תנופה

(ראה גם: קרבן-הקרבה, תרומה)

זהר:

פתח הילד ואמר, והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה', מקרא זה (אף על פי שהוא בחלה) הוא נאמר על עומר התנופה, מהו תנופה, אי משום שהניף אותה הכהן למעלה היא תנופה, מה זה נוגע לנו, אם הניף אם מוריד.

אלא ודאי שצריך להרימה למעלה, והיינו תרומה, (שבשביל זה היה צריך לקראה תרומה שהוא לשון הרמה ולא תנופה), ואף על פי שדרשינן (שאותיות תרומה היא) תרי ממאה, וכך הוא, (עם כל זה עיקר השם תרומה היא מחמת ההרמה למעלה), אבל תנופה למה (נקראת), הרי היא הרמה, (היה צריך לקראה תרומה). סוד החכמה כאן, אהה חסידים קדושים בעלי הרמחים שלא שמשתם את ר' שמעיה החסיד, שאם לא כן הייתם יודעים מה היא תנופה, מה היא חטה, מה היא שעורה.

תנופה שאמרנו (פירושה) תנו פה, והסוד שלו הוא, תנו כבוד לה' אלקיכם כי פה, הוא כבוד, (דהיינו מלכות שנקראת כבוד), שצריכים לתת אותה אל הקב"ה, (דהיינו להעלות וליחד המלכות עם ז"א), ועל כן אנו צריכים להרימה למעלה (לז"א), להראות שאנו נותנים לו (לז"א) את פה הזה, (שהוא המלכות), כי אין שבח למלך העליון (ז"א), אלא כשישראל מתקנים הכבוד הזה (שהוא המלכות), ונותנים אותה למלך הכבוד, (שהוא ז"א), וזה הוא תנו פה, תנו כבוד, והוא ודאי הרמה, (דהיינו להעלות המלכות לז"א). (בלק עא)

ספרא:

והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה', יכול יהיה הלחם מלמטן, כשהוא אומר על שני כבשים אדין הדבר צריך, מה מצינו בכל מקום הלחם מלמעלן אף כאן הלחם מלמעלן. רבי יוסי בן משולם אומר כבשים על גבי הלחם. (אמור פרק יג)

ספרי:

והניף את המנחה מוליך ומביא מעלה ומוריד, מניין, שנאמר אשר הונף ואשר הורם, מקיש הרמה לתנופה, מה תנופה מוליך ומביא אף הרמה כן, ומה הרמה מעלה ומוריד אף תנופה מעלה ומוריד, מיכן אמרו מצות תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד זה היא מצות תנופה. לפני ה' במזרח, שבכל מקום שנאמר לפני ה' הרי הוא במזרח עד שיפרוט לך הכתוב... (נשא יז)

תלמוד בבלי:

אמר רב תנופה בנזיר מעכבת, אליבא דמאן, אילימא אליבא דרבנן, תגלחת אמרי רבנן לא מעכבא תנופה מיבעיא, אלא אליבא דרבי אליעזר פשיטא, דאמר ר"א אחר מעשים כולם, מהו דתימא כיון דלענין כפרה שירי מצוה היא הכא נמי לא תעכב, קא משמע לן. (נזיר מו א, וראה שם עוד)

היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותנה לתוך כלי שרת ונותנה על ידה, וכהן מניח ידו מתחתיה ומניפה... בבעלים מנלן, כתיב הכא ולקח הכהן מיד האשה וכתיב התם ידיו תביאנה, מה כאן כהן אף להלן כהן, ומה להלן בעלים אף כאן בעלים, הא כיצד מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף. (סוטה יט א)

הסמיכות והתנופות וההגשות... נוהגים באנשים ולא בנשים חוץ ממנחת סוטה ונזירה שהן מניפות... תנופות, דבר אל בני ישראל והניף, בני ישראל מניפין ואין בנות ישראל מניפות. (קידושין לו א)

אלו טעונות תנופה ואין טעונות הגשה, לוג שמן של מצורע ואשמו, והבכורים כדברי רבי אליעזר בן יעקב, ואימורי שלמי יחיד וחזה ושוק שלהן, אחד אנשים ואחד נשים בישראל ולא באחרים. שתי הלחם ושני כבשי עצרת, כיצד הוא עושה נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים ומניח שתי ידיו למטה מוליך ומביא מעלה ומוריד, שנאמר אשר הונף ואשר הורם, תנופה היתה במזרח והגשה במערב, תנופות קודמות להגשות. מנחת העומר ומנחת קנאות טעונות הגשה ותנופה...

תנו רבנן והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף אותם תנופה, מלמד שטעונין תנופה כאחד, ומנין שאם הניף זה בעצמו וזה בעצמו יצא, תלמוד לומר והקריב אותו לאשם והניף, יכול יניף ויחזיר ויניף, תלמוד לומר תנופה ולא תנופות. לפני ה' במזרח...

אחד האנשים ואחד הנשים בישראל אבל לא באחרים, מאי קאמר, אמר רב יהודה הכי קאמר אחד אנשים ואחד נשים קרבנן טעון תנופה, ותנופה עצמה בישראל אבל לא בידי נשים. תנו רבנן בני ישראל מניפין ואין העובדי כוכבים מניפין, בני ישראל מניפין ואין הנשים מניפות... כשהוא אומר ידיו תביאנה הרי בעלים אמור, הא כיצד, כהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים ומניף, כיצד עושה, מניח אימורין על פיסת היד וחזה ושוק עליהן, ובכל מקום שיש לחם הלחם מלמעלה.... (מנחות סא א וב, וראה שם עוד)

מוליך ומביא מעלה ומוריד, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי, אמר רב חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי בר רבי חנינא מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. אמר רבי יוסי בר רב אבין זאת אומרת שירי מצוה מעכבים את הפורענות, דהא תנופה שירי מצוה היא ועוצרת רוחות רעות וטללים רעים...

תנו רבנן זבחי שלמי צבור טעונין תנופה לאחר שחיטה ותנופתן כמות שהן, דברי רבי, וחכמים אומרים בחזה ושוק...

רבי שמעון אומר שלשה מינין טעונין שלש מצות שתים בכל אחד ושלישית אין בהן, ואלו הן זבחי שלמי יחיד וזבחי שלמי צבור ואשם מצורע, זבחי שלמי יחיד טעונין סמיכה חיים ותנופה שחוטין ואין בהן תנופה חיים, זבחי שלמי צבור טעונין תנופה חיים ושחוטין ואין בהן סמיכה, אשם מצורע טעון סמיכה ותנופה חי ואין בו תנופה שחוט... מנחות סב א וב)

תלמוד ירושלמי:

כתיב ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות, וכי על ידו הוא מניף ולא על ידה הוא מניף, אלא מיכן שהוא נוטלה מתוך כלי חול ונותנה בכלי שרת, וכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה. ואין הדבר כאור, מביא מפה, ואינו חוצץ, ומביא כהן זקן, אפילו תימר ילד שאין יצר הרע מצוי לשעה. תני ר' חייה סוטה גידמת שני כהנים מניפין על ידיה. אמר רבי יוסי בכל אתר הדא היא מילתא צריכין לרבנן, מהו מגיש גופה של מנחה גופה של כלי, תנופות מניין שהן קודמות להגשות, רבי ירמיה בשם רבי פדת מסוטה למדו (דכתיב והניף את המנחה והקריב אותה אל המזבח), אמר ר' יוסי סוטה לחידושה יצאת ודבר שהוא יוצא לחידושו אין למדין הימינו... (סוטה יג ב)

לקח טוב:

דבר אל בני ישראל, מצוה ידועה לדורות, מה בא לחדש, תנופה, בני ישראל מניפים ואין עובדי כוכבים מניפים, בני ישראל מניפין ואין בנות ישראל מניפות... יכול כל קרבנות טעונין תנופה, תלמוד לומר זבח, יצאו בכור ומעשר ופסח שאינן טעונין תנופה, שלמיו, ולא אשם מצורע, שלמיו לרבות שלמי נזיר, בנין אב כל שהוא טעון תנופה טעון הרמה.

ידיו תביאנה את אשי ה', כיצד כהן מניח ידו תחת יד בעלים, החזה והשוק למעלה שתי כליות ויותרת הכבד למעלה מהן, ואם יש שם לחם מניח את הלחם למעלה מהם ומניף מוליך ומביא מעלה ומוריד, שנאמר אשר הונף ואשר הורם. תנופות קודמות להגשות. (צו)

רש"י:

על כפי אהרן וגו' והנפת - שניהם עסוקים בתנופה הבעלים והכהן, הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף, ובזה היו אהרן ובניו בעלים ומשה כהן. (שמות כט כד)

והניף אהרן את הלוים - כדרך שאשם מצורע טעון תנופה חי. שלש תנופות נאמרו בפרשה זו, הראשונה לבני קהת, לכך נאמר בם והיו לעבוד את עבודת ה', לפי שעבודת קדש הקדשים עליהם הארון והשלחן וכו', השניה לבני גרשון, לכך נאמר בם תנופה לה', שאף עליהם היתה עבודת הקודש, יריעות וקרשים (וקרסים) הנראות בבית קדש הקדשים, ושלישית לבני מררי. (במדבר ח יא)

רמב"ן:

וכל איש אשר הניף - תנופת זהב לא היו רבים כמרימי הכסף והנחושת, ולא היתה הרמת הזהב מרובה ככסף והנחשת, על כן תקרא זו תנופה וזו תרומה, כי המביא זהב יניף ידו לחשיבות הנדבה, או הלוקחים יניפו הזהב להראותו לשבח המביא על נדבתו... (שמות לח כב)

את החלב על החזה - ...ורבותינו אמרו שהיה נותן החלבים על יד הבעלים וחזה ושוק למעלה מהן, ולדעתם הזכיר תנופה בחזה לבדו לדרוש מה שאמר נטמאו ונשתייר אחד מהם מנין שהוא טעון תנופה, תלמוד לומר חזה להניף אותו. (ויקרא ז ל)

משנה תורה:

...ונותן האימורין עם החזה והשוק על ידי הבעלים וכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף הכל לפני ה' במזרח, וכן כל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו.

וכיצד הוא מניף, מוליך ומביא מעלה ומוריד, ואם היה הקרבן תודה לוקח מן הלחם הבא עמה אחד מעשרה ומניחו עם החזה והשוק והאימורים ומניף הכל על ידי הבעלים כמו שביארנו. וכיצד מניחן על ידי הבעלים, נותן את החלבים על ידי הבעלים וחזה ושוק למעלה ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהם, ואם יש שם לחם מניחו למעלה ומניף הכל... (מעשה הקרבנות ט ו)

היתה אשה בעלת הקרבן אינה מניפה, אבל הכהן מניף שקרבנה טעון תנופה והיא פסולה לתנופה, ולעולם אין אשה מניפה אלא הסוטה והנזירה בלבד כמו שביארנו, ותנופה קודמת להגשה בכל מקום. (שם שם טז)

חזקוני:

ויהי זהב התנופה - על שם שהמנדבו מניפו בטלטולו כשנותנו לגזבר נקרא תנופה. (שמות לח כד)

רבינו בחיי:

את החזה להניף אותו תנופה - לפי הפשט היה מניף החזה על החלבים ולא השוק, שהרי בשוק נאמר ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן ולא הזכיר בו תנופה, ואמנם מצינו כתוב מפורש שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים, שנראה מזה שהשוק והחזה על החלבים היה מניף ביחד... ונראה לי בטעם שני אברים הללו שהם חזה ושוק שנתיחדו לתנופה על גבי המזבח לפי שהם סבת התנועה באדם, גם בשאר בעלי חיים, כי הלב המתנועע הוא במקום החזה, וכן תנועת כל בעל חי בשוקים היא, ולפיכך באה המצוה הזאת בקרבנות שיגע לפני המזבח שני אברים הללו שהם בעלי התנועה להודות ולשבח בזה לאדון הכל המעמיד כל העולם כולו בכח תנועת הגלגלים, וזה שאמרו למי שארבע רוחות העולם שלו ולמי שהשמים והארץ שלו.

ועוד יש לומר בענין מוליך ומביא מעלה ומוריד בין בתנועת חזה ושוק בין בתנועת הלולב שבזה רמז לגלות ולגאולה, מוליך על שם (איכה א') "וילכו בלא כח לפני רודף", ומביא על שם (ירמיה ל"א) "הנני מביא אותם מארץ צפון", מעלה למי שהעלה שכינתו מקרב ישראל, שנאמר (יחזקאל י"א) "ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר", ומוריד למי שעתיד להורידה ולהשרותה בישראל... ויש בו עוד רמז לתחיית המתים, מוליך על שם שכתוב (תהלים ע"ח) "רוח הולך", ומביא על שם שכתוב (יחזקאל ל"ז) "ותבא בהם הרוח ויחיו". (ויקרא ז ל)

אברבנאל:

נראה שייחד בשלמים השוק והחזה כי יסוד הדת הוא שה' יודע בכלל ובפרט כל עניני העולם השפל, ושהוא משגיח לשלם, החזה הוא רמז לידיעה האלקית מלשון ראיה "חזה", וכן התנופה לכל הרוחות, ועליה מביא חלב הקרבים המורה על המחשבות, והשוק רמז להשגחה, ומעלה ומוריד רמז שה' מגביה שפלים וכו'. (ויקרא ז ל)

והניף את העומר - להראות כי לה' הארץ. (שם כג יא)

...והתנופה הב' של הלוים הוא שיהיו זריזין בעבודה ומשועבדים לאהרן ולבניו. (במדבר ח יב)

ספורנו:

והנפת - הנה התנופה תפול על חלקי כהנים להורות דמשלחן גבוה קא זכו, וכאן הונף גם החלק העולה על גבי המזבח כי בו היה שוק הימין שהיה ראוי לכהן ולמלא את ידו עלה על גבי המזבח. (שמות כט כד)

את החזה להניף אתו - אף על פי שנותן החלב על החזה בשעת תנופה (?) מכל מקום עיקר התנופה היא בשביל החזה להודיע שהוא נתון לגבוה. (ויקרא ז ל)

הכתב והקבלה:

...כי באמת הנפה היא הולכה והבאה שעושה הקוצר בחרמש בשעת מלאכתו, וכלשון "לא תניף עליהם ברזל", שהיא ההולכה והבאה הנצרכת לסתות האבן, לא הרמה למעלה לפסוק ממלאכתו. אמנם יתכן לומר אף שלשון הנפה היא הולכה והבאה (כבסוכה ל"ז), תרומה היא הרמה למעלה ותנופה הולכה והבאה, וכשם נפה, שהיא כלי שמנהלין בה מצד לצד, מכל מקום מצאנוהו גם על הרמה למעלה, כמו "יניף ידו הר בת ציון", וישמש גם להפרשה והבדלה כענין תרומה כמו (במדבר י"ז) "הרומו מתוך העדה", דתרגומו אתפרשו... ומזה ישמש בהרחבת הלשון גם על דבר המובדל ומופרש בענינו (יוצא מהכלל) כמו (תהלים מ"ח) "יפה נוף" רוצה לומר מובדל ומופרש ביופי... (דברים כג כה)

מלבי"ם:

את החזה להניף - הכתוב תפס תמיד חזה התנופה ושוק התרומה, ויש לומר שההנפה שהיא ההולכה וההבאה היא מיוחדת בחזה וההרמה בגובה מיוחד בשוק, אולם בפרשת תצוה באר גבי איל המלואים שגם את השוק היה מניף... (ויקרא ז ל)

והניף - הנה היו בלוים שתי תנופות, א' על ידי אהרן וא' על ידי משה, וכל אחת היתה לה הוראה אחרת, כי נעשה בלוים שני ענינים, א', מה שבני ישראל נתנו אותם לה', היינו שעד עתה היתה העבודה בבכורות, ועתה נתנו בני ישראל את הלוים חלף בכוריהם שיכנסו תחתם לעבודה בעניני עבודת ה', ולצורך זה הניף אותם אהרן, ומפרש שהיה "מאת בני ישראל", כי בזה היה שליח של ישראל שהם מסרו אותם.

והעמדת - ענין ב' היה בלוים מה שנתנו אל אהרן לעזר אל הכהנים בעבודתם כמו שחיטה והפשטה, וכן במשא המשכן, שעד עתה היה זה מוטל על כלל ישראל, ועל זה העמיד אותם משה לפני אהרן ולפני בניו למסרם אליו, ומשה הניף אותם תנופה, שמורה שמשה הוא שליח מה' למסור את הלוים לאהרן. (במדבר ח יב ויג)

רש"ר הירש:

החזה מסמל את ההרהורים והרצייה, השוק מציין את כוח העמידה וההליכה, ומסמל את גבורת האדם ושאיפותיו בהיותו אישיות עצמאית. תנופה היא תנועה אפקית (מוליך ומביא) לארבע רוחות השמים, תרומה הרמה והורדה, שתיהן לשונות של מתנה לכלל ולה', ותנועות אלה הן אפוא סמלים של מושג אחד. תנועת התנופה המוליכה ומביאה לכל צד מפנה את החפץ כלפי הכלל, והמניף מתחייב בכך להעמיד את עצמו לרשותן של מטרות כלל הציבור בלבד. התרומה המעלה ומורידה מבטאת את התחייבות האדם לעמוד ברשות גבוה, וברשות צורכי הארץ למען צורך גבוה... אף על פי ששתי התנועות, התנופה והתרומה, נעשות הן לחזה הן לשוק, הרי נזכרת התנופה בעיקר לגבי החזה, והתרומה לגבי השוק, חזה התנופה ושוק התרומה. נראה שנקל להם להגיגי האדם ולרצייתו להידבק במחשבה על ה' מאשר במחשבה על הציבור ולמענו, ואילו מדרך הטבע תפנה הגבורה יותר אל תכלית ציבורית מאשר אל תכלית אלוקית. משום כך באות העבודות האלה לעורר את האדם לצד הכיוון הנגדי, הטעון חיזוק...

המעמד המכובד הצפוי לאהרן ולבניו וכן כל עבודות הקודש שנעשו עד כה, כבר קירבו את מחשבותיהם אל ה', עתה צריך היה להפנות את תשומת לבם המיוחדת לכך, שהכהן אינו משמש בכהונתו אלא בשם העם, למען העם ועל ידי העם... לפיכך מזכיר הכתוב כאן את התנופה בלבד, אם כי נעשתה גם התרומה... גם בזה יהיה הכהן מופת ודוגמא לכל, כל עוצמתו החומרית וכל טובת ההנאה הבאות לו מכח מעמדו המכובד ישמשו לו רק לטובת הכלל ולמען מטרות הכלל... (שמות כט כב)

נאמר כאן תנופת זהב, וכן להלן "זהב התנופה", ואילו הביטוי הרגיל היא תרומה... בתנועת מוליך ומביא נמצא הדבר המוקדש במישור אחד עם הדבר שהוא מטרת ההקדשה, הוא כבר נמצא בכיוון אל מטרתו ונמסר לתעודתו. בתנועת מעלה ומוריד רואים את מטרת ההקדשה כשהיא נמצאת ברמה שמעל הנקודה שבה נמצא עומד הדבר המוקדש, הדבר העומד להקדשה מתעלה על ידי ההקדשה. הזהב, האצילה שבמתכות, סמל לטוהר ולזוך בא לכלל עיקר שימושו בקודש, ומכאן "תנופת זהב", לעומת זאת הנחושת והכסף מסמלים מצב של חוסר זיקוק, מצב שצריך זיקוק ומסוגל לזיקוק כאחד, ולכן הקודש הוא רום מטרתם שעליהם לשאוף אליה, "תרומת כסף ונחושת". 

בדומה לזה חזה התנופה ושוק התרומה. החזה סוגר בתוכו את מכלול הכוח הרוחני של האדם, ומוצא בהתמסרות לה' את תעודתו הטבעית והקרובה ביותר, ומכאן "חזה התנופה", ואילו השוק הוא נציגו של החוסן הגופני, ואותו יש להרים ולהעלות אל ה' ומקדשו על ידי ההקדשה, ומכאן "שוק התרומה"... (שם לה כב)

...פעולות התנופה מתייחסות למזון החומרי המיוצג בעומר (קמח), לרווחה (שמן) ולסיפוק החושני (לבונה), הן מטהרות אותם מכל אנוכיות (תנופה) ומכל ארציות גרידא (הרמה), והן מקדישות אותם לכלל ולשם ה', אחר כך מתקיימת ההגשה... ויקרא כג יא)

והניף - שמים וארץ וכלל העולם בארץ נקראים להיות עדים למעשה, שמים וארץ וכלל העולם שותפים לתביעת המוסריות של האשה, אליהם הוא מפנה לפני ה' את מנחת הצדקת קיום הנישואים... (במדבר ה כה)

והניף אהרן - הרי כאן שלוש תנופות, ידועה משמעות התנופה כביטוי של הקדשה, יעידה והפניה, בשלוש הקדשות מתחנכים הלוים לעבודתם, והן מתבארות בפסוקים טז-יט, ישראל מקדיש אותם לה', ה' מקדיש אותם לאהרן, אהרן ובניו מקדישים אותם לעבודת המקדש... (שם ח יא)

העמק דבר:

והנפת וגו' - פירוש תנופה זו היא תנופת הרוח והמעלה, שבזה שתעמיד אותם לפני אהרן ובניו יהיו מכשירים עצמם להגביה לבבם בדרכי ה' וישיגו צורה אחרת. (במדבר ח יג)

תורה תמימה:

על לחם הבכורים - מניח זה בצד זה ומניף, מנחות ס"ב א', קיימא לן כרבי שאינו דרך כבוד ליתן מאכלים זה על גבי זה אלא בצדן. (ויקרא כג כ)