג' שנים, והכסיל בחשך הולך זה שלקח חטים לשנה אחת... (שם ב יט)
...אם לא עשיתי כן תחת חטה יצא חוח ותחת שעורה באשה (איוב ל"א), תני ר' הושעיה למדך תורה דרך ארץ, שדה שהיא מעלה חוחים יפה לזורעה חטים, שדה שהיא מעלה באשים יפה לזורעה שעורים. (ראה טו)
דבר אחר בטנך ערמת חטים, השבולת של חטים מתמרת ועולה והקנה ארוך ועליה רחבים וארוכים והשיבולת בראש הקנה, והקנה שלו מתגאה ואומרת בשבילי נזרע השדה, אמרה להם השיבולת הרי הגורן בא והכל מתפייסים בשביל מי נזרעה השדה, באתה הגורן מכניסין את הקש לאור, וזורין את המוץ לרוח ומשיירים את החיטים לגורן, וכל העובר נוטל ומנשקם, כך אומות העולם לישראל... (פסיקתא י כי תשא)
רבי אחאי בן יאשיה אומר הלוקח תבואה מן השוק למה הוא דומה, לתינוק שמתה אמו ומחזירין אותו על פתחי מניקות אחרות ואינו שבע. הלוקח פת מן השוק למה הוא דומה כאילו חפור וקבור, והאוכל משלו דומה לתינוק המתגדל עד שדי אמו. (פרק לא)
...ואין פירות ותבואה באין לידי הרקבה אלא מתוך דרכיהם של בני אדם... (פרק ב)
רדו שמה, כל הלוקח תבואה מן השוק ירוד. (בראשית פרק מא, קמח)
בארבעה פרקים העולם נדון וכו', יש לתמוה למה אלו ד' דברים יש להם דין, ולמה לבהמות אין להם דין, כמו שגוזר על התבואה כך יהיה נדון הבהמות אם יהיה לו הרבה או לאו. ויש לתרץ דמין בהמה לעצמו נברא, שהרי תמצא בשרצים וזבובים וחיות רעות שאין צריך האדם ולפיכך אין הדין עליהם. אבל תבואה ופירות שהם מזון האדם ולזה הם נבראים... ומפני כי אלו התבואה והפירות הוא מזון האדם נדון עליהם.
אך לפי אשר אמרנו למעלה כי הדין בראש השנה הוא לפי מעשה האדם, אבל בפסח אינו לפי מעשה האדם כלל רק כאשר הוא גוזר על התבואה, אם כן קשיא מאי שנא תבואה או בעלי חיים שלא יגזור על בעלי חיים שיהיה הרבה או ימותו. ויש לתרץ דשאני אלו כי אלו הם יותר תלוים בשמים, לפי שהם אינם נתלים רק בגדול השמים והמזלות והגזירה עליהם בזמנו, שכן אמרו חכמים כי בפסח הוא זמן תבואה וכן המים, אבל אין עת מיוחד לבעלי חיים... והחלוק שיש בזה ובין התבואה, כי התבואה יש לה גדול ושלימות ונדונת כאשר היא בשלימות, הוא זמן הדין כמו שיתבאר לקמן, אבל אין זמן לבהמות שיהיו בשלימות שיאמר עליו נדון, ולפיכך הדין שבאלו ג' דברים בלבד, שאז הם בשלימות... (חידושי אגדות ראש השנה טז א)
הביאו שתי הלחם כדי שיתברכו לכם פירות האילן. אף על גב דלאו החטים מן פירות האילן, ונראה לומר דהכי פירושו, לפי ששני מינים הם והיינו תבואה גדול הארץ ופרי האילן שהוא גדל מן העץ, ופרי העץ אין קרוב לארץ כמו התבואה, וצוה השי"ת להביא העומר, והעומר הזה מן השעורים, והוא קרוב לאדמה שהרי הוא מאכל בהמה, והוא קרוב לחומר האדמה יותר כדי שיתברך לכם התבואה, ומין שהוא יותר רחוק מן טבע האדמה וקרוב לפירות האילן והוא חטים, כדי שיתברך לכם פירות הארץ. ולעולם ציוה בתורה להביא דבר שהוא ראשית, וחטים הם ראשית לאילן, כמו השעורים לתבואה. שגם השעורים יש חלוק בין השעורים לשאר תבואה, מפני שהשעורים מאכל בהמה, אלא מפני שהוא ראשית צותה התורה להביא גם כן חטים... וכן אתה רואה גם כן כי החטים הוא המובחר מכל תבואת האדמה, ורחוק מטבע האדמה יותר מכל, לכך הוא סמוך לפירות האילן, ומפני זה צותה התורה להביא שתי לחם כדי שיתברך לכם פירות האילן... ושם אמר רבי יהודה דעץ שהאדם אכל ממנו הוא חטה, מפני שהחטים מחכימים, והכתוב אומר ונחמד העץ להשכיל, ונקרא עץ הדעת, ומזה הטעם מקריבים שתי הלחם בעצרת שבו נתנה התורה והיא החכמה, והעולם נדון על פרי העץ, ונאמר בתורה כי עץ חיים היא למחזיקים בה... (שם)
וציויתי את ברכתי - ברכה זו אינה בצומח, שכבר הבטיח ונתנה הארץ פריה שהוא גבול שגבל ה' בכחה, אלא שמבטיח ברכת התבואה ככד קמח הצרפית וכשמן אשת עובדיה, והוא שדקדק לומר "ועשת את התבואה", פירוש הברכה שיצו ה' תעשה ריבוי בתבואה כדי שתספיק לג' שנים, הגם שהארץ תוציא צמחה כמידי שנה בשנה, צא ולמד מקב חטים שבעליה (ונתרבו). (ויקרא כה כא)
ההבדל בין שם תבואה ובין עבור הוא, ששם תבואה במובן המדויק הונח על מיני דגן ורק על תבואה הנגמרת, ומציין תבואת הארץ שהביאה בשנה הזאת, ועבור הוא יבול הארץ משנה העברה, ונקרא עבור על שעברה הארץ עליה פריה עוד הפעם... (הכרמל)
לא תתן את יבולה - משום שיש אופן גידולי ארץ שאינו בא בטבע אלא על ידי מכונות שמוציאות כח האדמה ממרחק, דזה האופן נקרא יבול, וזה האופן אפשר שבא גם בלי גשם, משום הכי הוצרך הכתוב לפרש דהאדמה לא תתן יבולה ולא תצליח פעולת האדם בה. (דברים יא יז)