(ראה גם: ברכות-הגומל, הודאה, הכרת הטוב, קרבן-תודה)
ראה ערך הודאה.
לא תעשון אתי כדרך שאחרים מנהגין במדינות... אבל אם אביא עליהם הטובה יתנו הודאה, וכשאביא עליהם יסורים יתנו הודאה, וכן דוד אומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, וכן איוב אומר ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך על מדה טובה ועל מדה פורענות... (יתרו-בחודש פרשה י, וראה עוד ערך הודאה)
רבי אבהו אמר (כל הנהנה מסעודת חתן ומשמחו) כאילו הקריב תודה, שנאמר מביאים תודה בית ה'. (ברכות ו ב)
ואמר ר"י משום ר"ש בן יוחי מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את ה'. (שם ז ב)
...אמר להם בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי.... מודה אני לפניך ה' אלקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות... (שם כח ב)
...נותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד... אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא... מאי מברך, אמר רב יהודה ברוך גומל חסדים טובים, אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב וירוממוהו בקהל עם וכו', מר זוטרא אמר ותרין מינייהו רבנן, שנאמר ובמושב זקנים יהללוהו... (שם נד א וב, וראה שם עוד וברכות-הגומל)
ועל הגשמים הטוב ומטיב מברך... אמר רב יהודה מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו, ורבי יוחנן מסיים בה הכי, אילו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנו מספיקין להודות לך ה' אלקינו עד תשתחוה, בא"י רוב ההודאות... אמר רבא אימא הא-ל ההודאות, א"ר פפא הלכך נימרינהו לתרווייהו רוב ההודאות והא-ל ההודאות... והא תנן בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו והגיענו לזמן הזה, שלו ושל אחרים אומר הטוב והמטיב... א"ר הונא לא שנו אלא שאין לו כיוצא בהן אבל יש לו כיוצא בהן אין צריך לברך, ור' יוחנן אמר אפילו יש לו כיוצא בהן צריך לברך... (שם נט ב, וראה שם עוד)
אמר רב חסדא מאי דכתיב הודו לה' כי טוב, הודו לה' דגובה חובתו של אדם בטובתו, עשיר בשורו ואת עני בשיו, יתום בביצתו אלמנה בתרנגולתה. (פסחים קיח א)
תנו רבנן שיר של תודה בכנורות ובנבלים ובצלצלים על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים ואומר ארוממך ה' כי דליתני וגו' ושיר של פגעים, ויש אומרין שיר של נגעים, ואומר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו ה' מה רבו צרי עד לה' הישועה על עמך ברכתך סלה. (שבועות טו ב)
...ולא עוד אלא שכל הפותח פתחו לחבירו חייב בכבודו יותר מאביו ומאמו... (שמות ד ב)
הלב מודה, שנאמר (תהלים קי"א) אודה ה' בכל לבב... (קהלת א לח)
ראה ערך הודאה.
עלי אלקים נדריך אשלם תודות לך, אמר ר' פנחס בשם ר' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם גלילאה כל התפלות לעתיד לבא בטלות והודייה אינה בטלה, וכל הקרבנות בטלות והתודה אינה בטלה לעולם, שכן כתיב (נחמיה י"ב) ותעמודנה שתי תודות בית ה' תודה תפלה ותודת קרבן. (מזמור נו)
נקדמה פניו בתודה, גדול כח התודה, וכן יונה אומר (יונה ב') ואני בקול תודה אזבחה לך. (מזמור צה)
אמר רבי פנחס בשם רבי לוי כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל לעולם, שנאמר (ישעיה נ"ו) אשלם תודות לך, שתים אחד כנגד התפלה ואחד כנגד הקרבן, וכן הוא אומר (ירמיה ל"ג) קול ששון וקול שמחה וגו' קול אומר הודו את ה', הרי תפלת ההודיה, ומביאים תודה בית ה' הוי קרבן תודה, הודו לו ברכו שמו הרי תפלת ההודיה, מה כתיב ביה כי טוב ה' לעולם חסדו. (מזמור ק)
...וראוי להקדים בפתיחת השער הזה ביאור אופני הטובות וחיובי ההודאה עליהם מבני אדם קצתם לקצתם, ונעלה מזה אל מה שאנו חייבין בו לבורא יתעלה מן השבח וההודאה על רוב חסדו וגודל טובו עלינו. ונאמר, כי מן הידוע אצלנו כי כל מטיב אלינו אנו חייבין להודות לו כפי כונתו להועיל לנו, ואם יקצר במעשהו לדבר שיקרהו ימנעהו מהיטיב אלינו הודאתו חובה עלינו, כיון שנתברר לנו כי דעתו עלינו לטוב, וכי כונתו להועיל לנו, ואם תגיע לנו שום טובה על ידי מי שלא כוון בה אלינו יסתלקו מעלינו חיובי ההודאה לו ואין אנו חייבין בה... אבל טובת האדון על עבדו ידוע כי הוא מכוין לתקן ממונו בממונו עם צרכו לעבודתו, והוא אינו מכוין בזה כי אם תועלת עצמו, ועם כל זה כבר חייבו הבורא יתברך בעבודתו והודאתו, כמו שכתוב "בן יכבד אב ועבד אדוניו". אבל טובת העשיר על הרש לקבל שכר שמים הוא כסוחר שהוא קונה הנאה גדולה קיימת יגיע אליה אחר זמן בטובה קטנה ואבודה ונבזית יתננה מיד, ולא נתכוין אלא לפאר נפשו באחריתו בטובה שהפקידה האלקים בידו לתת למי שיהיה ראוי לה. ומן הידוע כי ראוי להודות אותו ולשבחו אף על פי שהיתה כונתו לפאר את נפשו באחריתו, ועם כל זה נתחייבה לו ההודאה, כמו שאמר איוב (כ"ט) "ברכת אובד עלי תבא"... אבל טובת בני אדם קצתם אל קצתם בעבור אהבת השבח והכבוד וגמול העולם הוא כמי שאוצר דבר אצל חברו או מפקיד אצלו ממון מפני יראתו שיצטרך אחר זמן, אף על פי שכונתו לתועלת עצמו בהטיבו לזולתו, כמו שאמרנו, חייב לו השבח והודאה עליה, כמו שאמר החכם (משלי י"ט) "רבים יחלו פני נדיב ולכל הרע לאיש מתן"...
וממה שראוי לעמוד עליו כי כל מטיב לזולתו מבני אדם מכל המינים אשר זכרנו אין לו יתרון על מי שמטיב לו אלא במקרה מן המקרים, אבל באנושותם ועצמם נמשלים וקרובים זה לזה בעצם ובדמות ובחבורם ובצלמם ובטבעיהם וברוב מקריהם, ועם כל זה חייב מי שמטיבים לו מן העבודה למטיב מה שספרנו. ואם היינו חושבים כי מי אשר מטיבין לו בתכלית החסרון והגריעות ובהרכבתו וחבורו ודמותו היה חייב בעבודה יותר, וכן כאשר נחשוב כי המטיב בטובה טוב ושלם מכל נמצא, ומי שמטיבין לו גרוע מכל נמצא וחלוש מכל נברא, השכל מחייב בתוספת העבודה למטיב עד אין תכלית. וכאשר נבחון על ההקשה הזאת דבר הבורא יתברך ובני אדם בשכלנו נמצא הבורא יתברך נעלה ונשא ומרומם על כל נמצא... ונבחון רוב טובות הבורא יתברך וחסדו עליו ושבראהו כמו שבראהו מן החסרון בעצמו והוא רש וצריך אל מה שיש בו תקנתו ולא יגיע אליו כי אם ביגיעת נפשו... כמה האדם חייב לו יתברך מן העבודה והיראה והשבח וההודאה ומהתמדת התהלה... (שער ג עבודת האלקים הקדמה)
אם הכרת הטובה תבטל על מה העולם עומד? וידוע שהבורא ברא העולם בחסד ואמת בתתו מציאות שלמה לכל נמצא ברצון ובנדבה, ואף על פי שלא עשה זאת על מנת לקבל פרס, כי מציאות ית' מספיק בעצמו, מכל מקום טבע הענין יחייב שיקבל מברואיו שכר ראוי חלף מעשהו, וזו הכרת החסד בהלול והודאה, ומזה לא מנע עצמו מלקבלו ואדרבא בקשו מהם מהדין, לפי שהגורע חוקו בזה מציאותו לבטלה. ואמר בכתות העליונים "הבו לה' בני אלים" וגו' (תהלים כ"ט), ועל זה תקנו חז"ל בתפלה שבח יתנו לו כל צבא מרום, כאילו מקבל מהם בזה גמול, וכן נאמר על השפלים "הבו לה' משפחות עמים" וגו', ותקנו בתפלה בפי ישרים תתרומם וכו', שכל כת הראויה לה, כפי מה שקבלו ממנו מהשלמות, ואפילו מהנמצאים שאין בהם נשמת חיים, כמו שכתוב אז ירננו כל עצי היער וכו' וקבע מדה זו בכל העולמות, שכולם יתקיימו על מדת הנתינה והקבלה זה לזה, והכרחיות זו מפורסמת בין האנשים שאין מציאות למחיתם בלי משא ומתן בתת וקבל קצתם מקצתם, ואי אפשר לחיות על מדת שלי שלי ושלך שלך. ולכן אמר שהמדה הפחותה ביותר היא היותו כפוי טובה, כי מבטל המדה שעליה נברא העולם. כי כאשר ישיב המקבל גמול מהטוב שקבל מחזק ידי הנותן להוסיף לו עוד שפע טוב... (שמות ל יב, שער נב)
אם על תודה - לשון הודאה שבלשון חכמים הנאמר לענין החזקת טובה לענין הלל ושבח אינה ההודאה העצמית, אמנם נמשך הוא בצד מה מענין הודה שבלשון מקרא, כי בלשון מקרא ענינה בעצם וראשונה הכנעה, כי שרש הודה הוא ידה וענינה נתינת יד, ולשון נתינת יד מורה בלשון המקרא הכנעת עצמו לרצון אחרים, וכן ענין הודה משמעותו הכנעת עצמו לעבודה, ולזה כורעים במודים כי טעם מודים אנחנו לך נכנעים אנחנו לעבודתך. וכניעה המכוונת במלת הודה היא מפני הכרת מעלת האדון עליו, לא מיראה ולא מתוחלת... וכן זבח התודה הוא קרבן שאדם מביא להראות הכנעתו לפניו ית'... (ויקרא ז יב)