זו שנקראת משנה תורה, משה מפי עצמו אמרם, וכבר העמידו הדבר. למה הוא כך, אלא חכמה עלאה נקראת כלל התורה, וממנה יוצא הכל אל הקול הפנימי ההוא (שהוא הבינה), אחר כך מתישב הכל ונאחז במקום שנקרא עץ החיים, (שהוא ז"א שנקרא משה), ובו תלוי כלל ופרט, דהיינו תורה שבכתב, (שהוא ז"א שנקרא כלל), ותורה שבעל פה, (שהיא המלכות שנקראת פרט), וכן הם נקראים תורה ומשנה תורה, (שז"א נקרא תורה, והמלכות נקראת משנה תורה, ועל כן אמרו שמשנה תורה שהיא מלכות משה שהוא ז"א מפי עצמו אמרם, דהיינו שנאצלה על ידי משה שהוא ז"א). בתחילה (עשרת הדברות הראשונות, הם יצאו) מגבורה דלא פסיק, (דהיינו מבינה, שעליה נאמר קול גדול ולא יסף כנ"ל), ועתה, (דהיינו עשרת הדברות שבמשנה תורה), יצאו הכל ביחד, (דהיינו ז"א ומלכות בסוד שמשה שהוא ז"א מפי עצמו אמרם). משום זה כאן בעשרת הדברות אלו רשומים כולם בו', ולא תנאף, ולא תגנוב... (שהו" רומז על ז"א). (ואתחנן כב)
ואר"ש, למדנו, קללות שבתורה כהנים משה אמרם מפי הגבורה, וקללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרם. מהו מפי עצמו, וכי יעלה על דעתך שאפילו אות קטנה בתורה, היה משה אומר מעצמו.
אלא יפה הוא, והרי הערנו מעצמו, לא למדנו, אלא מפי עצמו, ומה הוא, הוא אותו הקול שמשה אחוז בו, (דהיינו ז"א), ועל כן הללו (שבתורת כהנים) מפי הגבורה, (שהיא בינה הנקראת גבורה עליונה), והללו (שבמשנה תורה), מפי עצמו, דהיינו מפי מדרגה ההיא שנאחז בה משה יותר מכל נביאים הנאמנים, (שהיא מדרגת ז"א). ועל כן בכל מקום (נאמר) אלקיך, (משום שרומז על מלכות שהיא למטה מז"א), וכאן (בשמע ישראל נאמר) אלקינו, (משום שרומז על בינה שהיא למעלה מז"א, שמשה נאחז בו. (שם קג)
אלה הדברים אשר דבר משה וגו', וכי לא נתנבא משה אלא זה בלבד, והלא הוא כתב את כל התורה כולה, שנאמר ויכתב משה את התורה הזאת, מה תלמוד לומר אלה הדברים, מלמד שהיו דברי תוכחות... (דברים א)
כך אמר משה, מוכיחני את ישראל תחילה עכשיו יאמרו עלי בשביל שאין בו כח להכניסנו לארץ ולהפיל סיחון לפנינו הוא מוכיחנו, הוא לא עשה כן אלא לאחר שנכנסו לארץ והפיל סיחון ועוג לפניהם אחר כך הוכיחם. (שם ג)
משנה, אין לי אלא משנה תורה, שאר דברי תורה מניין, תלמוד לומר לשמור את כל דברי התורה הזאת, אם כן למה נאמר משנה תורה, משום שעתידה להשתנות. אחרים אומרים אין קורים ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד. (שופטים קס)
באר את התורה, אמר להם כבר אני סמוך למיתה מי ששמע פסוק אחד ושכחו יבא וישננו, מי ששמע פרשה אחת ושכחה יבא וישננה, פרק אחד יבא וישננו, הלכה אחת ושכחה יבא וישמענה, לכך נאמר באר. (דברים פרק א, תתא)
אלה העדות וגו' אשר דבר - הם הם אשר דבר בצאתם ממצרים חזר ושנאה להם בערבות מואב. (דברים ד מה)
אלה הדברים - והישר בעיני שפירושו אלה הדברים שהם דברי המצות הכתובים בפרשת ראה אנכי ושופטים וכי תצא והיה כי תבא כבר אמר אותם כאשר היו במדבר, ויהיה דבר משה מושך עצמו ואחר עמו, וכן הוא, דבר משה במדבר בערבה מול סוף מיום שנסעו מסיני. (שם א א)
אלה הדברים - אמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל על המצות אשר יזכיר בכל הספר מתחלת עשרת הדברות שבפרשת ואתחנן, כמו שאמר "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר", כי על התורה ידבר... ושיעור הכתובים האלה אלה המצות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחדש בעשתי עשר ככל אשר צוה ה' אותו אליהם... אמר להם בתחלת דבריו ה' אלקינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד, וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה, ונמשכו דברי הפתיחה הזאת עד שהשלים בהם בפסוק "ושמרת את חקיו ואת מצותיו" וגו', אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר "שמע ישראל את החקים ואת המשפטים" והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם, ואחרי כן הודיעם יחוד השם שמע ישראל וכל המצות שבספר הזה... (שם א א)
כי ה' אלקיך אש אוכלה - כאשר ראיתם בראש ההר, והכוונה שהוא מדת הדיין המקנא בע"ז, ומן הכתוב הזה תבין בכל הנזכר במשנה תורה תמיד ה' אלקיך. (שם ד כד)
...והנראה בעיני על דרך האמת בזה גם בכל משנה תורה כי משה ידבר כמפי הגבורה, כמו שיאמר "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם בעתו", ואין משה הנותן מטר על פני הארץ ולא הנותן עשב בשדה, אבל דבור התורה בזכור ובמשנה תורה בשמור, ולכן יאמר משה בכל מקום במשנה תורה ה' אלקיך, ובתורה יזכיר שם המיוחד בלבד זולתי עשרת הדברות, כמו שאמר ב"וידבר אלקים" וגו', והבן זה... (שם ה יב)
...ואחר ספר במדבר סיני נתיחד הספר הזה שהוא אלה הדברים, ולפי שאין עיקר ישובן של ישראל בארץ ישראל בשני המקדשים שעברו כי אם בגאולה אחרונה שאין אחריה גלות, לכך רצה לחתום בספר הזה שמדבר בסופו בגאולה אחרונה שהיא בענין חדוש העולם, והוא תכלית בריאת העולם מעין ספר בראשית שפתח בו...
ויש לך להתבונן עוד למה התחיל הספר הזה במלת אלה, ולא אמר ואלה הדברים, כיון שהכל קשור אחד בוא"ו, אבל זו יורה כי הספר החמישי הזה אף על פי שהוא מיוחד עם הארבעה הראשונים והכל קשר אחד ובנין אחד, הנה הוא ענין בפני עצמו, כענין האתרוג שהוא מיוחד עם מיניו, שאין מצותו אלא עמהם, אבל הוא בפני עצמו שאין לאגדו באגד שלהם, וכן ה"א שניה שבשם שהיא מדת הדין רפה המיסרת לישראל על שבע עבירות, ולכך נקרא ספר החמישי הזה משנה תורה. לכך התחיל משה בדברי תוכחות לדבר עם ישראל קשות ומערב בתוך דבריו רכות... (דברים א ב)
שמור את יום - ...והשתכל כי בדין הוא שיזכיר בתורה זכור ומשנה תורה שמור, כי כן תמצא שיזכיר תמיד בתורה השם המיוחד ובמשנה תורה יזכיר לעולם ה' אלקיך, ה' אלקיכם כלשון עשרת הדברות אנכי ה' אלקיך, והוא שברא שמים וארץ... וכל זה להתבונן כי מי שברא העולם נתן לנו את התורה, והבן זה. (שם ה יב)
תורת משה האלקית הזאת תקיף בכלל על שלשה חלקים יורו על ג' ענינים חלוקים, שהם החכמה והרצון והיכולת, החלק האחד הוא החלק המקיף בדעות אמתיות ויקרא זה החלק דברים, כמו שאמר הכתוב "ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים" (שמות ל"ד), ואמר גם כן "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם" (דברים ה') בעבור החלק המדעי אשר בהם ממציאות השי"ת ותורה מן השמים וההשגחה ושאינו גוף וחדוש העולם וזולת זה, וזה החלק הוא המושפע מחכמתו ית', רצוני לומר מצד היותו חכם, והשני הוא החלק המקיף על הדברים הנרצים אצל השי"ת, והם המושפעים מרצונו המורים על היותו רוצה, ויקרא זה החלק חקים... (מאמר ג פרק כד)
כוונת משה בדברים לא היתה להוכיח או לתת מצות מחודשות אלא לבאר המצות הצריכות ביאור. ואין בספר שום מצוה שלא תמצאנה מרומזת כבר. וספר קורות אבותיהם שלא יפול בהם ספק, לא להוכיחם על ידי זה שזה פועל בטל. וכל זה מפי הגבורה. ומה שאמרו תוכחות שבמשנה תורה משה אמרם מפי עצמו אולי שהשי"ת ציוהו דרך כלל לכרות ברית ולא ציוהו פרטיות הברכות והקללות. (דברים א א)
בעבר הירדן - ...וקודם שהתחיל בבאור אשר בו הרבה להזהיר על קצת המצות אמר לישראל שסבת הצורך אל זה הבאור והאזהרות עתה היה מפני שהם עוברים לארץ בלעדיו ולא יוכל להזהירם בשעת מעשה, ולא לבאר כל ספק שיפול. וספר איך נכשלו בזה שלא יעבור הוא עמהם ברוע בחירתם ופשעיהם למען ישמרו מזה מכאן ולהבא לבלתי השחית ענינם. (שם שם ה)
וקודם שבאנו לבאר דבר זה ראוי לך לדעת ההפרש שיש בין משנה תורה אשר בה גם הדברות השניות ובין שאר התורה. במסכת מגילה (ל"א) אין מפסיקין בקללות, וקאמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל בקללות שבמשנה תורה מפסיקין ואין בכך כלום, מאי טעמא הללו מפי הקב"ה נאמרו ובלשון רבים נאמרו, והללו משה מפי עצמו אמרן ובלשון יחיד. ואין הכונה הזה חס ושלום שיאמר משה דבר מפי עצמו אף אות אחת, רק ההפרש שיש בין משנה התורה ובין שאר התורה כי התורה שנתן השי"ת לישראל יש בה ב' בחינות, הבחינה האחת מצד השי"ת אשר הוא נותן התורה, הבחינה השנית מצד ישראל המקבלים את התורה. ואם היה אחד נותן לחבירו דבר והם שוים במדרגה אין כאן רק בחינה אחת כי שניהם שוים במעלה, אבל כאשר השי"ת שהוא על הכל נתן התורה לישראל והם בארץ אי אפשר שלא יהיה כאן בחינה מיוחדת מצד הנותן ובחינה אחרת מצד המקבל, ולפיכך התורה כולה חוץ ממשנה תורה שהוא חומש האחרון ראוי שימצא בה הבחינה מצד הנותן, כי המקבל מקבל בסוף כאשר גמר הנותן את גזרת דבריו, ואז המקבל מקבל, ולפיכך נקרא משנה תורה, כאילו היה דבר מיוחד שהוא מצד המקבל. ויש בחינה מצד המקבל דכתיב במשנה תורה "הואיל משה באר את התורה הזאת", כי המקבל הוא צריך יותר פירוש וביאור. וזהו ההפרש אשר יש בין התורה ובין משנה תורה. ולפיכך כל דבור שנאמר בתורה אף שמשה היה מדבר אותו מכל מקום היה כאלו השי"ת מדבר כל התורה שכך גזר וכך צוה השי"ת, והיה השי"ת נותן הדבור בפיו, וכמו שכתוב בעשרה דברות "משה ידבר והאלקים יעננו בקול", וכך היה בכל דבור שהיה מדבר משה השי"ת שם הדבור בפיו. אבל משנה תורה היה מדבר משה מעצמו כמו השליח שמדבר כאשר צוה לו המשלח... שלא היה משנה תורה רק לקבל את התורה, והקבלה היא על ידי מי שקרוב אל המקבל, כי המקבל הוא עיקר במשנה תורה. לכך היה זה על ידי משה רע"ה שהוא קרוב אל המקבל. כלל הדבר, כי השי"ת נתן התורה וישראל היו מקבלים אותה, והקבלה היא בסוף וזהו משנה תורה שיהא בסוף, ולכך הדבור הוא כפי הראוי אל המקבל, כי המקבל הוא עיקר שם. דהיינו כי משנה תורה לאסופי אתי לבאר יותר כאשר ראוי אל המקבל, וזהו עיקר גדול. ובזה יתורץ כל החלופים והשנוים שהם בדברות אחרונות.
ועוד תדע כי התורה היא הברית בין השי"ת ובין ישראל המקבלים את הברית, והברית הוא מחבר כורת הברית והמקבל את הברית ביחד, וכל דבר שמחבר את שנים ביחד בצד אחד הוא קרוב אל האחד ובצד השני קרוב אל האחר, ולכך התורה שהיא הברית בין השי"ת ובין ישראל בצד אחד קרוב התורה אל השי"ת אשר כרת הברית, ובצד השני קרוב התורה אל המקבל הברית הם ישראל. ולכך כל התורה חוץ ממשנה התורה השי"ת בעצמו דבר אליהם והוא הכורת הברית, אבל משנה התורה שהיא בסוף התורה, והוא קצה הברית הוא קרוב אל ישראל המקבלים התורה, ולפיכך משנה תורה מפי משה שמעו, כי משה קרוב אל ישראל הם המקבלים... (תפארת ישראל פרק מג)
אלה הדברים - דע כי חמשת פסוקים הראשונים הם הקדמה של כל הספר, ויש בהם שלשה פעמים לשון דבורו של משה, "אשר דבר משה", "דבר משה אל בני ישראל", "הואיל משה באר", כי יש בספר זה ג' חלקים, חלק הא' מתחלת הספר עד "ויקרא" שקודם עשרת הדברות, (דברים ה' א'), והוא מדבר בעניני מוסר. חלק הב' מן ויקרא עד הברכות והקללות שבכי תבא והוא מדבר מהמצות, לכן אמר שם תחלה (ד' מ"ה) "אלה העדות והחקים" וגו', שהוא ענין אחד עם מה שאמר אחריו ויקרא משה. חלק הג' מן הברכות והקללות עד סוף התורה, ואמר שם קודם הברכות (דברים כ"ז ח') "באר היטב, וידבר משה". והתבונן כי התחלת שלשת חלקי ספר זה כהתחלת ג' הספרים שמות ויקרא במדבר, אלה, ויקרא, וידבר, וזה הוא שאמר במדרש, ויקרא הוא מלא הלכות וכנגדו דברים נמי מלא הלכות (הגר"א), כלומר אותו חלק שבספר דברים שהוא כנגד ספר ויקרא, ששם המדובר מן המצות. ולחנם נדחקו המפרשים לחבר ה' הפסוקים האלה לענין אחד, והאמת יורה דרכו שאינם רק הקדמה לשלשת חלקי ספר זה. (דברים א א)
באר את התורה - לשון רש"י מרבותינו, בשבעים לשון פירשה להם. אין כוונתם על לשונות שאר העמים, כי מה תועלת היה להם לישראל מזה, אבל דרך רבותינו לקרא הכונה והמכוון במאמר במלת לשון, כאמרם (גיטין ע"ב) אם מתי שתי לשונות במשמע, רוצה לומר שתי כוונות, וכן כאן בשבעים לשונות רוצה לומר בשבעים כוונות, מסכים עם מאמרם במקום אחר שבעים פנים לתורה, והם הכוונות הפנימיות שבתורה חוץ מן הכוונה הראשונה הפשוטה... (שם שם ה)
אלה הדברים - החמשה פסוקים הראשונים הם הקדמה כוללת לכל ספר משנה תורה, כי כשנשקיף השקפה כללית על דברי הספר הזה הוא מחולק לשני חלקים, שמן פסוק ו', "ה' אלקינו דבר אלינו בחורב" עד פרשה י"ב שמתחיל "אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות" הם דברי מוסר ותוכחה, שמזכיר להם טובת הבורא עליהם ומה שחטאו כנגדו, ומזהיר אותם על יראת ה' ואהבתו שלא לשכוח טובותיו ומעמד הר סיני וכדומה. ומן פרשה י"ב והלאה עד פרשה כ"ז הוא ספר המצות שצוה אותם מצות רבות חדשות שלא נזכרו כלל בספרים הקודמים, ומצות רבות שכבר נזכרו והוסיף בהם באור ופירוש.
ועל שני אלה נבוכו המפרשים וישאלו המון שאלות, כי יש לשאל אם ספר זה נאמר מפי הגבורה או אם משה מפי עצמו אמרו לבאר את המצות... אמנם שנאמר שמשה מפי עצמו אמרן הוא דבר שאי אפשר, שכבר אמרו חז"ל בפרק חלק, שהאומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק אחד שאמרו משה מעצמו הוא בכלל "כי דבר ה' בזה"... ולבאר כל זה בא האלקים בחמשה פסוקים להודיע מה שרש דבר נמצא בספר הזה. ותחלה הודיע ענין הי"א פרשיות הראשונות שהם דברי מוסר ותוכחה ונקרא בשם דברים, שמציין דברי תוכחה כדרך המדבר ודורש בארוכה. ואמר אלה הדברים אשר דבר משה, רוצה לומר שדברי התוכחות אלה דבר משה תחלה מעצמו מבלי צווי ה', שהוכיחם על מעשיהם כפעם בפעם בזמנים ובמקומות שונים... (שם שם א)
ויהי בארבעים שנה - רוצה לומר הנה הדברים האלה דבר משה מדעת עצמו בזמנים מחולפים ולא היה לו רשות לכתבם בספר... אבל בארבעים שנה באחד לחדש שבט צוה לו הקב"ה לאמרם שנית לישראל בצווי מפי הגבורה, וכן צוה לו שיכתבם בספר מפי ה', ושיאמרם ושיכתבם לא כפי הסדר שאמרם בי"א מקומות הנ"ל רק בסדר אחר שסדר ה', וזה שאמר "דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם"... (שם שם ג)
ויהי וגו' ככל אשר צוה ה' אתו - הוא לא רק חזר ואמר את כל מה שה' ציוה, אלא הוא גם חזר וביאר, היאך ציוה ה' לקיים את המצות, הוא חזר במשפטים מדוייקים על ההלכות הקצרות של התורה וביאר בפרוטרוט את אופן הקיום של ההלכות האלה, את ה"איך" של כל המצות. הרי זה ממש מה שנאמר בפסוק ה' "באר את התורה". אולם החזרה על התורה וביאור התורה אינם מהוים את תוכנו של ספר דברים. עיקרו של הספר הזה לא בא כדי לחזור על המצוות או כדי לבאר המצוות הכתובות כבר בספרים הקודמים. שהרי ספר דברים כולל מאה וכמה מצות, ולמעלה משבעים מן המצות האלה הן מצות חדשות שאינן כלולות בספרים הקודמים, ואלו הן: שמע, לא תתחתן, איסור הנאה של ע"ז, ברכת המזון, והיה אם שמוע... כל אלה הן מצות שאי אפשר לתפוס אותן רק כחזרות או כביאורים של המצוות הכלולות בספרים הקודמים.
כנגד זה, מצות הדיינים, עשיית פסל, עשרת הדברות... כל אלה הן מצות הכלולות כבר בספרים הקודמים, והתורה חזרה וכתבה אותן בספר הזה. ואם נרצה לעמוד על מגמתו של ספר דברים יהיה עלינו להסביר מה ראה הכתוב להוציא מצות אחדות מכלל כל המצות שמשה חזר עליהן...
נעיין באחת מקבוצות המצות האלה הנראית כעין חזרה חלקית, ואולי נוכל למצא על ידי כך את המפתח לפתרון השאלות האלה. בפרק ט"ז חוזרת התורה על מצות המועדות, אולם בחזרה זו היא מזכירה רק פסח, שבועות וסוכות, והמשווה פרשה זו לפרשת המועדות שבספר ויקרא פרק כ"ג יראה מיד שאין הכתוב חוזר כאן על שבת, ראש השנה, יום כפור ושמיני עצרת. הצד השוה שבארבעת אלה הוא שמשמעותם נובעת מעצם יחסנו אל ה'. יתר על כן, משמעותם נובעת בעיקר מיחסו של הפרט אל ה'. משום כך היה אפשר לקיים אותם במלואם גם בתקופת המדבר. שונה הדבר בפסח, שבועות וסוכות, בחינה אחת של משמעותם היחס אל האדמה ולהתפחותה העונתית - תתקיים רק אחר כיבוש הארץ... ובסופו של דבר, בכל שלשתם נוהגת מצות עליה לרגל, המחייבת את האומה להקהל במקדש שהוא מרכז האומה, ומצוה זו יכלה להתקיים במלואה רק אחרי שכל ישראל ישבו במקומותיהם... משום כך אתה מוצא, בשבועות האחרונים שלפני הכניסה לארץ חזר משה על כל התורה כולה וביאר את כל מצותיה, ובמסגרת החזרה הזאת חזר גם על מצות המועדות, אולם לא שבת, ראש השנה, יום כיפור ושמיני עצרת, אלא רק פסח שבועות וסוכות נכתבו שנית בתורה שבכתב, שכן רק קיום החגים האלה הושפע על ידי הנסיבות התלויות בכיבוש הארץ. משום כך החזרה שבכתב על פסח, שבועות וסוכות מבליטה שני ענינים, התלות זמני החגים בעונות השנה וקביעת לוח השנה בהתאם לכך, "שמור את חודש האביב", "מהחל חרמש בקמה", וכן ריכוז כל חגיגת החגים "במקום אשר יבחר ה'"...
מנקודת מבט זו נעיין עתה בשאר כל המצות הכתובות בספר הזה. מובנות מאליהן האזהרות החוזרות ונשנות על ע"ז והחטאים התלויים בה, שהרי מיד עם כניסת ישראל לארץ הם באו במגע עם התועבות האליליות של האוכלוסיה הכנענית, כך עיר הנדחת, מסית, איסור הנאה של ע"ז...
ועוד ההנהגה הלאומית, שיש להקים אותה אחרי מות משה, ובתי המשפט, שיש לארגנם בכל הארץ מן המקום אשר יבחר ה', סנהדרין, מלך, שופטים זקן ממרה...
קל להבין שעכשיו היה צורך לכתוב במיוחד את ההלכות הקשורות למלחמה, משוח מלחמה, שלום, לא תשחית, יפת תואר... ואת המצוות שחלו מיד אחרי שהציגו רגלם על אדמת הארץ, כתיבת התורה על האבנים, ברכות וקללות על הר גריזים ועיבל, כמו כן עם פיזור האומה בכל הארץ הותר בשר תאוה, וכתוצאה מכך נמסרה השחיטה והשמירה על הלכות מאכלות אסורות לזהירותו של כל יחיד בעם...
כנגד זה ההקדמה שמשה פתח בה את החזרה על ביאור התורה "הואיל משה באר את התורה", נמסרה כאן במלואה, שכן הנאומים האלה, הכלולים בי"א הפרקים הראשונים, מוסרים את השקפות היסוד ואת החובות הכלליות כלפי ה' ותורתו, וכל אלה נתבארו כאן על יסוד סקירה כללית של העבר, שה' נתגלה בו לישראל ואשר הגיע עתה לסיומו, הן נאמרו מפי משה לדורות עולם, וכל אדם מישראל חייב לקלוט אותן ברוחו ובנפשו, למען יהיה בן נאמן לברית ה'... (דברים א ג, וראה שם עוד)
אשר צוה ה' אותו - ...דמשמעות צווי בכל מקום הוא דברים שבעל פה שהיה לו על תורה שבכתב... כל זה לא היה אלא הלכות פסוקות, ומתחלה נאמרו למשה שילמדן לישראל על כל פרשה, שהרי אי אפשר להורות שום דבר מורה שבכתב אם לא בצרוף הלכות ומשניות שעליה. אכן בכלל "אשר צוה" נכלל גם קבלות שהיו למשה מפי הגבורה איך לדרוש התורה שהן י"ג מדות שהתורה נדרשת, וכן ל"ב מדות שבאגדה, ומזה הגיע לתלמוד להבין איך יצא המשנה מגוף תורה שבכתב, כדי שישכילו להוסיף לקח ולחדש מדעתם על פיו הויות התלמוד, וזהו משמעות חקים ומשפטים בכל התורה כולה... אבל זה לא לימד משה לכלל ישראל כל משך ארבעים שנה עד שבא לערבות מואב, וכמו שיבואר בסמוך בפסוק "הואיל משה באר את התורה הזאת"... והנה איתא נדרים ל"ח אריב"ח לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו... ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל... אלא לפלפולא בעלמא, ופירש הרא"ש הבנה וחריפות, והיינו כתבן שלך, כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות, פירוש בחסר ויתר ושנוי לשון של התיבה ואותיותיה, למדנו שדרך הפלפול להעלות הלכה מדיוקי המקרא על פי המדות הוא חלק שניתן מתחלה למשה לבדו, וכל ישראל לא היו ראוים להשתמש בהוראת התורה אלא על פי הלכות המקובלות שאמר להם משה... עד שבא משה רבינו ולימד זה הדרך לישראל בערבות מואב, ועל זה אמרו חז"ל בחגיגה וסוטה הנ"ל ושנאן באהל מועד ושלשן בערבות מואב, הפירוש דבערבות מואב נתן דרך חדש ללמד בישראל חק ומשפט היאך לחדש הלכה... שבשעת גזרה של מ' שנה נגזר גלות על ישראל, ובשביל זה התכלית ישבו במדבר מ' שנה, וענין הגלות גרם שההכרח ללמד את התורה על פי דרך הגיון הפלפול, לבד מה שביארנו בספר שמות סוף פרשת קדש לי שנדרש אז לחרב של תורה לשננה, כדי שיהא בזה כח ועוז לשמור כלל האומה ותכליתה... (דברים א ג, וראה שם עוד)
הואיל משה באר - ...היינו גם המקרא ביאר איך לדקדק באותיות ולדרשן, גם במקור הלכות והמשניות שלמדן עד כה ביאר היאך הם נלמדים מן התורה... ולדעת הספרי שכבר למדם הפירוש הואיל החל לזרזם שלא יהא נשכח מהם ויוסיפו לקח. אבל לריב"ח בנדרים הנ"ל שמשה נהג בה טובת עין יש לפרש הואיל מלשון רצה, שבערבות מואב רצה לנהוג בה טובת עין ליתן לישראל, והקב"ה הסכים על ידו והופיע עליו דברי נבואה במוסר טוב לישראל לקבל עול זה של הלמוד עד שנכרת על הברית. (שם שם ה, וראה שם עוד)
...והיכן כתיבא, "ודם זבחיך ישפך" במשנה תורה, ולכן אמר "ככתוב בספר משה", היינו ספרו משנה תורה, וכן אמר בפרק כ"ה "ואת בניהם לא המית ככתוב בתורה בספר משה לא יומתו אבות על בנים", וזהו במשנה תורה... (דברים יב כז)
ויהי בארבעים שנה וכו' דבר משה וכו', דאיתא בגמרא אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה, וכל ימי דור המדבר היו כל הדבורים ממשה רע"ה להמשיך לבן של ישראל אליו, עד ארבעים שנה שאז נתקרבו אליו כראוי שיוכל לדבר עמהם ממש ככל אשר צוה וכו', ולכן חזר עמהם עתה כל התורה, וזה שנקרא משנה תורה... וכן הענין כאן שבני ישראל לא היו יכולין גם כן להשיג כפי השגת משה רע"ה, לכן חזר ושנה עמהם עתה כפי כח השגתם, אף על פי כן כתיב ככל אשר צוה, כי עמדו עתה על דעת רבם כמו שכתבנו. (דברים תרל"ה)
במדרש מרפא לשון עץ חיים... וזהו עיקר משנה תורה שהוא בחינת התקשרות תורה שבעל פה לתורה שבכתב, כי משה רע"ה היה בחינת תורה שבכתב, ובאי ארץ היו בחינת תורה שבעל פה, לכן משנה תורה כולל משניהם שהוא שער המחברם כנ"ל, וזהו כוונת המדרש שעל ידי התגלות שורש התורה יכולין להמשיך הארת התורה לכל הלשונות... (שם תרל"ח)
משנה תורה הוא בחינת תפילין של יד, והד' ספרים בחינת תפילין של ראש, לכן יש במשנה תורה כל הנאמר בד' ספרים הקודמים כמו בתפילין של יד שכל הד' פרשיות בבית אחד, ולכן נקרא דברים דברי תוכחות שהם מקרבין לבות בני ישראל אל התורה, כמו שכתוב בתפילין של יד וקשרתם והוא נגד הלב, ותפילין של ראש נגד המוח שהוא מדרגה שלמעלה, וראו כל עמי הארץ וכו' שם ה' נקרא עליך, דרשו על תפילין של ראש, שכן היתה הנהגת דור המדבר בהתגלות שלא כדרך הטבע, ומשנה תורה הוא הדרך שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל... וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי בני ישראל קרובים יותר למשנה תורה, ומכל מקום בכח משנה תורה מתדבקין בכל התורה, וקשרתם והדר והיו לטוטפות כנ"ל. (שם תרנ"ט)
ספר משנה תורה כמו משנה לחם בשבת, והם בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ואין לחם אלא תורה, והוא בחינת התחברות בני ישראל לאביהן שבשמים... (שם תרס"א)
או יש לומר שבכל התורה הרי היתה שכינה מדברת מתוך גרונו ואין הדיבור מתיחס אליו, רק משנה תורה שמשה מפי עצמו אמרה, וכנראה שבמשנה תורה לא היתה שכינה מדברת מתוך גרונו, וכן משמע ברמב"ן בכמה מקומות. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר שמשנה תורה היתה ממוצעת בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה, אם כן אם לא היה לשונו מתרפא לא היה יכול לומר הדברים כהווייתן...דברים (תע"ר)
ולפי האמור יובנו דברי קודש של כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמשנה תורה היא ממוצעת בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, והיינו באשר משה מפי עצמו אמרה ואיננה מובדלת ומורמת מישראל כמו ארבעה הספרים הקודמים, ועל כן במשנה תורה נראות ביותר הדרשות ואפילו חכמי ישראל שלא הגיעו למדרגת רע"ק לדרוש בכל התורה על כל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות במשנה תורה היה נקל להם ביותר למצא את הנרמז ולהבין מתוך הכתב את פרטי המצוות שנתפרשו בעל פה. וכן נקל היה ביותר לחכמי ישראל למצא דברי אגדה וסודות התורה במשנה תורה, וכן דברי מוסר שבמשנה תורה חודרים יותר לתוך עומק לב ישראל ומעוררים ביותר. וכמו שהגיד היהודי הקדוש זצ"ל מפרשיסחא שהמובחר שבספרי מוסר הוא ספר משנה תורה, והיה מזהיר לתלמידיו ללמוד תמיד משנה תורה לעורר לבם, והטעם שבאשר יש באדם יותר קירוב ושייכות אליו נכנסין ביותר הדברים ללב ומגלין אוזן למוסר. על כן נחשבת משנה תורה לאמצעי בין תורה שבכתב הסתומה ובין תורה שבעל פה הנגלית. (שם תרע"ה)
ולפי האמור יש לומר היות מחמת חטא המדבר חזרו ונשתאבו הרבה נצוצי קדושה ביד שבעים האומות שבעה מלכי כנען היו תמצית מהם כנ"ל, וידוע דכל חוזק האומות מחמת שיש בידם מניצוצי קדושה, וכשנשאבו מהם חלקי הקדושה נשארו פגרים מתים ואין בהם עוד כח, על כן היתה עצת משה רע"ה לבאר התורה בשבעים לשון, והוא כעין ענין הנשיקין הנ"ל והביא התעוררות בכל האומות בכדי שמי שהוא בבחינת רות יבא וישלים עם ישראל או יתגייר לגמרי, ומי שהוא בבחינת ערפה ישאבו ממנו כל חלקי הקדושה ולא יהיה להם עוד כח לעמוד נגד ישראל. וכמו הדבור שנחלקו לשבעים לשון מהאי טעמא, וכמו ששם ירדה חורבה לאומות העולם כן נמי היה הענין מה שביאר משה רע"ה את התורה בשבעים לשון. ובזו יובנו דברי המדרש, אלה הדברים שדרשו בו דבורים, מה הדבורה זו דבשה לבעליה ועוקצה לאחרים, כך דברי תורה וכו'. ולכאורה אינו מובן למה המתין הכתוב מלהודיע זה עד כאן, ולהנ"ל מובן שכאן דוקא הוא במה שפירש בע' לשון כנ"ל... (שם תרע"ו)
אלה הדברים וגו', יש להתבונן בענין התוכחות שפתח בהן ברמז במדבר בערבה וגו', שהם במספר שבעה, כי ידוע שכחות הטומאה הם שבעה, מת ושרץ ונבילה וזיבה ונדה ויולדת וצרעת, וזהו דבש"ס קידושין (כ"ט) דאידמי ליה האי מזיק לר' אחא כתנינא דשבעה רישוותיה, ויש עוד שלשה חלוקים מהם שלדעת ר"נ בתוספתא (פ"א דשבועות) אין חייבין עליהם על ביאת מקדש, והם טומאת פרה אדומה ומי חטאת, ופרים ושעירים הנשרפים, ושעיר המשתלח, עשרה אלו הם לעומת עשרה כחות הנפש, ששבעה הם במדות שבלב, ושלשה במוח ושכל כידוע. ונראה שמהם מסתעפין עשר אומות שנתנו לאברהם אבינו ע"ה... ועל כן כשפתח משה רע"ה התוכחות לדור באי הארץ להיישירם ליכנס לארץ לגרש את ז' העממין רמז להם חטאים במספר שבעה לעוררם שיתקנו וידחו מהם את כחות הטומאה שבמספר שבעה כנ"ל שנשתאבו בהם על ידי שבעת סוגי החטאים... (שם תרע"ט)
...ובזה הסברתי לי מה שרש"י ז"ל פירש הסבר הכתובים כמה פעמים בלשון צרפת, שלא יתכן שרש"י ז"ל לא מצא מילין בלשון הקדש להסביר בה את הקורא, ולפי דרכנו בכוונה עשה לטובת הכלל המדברים בלשון ההיא שתהיה רפואה קצת ללשון ההיא, כי יתכן שקודם שעשה רש"י ז"ל כך, היתה הלשון מושכת עוד יותר לרע.
ויש לומר שלטעם זה ביאר משה רע"ה את התורה בע' לשון, אף שלא היה מדבר אלא לישראל המדברים בלשון הקדש, או אפילו שפת מצרים, אלא לכוונה זו עשה לרפא קצת את כל הלשונות לתועלת הדורות הבאים, או שצפה שעתידים לגלות בין שבעים אומות ובהכרח ישתמשו בלשוניהן... (שם)
...וכן כאן מורה גם כן הלשון אלה הדברים אשר דבר משה, שזה הוא הכח בדברי משנה תורה שמי שקורא בהם הוא כשומע עתה מפי משה, והן הן אלה הדברים אשר משה דובר עתה בפי הקורא, ודברי משה הם זה הדבר אשר צוה ה' כנ"ל, וכתיב כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם רק נכנס ללב ופועל בטח. וזה מעלת דברי התוכחה של משנה תורה, דכתיב אלה הדברים, שהקורא בהם שומע עתה אלה הדברים אשר דובר משה עתה בפי הקורא... (דברים א)