תענית

(ראה גם: יום הכפורים, תשעה באב)

 

אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם, והקרבתם אשה לה'. (ויקרא כג כז)

ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ה' ויצומו ביום ההוא ויאמרו שם חטאנו לה' וישפוט שמואל את בני ישראל במצפה. (שמואל א ז ו)

ואיש ישראל נגש ביום ההוא, ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאויבי, ולא טעם כל העם לחם... (שם יד כד)

ויבקש דוד את האלקים בעד הנער, ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה. ויקמו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ ולא אבה ולא ברה אתם לחם. (שמואל ב יב טז)

קראו צום והושיבו את נבות בראש העם. ויבאו שני האנשים בני בליעל וישבו נגדו ויעידוהו אנשי הבליעל את נבות נגד העם לאמר ברך נבות אלקים ומלך ויוציאוהו מחוץ לעיר ויסקלוהו באבנים וימות. (מלכים א כא יב)

למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע, הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגושו. הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע, לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם. הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו, הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע הלזה תקרא צום ויום רצון לה'. הלוא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע התר אגודות מוטה, ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו. הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך... (ישעיה נח ג)

כי יצומו אינני שומע אל רנתם וכי יעלו עולה ומנחה איני רוצם, כי בחרב וברעב ובדבר אנכי מכלה אותם. (ירמיה יד יב)

ויהי בשנה החמשית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה בחדש התשיעי קראו צום לפני ה' כל העם בירושלים, וכל העם הבאים מערי יהודה בירושלים. ויקרא ברוך בספר את דברי ירמיהו בית ה', בלשכת גמריהו בן שפן הסופר בחצר העליון פתח שער בית ה' החדש באזני כל העם... (שם לו ט)

קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים כל יושבי הארץ בית ה' אלקיכם וזעקו אל ה'... (יואל א יד)

וגם עתה נאם ה' שובו עדי בכל לבבכם, ובצום ובבכי ובמספד. וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלקיכם, כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה... תקעו שופר בציון קדשו צום קראו עצרה. אספו עם קדשו קהל קבצו זקנים אספו עוללים ויונקי שדים, יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה... (שם ב יב)

וישלח בית אל שראצר ורגם מלך ואנשיו לחלות את פני ה'. לאמר אל הכהנים אשר לבית ה' צב-אות ואל הנביאים לאמר, האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים... אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר, כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתני אני. וכי תאכלו וכי תשתו, הלא אתם האוכלים ואתם השותים... כה אמר ה' צב-אות לאמר משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו... (זכריה ז ב)

כה אמר ה' צב-אות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו. (שם ח יט)

ואקרא שם צום על הנהר אהוא להתענות לפני אלקינו, לבקש ממנו דרך ישרה לנו ולטפנו ולכל רכושנו... (עזרא ח כא)

ויהי כשמעי את הדברים האלה ישבתי ואבכה ואתאבלה ימים, ואהי צם ומתפלל לפני אלקי השמים. (נחמיה א ד)

וביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו בני ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם. ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר, ויעמדו ויתודו על חטאתיהם ועונות אבותיהם. ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ה' אלקיהם רביעית היום ורביעית מתודים ומשתחוים לה' אלקיהם... (שם ט א)

וירא ויתן יהושפט את פניו לדרוש לה' ויקרא צום על כל יהודה. ויקבצו יהודה לבקש מה' גם מכל ערי יהודה באו לבקש את ה'... (דברי הימים ב כ ג)

זהר:

כנגד זה אדם מקריב חלבו ודמו ומתכפר לו, שזה אדום וזה לבן, מה השושן שהוא אדום והוא לבן אין מוצקים אותו להחזירו כלו לבן אלא באש, כך הקרבן אין מוצקים אותו להחזירו כולו לבן אלא באש. עתה מי שיושב בתעניתו ומקריב חלבו ודמו אינו נצמק לחזור כולו לבן אלא באש, דאר"י מתוך תעניתו של האדם נחלשים אבריו וגובר עליו האש, ובאותה שעה צריך להקריב חלבו ודמו באותו האש, והוא הנקרא מזבח כפרה.

והיינו דר' אלעזר כשהיה יושב בתענית היה מתפלל ואמר, גלוי וידוע לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שהקרבתי לפניך חלבי ודמי והתרתחתי אותם בחמימות חולשת גופי, יהי רצון מלפניך שיהא הריח העולה מפי בשעה זו כריח העולה מקרבן באש המזבח ותרצני.

ונמצא שהאדם מקריב בתעניתו החלב והדם, והריח שעולה מפיו הוא מזבח כפרה, ולפיכך תקנו התפלה במקום הקרבן, ובלבד שיתכוין למה שאמרנו. אמר רבי יצחק מכאן ולהלאה כתוב, כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, (דהיינו שעל ידי האש מוחזר להיות כולו לבן). אמר ר' יוסי כשהיה בית המקדש קיים אדם מקריב קרבנו בענין זה, (בסוד האדום והלבן והריח העולה מהם, וחזרתו לכולו לבן על ידי האש כנ"ל). ומתכפר לו, עתה, תפלתו של אדם מכפרת לו במקום הקרבן באותו הדרך (של כונת הקרבן). (שמות שסז)

אשרי העם הקדוש, שנקראים צאן של הקב"ה להקריב עצמם קרבן לפניו, כמו שכתוב, כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, ומקריבים עצמם כצאן בתענית, כי מיעוט החלב והדם של התענית הוא חשוב יותר מקרבן של בהמות שהיה מתמעט (מהם) דם וחלב וכל אמורים ופדרים (של הקרבנות) הנשרפים כל הלילה. (משפטים תסט)

ביום התענית, האדם מקרב מאכל ומשתה לכבד העליון, (שהוא המלכות), ומה הוא מקרב, חלבו ודמו ורצונו. כבד ההוא לוקח הכל ברצון. כיון שהכל כבר אצלו לוקח ומקרב הכל לפני הלב, (דהייינו ז"א), שהוא רב ושליט עליו. כיון שלקח הלב ונתחזק ברצון, מקרב הכל אל המוח, (שהוא בינה), שהוא שליט העליון על כל הגוף, (שהוא ז"א וחוזרת השפע מבינה לז"א ומז"א למלכות שהיא הכבד), ואחר כך חוזר הכבד ומחלק חלקים לכל המקורות והאברים שלמטה (בבי"ע)... (תרומה תצד)

כעין זה הוא בשבת, מי שיושב בתענית בשבת, מתוך צערו מראה עצבות, ובשבת שולט רקיע העליון ההוא (שהוא בינה), אותו הנראה בשמחה, והוא שמחה ומשמח הכל. (אדם) ההוא היושב בעצבות, כיון (שרקיע) הזה שולט הוא מוציא את אדם ההוא מאותו העונש שנגזר עליו, וכבר למדנו זה... (שם תשיז)

מי ששורה בתענית בשבת, שנים מתעוררים עליו לפני מלך הקדוש, אחד הוא רוח העליון הקדוש שצריכים לענגו ולא נתענג, ואחד הוא, ממונה ההוא העומד על מי ששורה בתענית ושמו סנגריה, ועולים לפני המלך הקדוש והם מעוררים עליו.

ורוח ההוא נסתלק בחסרון (מתענוג) והנאה ההיא שלמטה, וכשרוח הזה אינו נשלם מלמטה רוח אחר עליון לא נשלם, כיון שלא נשלם למעלה ולמטה, אז ראוי איש ההוא להתקלל ולהיות נענש. אלא כיון שנשלם בזמן אחר, (על ידי אותו אדם), וממונה ההוא שנתמנה על עינוי ותענית, הוא נשלם בין ממונים אחרים בתענוג העליון, על כן קורעים לו כל גזר דין שנגזר מאלו ע' שנים עליונים.

בדומה למלך השמח במשתה שלו, וכל בני אדם שמחים עמו, ראה איש אחד יושב אסור בכבלים, פקד עליו והתירוהו, כדי שימצאו כולם בשמחה.

ולאחר כך חוזרים אלו הממונים המענישים בני אדם, ונפרעים מן האדם על מה שנמצא בשבילו חסרון למעלה ולמטה, (מחמת שלא נתענג בשבת). מהו התקנה שלו, הוא שישב תענית על תעניתו (שבשבת), מהו הטעם, הוא כי זה ביטל עונג שבת, יבטל (משום זה) עונג חול... (ויקהל רמה)

ואם הם אינם שבים בלב שלם לבקש ולבכות על צער העולם, אוי להם שכולן מתאספות לריק, ואומרים, מי גרם לתורה הקדושה שגלתה על ידיהם בלא תשובה, וכולם באים להזכיר עונותיהם, ומשום זה לא ילכו שמה בלא תשובה ובלא תענית, לבקש בקשות לפניהם. ר' אבא אמר, בלא ג' תעניתים. ר' יוסי אמר אפילו אחת (דיה), ויהיה באותו יום, ובלבד שהעולם יושב בצער ביותר, אז כולם מתחברים, (דהיינו כל נר"נ) לבקש רחמים על העולם. (אחרי רסז)

א"ל ודאי כך הוא, והרי שמעתי הדבר. אבל מי ששורה בתענית בשבת עושה גרעון בשבת, או לא, אם תאמר שאינו עושה גרעון, הרי נתבטלה ממנו סעודות האמונה, ועונשו גדול, כי נתבטלה ממנו שמחת שבת.

אמר לו דבר זה שמעתי, כי זה הוא שמשגיחים עליו מלמעלה (יותר מעל) כל בני העולם, משום שיום ההוא, הוא שמחה למעלה ולמטה, שמחה מעל כל השמחות, שמחה שכל האמונה בו נמצאת, ואפילו הרשעים שבגיהנם נחים ביום ההוא, ואותו האדם אין לו שמחה ואין לו נחת, והוא מושנה מכל עליונים ותחתונים, הכל שואלים עליו, מהו השינוי שפלוני הוא בצער.

ובשעה שעתיקא קדישא מתגלה ביום הזה, (בשבת), וזה נמצא בצער, תפלתו עולה ועומדת לפניו, אז נקרעו כל גזרי דין שנגזרו עליו, ואפילו אם הסכימו עליו בית דין של המלך לרע, הכל נקרע, משום שבשעה שעתיקא קדישא מתגלה כל חירות וכל שמחה נמצא משום שמתגלה בסעודת השמחה של המלך (שהוא ז"א).

ועל כן למדנו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה. מה הם שבעים שנה, אלא אף על פי שהסכימו עליו כל אלו ע' ספירות המלך, (שהם חג"ת נהי"מ שבכל אחד עשר ספירות), שהוא נראה בהן, הכל נקרע, משום שעתיקא קדישא לוקח את האדם, (כלומר שמגין עליו), והדברים אמורים אם עוררו עליו בחלום בליל שבת, (כלומר אם מתענה תענית חלום ולא שאר תעניות)...

שאין לך יום שלא נמצא בו כח (מיוחד השולט בו). ומי ששורה בתענית חלום באותו היום שחלם, אינו עובר יום ההוא עד שקורעים דינו, אבל לא של ע' שנה כיום השבת, משום זה באותו יום ממש (צריך להתענות) ולא ביום אחר, כי אין רשות ליום על יום אחר, כל יום מה שקרה ביומו הוא עושה, (ויכול לבטל דינו), מה שלא קרה ביומו אינו עושה, ועל כן אין צריך האדם לדחות (התענית) מיום זה ליום אחר, ומשום זה דבר יום ביומו למדנו ולא דבר יום ליום אחר... (אמור רצז)

מי שיושב בתענית, וישים לבו ורצונו לה', הוא מקריב קרבן שלם שטוב לפני הקב"ה, שמקריב לפניו חלבו ודמו וגופו, ומקריב לפניו אש וריח שבהבל פיו, ולב ורצון נקרא מזבח כפרה.

הקרבן נחלק לכמה צדדים, לכמה חלקים, תעניתו של אדם נחלק, לכמה צדדים לכמה חלקים, והקב"ה אינו לוקח מכולם אלא הלב והרצון. (זהר חדש רות רכה)

מכילתא:

...חשכה זו מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בתענית. (יתרו-בחדש פרשה ט)

ספרי:

כיוצא בו אתה אומר, כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז, שבו הובקעה העיר, ולמה נקרא שמו רביעי שהוא חודש רביעי. צום החמישי זה תשעה באב, שבו חרב בית המקדש בראשונה ובשנייה, ולמה נקרא שמו חמישי שהוא חודש חמישי. צום השביעי זה שלשה בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם, ללמדך שקשה מיתתם של צדיקים לפני הקב"ה כחורבן בית המקדש. צום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים...

ללמדך שהיה ראובן מתענה כל ימיו על אותו מעשה עד שבא משה וקיבלו בתשובה, שנאמר יחי ראובן ואל ימות. (ואתחנן לא)

תלמוד בבלי:

אמר מר זוטרא אגרא דתעניתא צדקתא. (ברכות ו ב)

תנא ליה חייא בר רב מדפתי כתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב, וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי. (שם ח ב)

בעי מיניה אשיאן תנא דבי ר' אמי מר' אמי השרוי בתענית מהו שיטעום, אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא, אי דילמא הנאה קביל עליה והא איכא, א"ל טעם ואין בכך כלום. תניא נמי הכי מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום, עד כמה, ר' אמי ור' אסי טעמי עד שעור רביעתא. (שם יד א)

רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי, רבון העולמים גלוי לפניך בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני. (שם יז א)

הני עשרים וארבע (ברכות) דתעניתא כנגד מי, א"ר חלבו כנגד כ"ד רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס ארון לבית קדשי הקדשים, אי הכי כל יומא נמי נמרינהו, אימת אמרינהו שלמה ביומא דרחמי, אנן נמי ביומא דרחמי אמרי להו. (שם כט א)

ואמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, ואף על פי כן חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת, מאי תקנתיה, אמר רב נחמן בר יצחק ליתיב תעניתא לתעניתא. (שם לא ב)

וא"ר אלעזר גדולה תענית יותר מן הצדקה, מאי טעמא, זה בגופו וזה בממונו... רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא משום שנאמר סכותה בענן לך מעבור תפלה. (שם לב ב)

רבי יהושע בריה ברב אידי איקלע לבי רב אשי עבדי ליה עיגלא תילתא, אמרו ליה לטעום מר מידי, אמר להו בתענית יתיבנא, אמרו ליה ולא סבר ליה מר להא דרב יהודה דאמר רבי יהודה לוה אדם תעניתו ופורע, א"ל תענית חלום הוא, ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב יפה תענית לחלום כאש לנעורת, ואמר רב חסדא ובו ביום, ואמר רב יוסף אפילו בשבת. (שבת יא א)

תנו רבנן מי כתב מגילת תענית, אמרו חנניה בן חזקיה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות, אמר רשב"ג אף אנו מחבבין את הצרות, אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין. (שם יג ב)

מיתיבי היה ר' מאיר אומר אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה... (עירובין יח ב)

ואמר רבה כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי, לא הוה בידיה, אתאי לקמיה דרב יהודה ולא הוה בידיה, אמר רבא נחזייה אנן, דתניא ט' באב שחל להיות בשבת וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. חל להיות תשעה באב בערב שבת מביאין לו כביצה ואוכל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה... ור' יוסי אומר מתענה ומשלים... ורמינהי אין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשים בחנוכה ובפורים ואם התחילו אין מפסיקין, דברי ר"ג, אמר ר"מ אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין מודה היה שאין משלימין וכן בט' באב שחל להיות בערב שבת... (שם מ ב, וראה שם עוד)

גופא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה ובמוצאי שבת ובמוצאי יום טוב ובמוצאי יום הכפורים ובכל מקום שיש שם נידנוד עבירה לאתויי תענית ציבור אינו רואה סימן ברכה לעולם. (פסחים נ ב)

אמר שמואל אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד, למימרא דסבר שמואל ט' באב בין השמשות שלו אסור, והאמר שמואל תשעה באב בין השמשות שלו מותר, וכי תימא קסבר שמואל כל תענית ציבור בין השמשות שלו מותר, והאנן תנן אוכלין ושותין מבעוד יום למעוטי מאי, לאו למעוטי בין השמשות, לא למעוטי משחשיכה... דרש רבא עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים, ובין השמשות שלו אסור... (שם נד ב)

מר בריה דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי... (שם סח ב)

אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא, מסרוהו ניהליהו... (יומא סט ב)

תנו רבנן תענו את נפשותיכם, יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו, מה מלאכה שב ואל תעשה אף ענוי נפש שב ואל תעשה... (יומא עד ב)

דאמר רב חנא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא מאי דכתיב כה אמר ה' צב-אות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום צום. אמר רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות צום, אין גזרת המלכות ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין. אי הכי ט' באב נמי, אמר רב פפא שאני ט' באב הואיל והוכפלו בו צרות... (ראש השנה יח ב)

מתיב רב כהנא מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, וירד ר"א ורחץ ורבי יהושע וספר, ואמרו להם צאו והתענו על מה שהתעניתם, א"ר יוסף שאני חנוכה דאיכא מצוה... (שם)

רבא הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי, זימנא חדא אשתכח כוותיה... שם כא א)

בימי ר' זירא גזור גזרה וגזור דלא למיתב בתעניתא, אמר להו ר' זירא נקבליה עילוון ולכי בטיל הגזירה ליתביה, אמרי ליה מנא לך הא, אמר להו דכתיב ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלקיך נשמעו דבריך. (תענית ח ב)

הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין ג' תעניות, אוכלין ושותין משחשיכה ומותרין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. הגיע ראש חודש כסליו ולא ירדו גשמים בית דין גוזרין שלש תעניות על הצבור, אוכלין ושותין משחשיכה ומותרין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה... תניא נמי הכי כשהתחילו היחידים להתענות מתענין שני וחמישי ושני ומפסיקין בראשי חדשים ובימים טובים הכתובין במגילת תענית... (שם י א)

תנו רבנן מי שהיה מתענה על הצרה ועברה, על החולה ונתרפא, הרי זה מתענה ומשלים. ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין הרי זה מתענה עמהן. ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים. שכח ואכל ושתה אל יתראה בפני הצבור ואל ינהיג עידונין בעצמו. (שם שם ב)

אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא, סבר כי האי תנא דתניא ר' אלעזר הקפר ברבי אומר מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין... והאמר ר' אלעזר לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו (ואסור להכחישן), שנאמר בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, לא קשיא הא דמצי לצעורי נפשיה הא דלא מצי לצעורי נפשיה. ר"ל אמר נקרא חסיד (המתענה), שנאמר גומל נפשו איש חסיד ועוכר שארו וגו'. אמר רב ששת האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותיה... אמר ר' ירמיה בר אבא אמר ריש לקיש אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים.. (שם יא א)

אמר רב הונא יחיד שקיבל עליו תענית אפילו אכל ושתה כל הלילה למחר הוא מתפלל תפלת תענית. לן בתעניתו אינו מתפלל של תענית. אמר רב יוסף מאי קסבר רב הונא, סבירא ליה אין מתענין לשעות, או דלמא מתענין לשעות והמתענה לשעות אינו מתפלל תפלת תענית. אמר ליה אביי לעולם קסבר רב הונא מתענין לשעות, והמתענה לשעות מתפלל תפלת תענית, ושאני הכא דאיכא שעות דליליא דלא קביל עליה מעיקרא... (שם שם ב)

ואמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית... מיתיבי אנשי משמר מתענין ולא משלימין, התם לצעורי נפשיה בעלמא הוא... אמר שמואל כל תענית שלא קיבל עליו מבעוד יום לאו שמיה תענית, ואי יתיב מאי, אמר רבה בר שילא דמי למפוחא דמליא זיקא. אימת מקביל ליה, רב אמר במנחה, ושמואל אמר בתפלת המנחה (בסופה תוספת ריצוי ותחנונים)...

תנו רבנן עד מתי אוכל ושותה, עד שיעלה עמוד השחר, דברי רבי, רבי אליעזר בר שמעון אומר עד קרות הגבר. אמר אביי לא שנו אלא שלא גמר סעודתו, אבל גמר סעודתו אינו אוכל. איכא דאמרי אמר רבא לא שנו אלא כשלא ישן, אבל ישן אינו אוכל... (שם יב א, וראה שם עוד)

אמר רב כהנא אמר רב יחיד שקיבל עליו תענית אסור בנעילת הסנדל, חיישינן שמא תענית צבור קיבל עליו, היכי ליעבד, אמר רבה בר רב שילא לימא הכי, למחר אהא לפניך בתענית יחיד...

עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין ג' תעניות אחרות על הצבור אוכלין ושותין מבעוד יום, ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ונועלין את המרחצאות. עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין עליהן עוד שבע שהן י"ג תעניות על הצבור, הרי אלו יתרות על הראשונות, שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות. בשני מטין עם חשיכה ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת... 

בשלמא כולהו אית בהו תענוג, רחיצה וסיכה ותשמיש המטה, אבל מלאכה צער הוא, אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא אמר קרא קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים, כעצרת, מה עצרת אסור בעשיית מלאכה, אף תענית אסור בעשיית מלאכה. אי מה עצרת מאורתא אף תענית נמי מאורתא, אמר רבי זירא לדידי מיפרשא לי מיניה דר' ירמיה בר אבא אמר קרא אספו זקנים, דומיא דאסיפת זקנים, מה אסיפת זקנים ביום אף צום נמי ביום. ואימא מטיהרא, אמר רב שישא בריה דרב אידי מסייע ליה לרב הונא דאמר מצפרא כינופיא. היכי עבדי, אמר אביי מצפרא עד פלגא דיומא מעיינינן במילי דמתא, מכאן ואילך ריבעא דיומא קריין בספרא ואפטרתא, מכאן ואילך בעינן רחמי... (שם יב ב)

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן, כל שהוא משום תענוג, כגון תענית צבור בחמין אסור בצונן מותר. אמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי תנינא ונועלין את המרחצאות... לימא מסייע ליה כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפורים, במאי, אילימא בחמין טבילה בחמין מי איכא שאובין נינהו, אלא לאו בצונן וחייבי טבילות אין אינש אחרינא לא, אמר רב חנא בר קטינא לא נצרכה אלא לחמי טבריא...

תא שמע כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר, וכשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר, הא כיצד יוצא לדרך נועל, נכנס לעיר חולץ, וכשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר... (שם יג א)

במאי מתריעין, רב יהודה אמר בשופרות, ורב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר בעננו... תנאי היא דתניא על אלו מתריעין בשבת, על עיר שהקיפוה גייס או נהר ועל ספינה המטורפת בים, ר' יוסי אמר לעזרה אבל לא לצעקה, במאי, אילימא בשופרות, שופרות בשבת מי שרי, אלא לאו בעננו וקרי התרעה, שמע מינה. (שם יד א)

בשני דר' יהודה נשיאה הוה צערא, גזר תלת עשרה תעניות ולא איעני, סבר למיגזר טפי, אמר ליה ר' אמי הרי אמרו אין מטריחין את הצבור יותר מדאי... אלא הכי אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לגשמים אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שיענו מן השמים... אמר לך רבי אמי תנאי היא. (שם שם ב)

סדר תעניות כיצד, מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין וכל אחד ואחד נותן בראשו. הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כבושין... עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ויש לו בנים וביתו ריקם כדי שיהא לבו שלם בתפלה, ואמר לפניהן עשרים וארבעה ברכות, י"ח שבכל יום ומוסיף עליהן עוד שש. ואלו הן זכרונות ושופרות, אל ה' בצרה קראתי ויענני, אשא עיני אל ההרים וגו' ממעמקים קראתיך ה', תפלה לעני כי יעטוף. ר' יהודה אומר לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות אלא אומר תחתיהן רעב כי יהיה בארץ, דבר כי יהיה, אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצרות ואומר חותמיהן.

על הראשונה הוא אומר מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה, ברוך אתה ה' גואל ישראל. על השניה הוא אומר מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם היום הזה, ברוך אתה ה' זוכר הנשכחות...

מעשה בימי רבי חלפתא ור' חנניה בן תרדיון שעבר אחד לפני התיבה וגמר את הברכה כולה ולא ענו אחריו אמן, תקעו הכהנים ותקעו, מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה, הריעו בני אהרן הריעו... וכשבא דבר אצל חכמים אמרו לא היינו נוהגין כן אלא בשער מזרח ובהר הבית.

שלש תעניות הראשונות אנשי משמר מתענין ולא משלימין ואנשי בית אב לא היו מתענין כלל, שלש שניות אנשי משמר מתענין ומשלימין ואנשי בית אב מתענין ולא משלימין, שבע אחרונות אלו ואלו מתענין ומשלימין דברי רבי יהושע... (שם טו א וב, וראה שם עוד)

סדר תעניות אלו האמור ברביעה ראשונה, אבל צמחים ששנו מתריעין עליהן מיד, וכן שפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום מתריעין עליהן מפני שהן מכת בצורת... וכן עיר שיש בה דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות, רבי עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות... על אלו מתריעין בכל מקום, על השדפון ועל הירקון ועל הארבה ועל החסיל ועל החיה רעה ועל החרב מתריעין עליה מפני שהיא מכה מהלכת. מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון, ועוד גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן, רבי יוסי אומר לא על שאכלו אלא על שנראו... (שם יח ב)

היו מתענין וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה לא ישלימו, לאחר הנץ החמה ישלימו, ר"א אומר קודם חצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו... (שם יט א)

תנו רבנן עיר שהקיפוה נכרים או נהר ואחד ספינה המיטרפת בים ואחד יחיד שנרדף מפני נכרים או מפני לסטין ומפני רוח רעה על כולן יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית. רבי יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו. אמר רב יהודה אמר רב מאי טעמא דרבי יוסי דכתיב ויהי האדם לנפש חיה, נשמה שנתתי בך החיה. (שם כב ב)

תנו רבנן מעשה ברבי אליעזר שגזר שלש עשרה תעניות על הצבור ולא ירדו גשמים, באחרונה התחילו הצבור לצאת, אמר להם תקנתם קברים לעצמכם, געו כל העם בבכיה וירדו גשמים... תנו רבנן עד מתי יהו הגשמים יורדין והצבור פוסקין מתעניתם, כמלא ברך המחרישה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים בחרבה טפח, בבינונית טפחים, בעבודה שלשה טפחים...

תנו רבנן היו מתענין וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה לא ישלימו לאחר הנץ החמה ישלימו, דברי ר' מאיר... רבי יוסי אומר קודם ט' שעות לא ישלימו לאחר ט' שעות ישלימו, שכן מצינו באחאב מלך ישראל שהתענה מתשע שעות ולמעלה, שנאמר הראית כי נכנע אחאב וגו'... שמואל הקטן גזר תעניתא וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה, כסבורין העם לומר שבחו של צבור הוא, אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לעבד שמבקש פרס מרבו, אמר להם תנו לו ואל אשמע קולו... (שם כה ב, וראה שם עוד)

ואנשי המעמד היו מתענין ארבעה ימים בשבוע, מיום ב' ועד יום ה' ולא היו מתענין ערב שבת מפני כבוד השבת, ולא באחד בשבת כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית וימותו. (שם כו א)

...ואנשי מעמד מתכנסין לבית הכנסת ויושבין ד' תעניות, בשני... על יורדי הים, בשלישי על הולכי מדברות ברביעי על אסכרא שלא תיפול על התינוקות, בחמישי על עוברות ומיניקות עוברות שלא יפילו מיניקות שיניקו את בניהם. (שם כז ב)

ויעבור מרדכי, אמר רב שהעביר יום ראשון של פסח בתענית. (מגילה טו א)

ר"ה גזר תעניתא, על לגביה רב חנה בר חנילאי וכל בני מתיה, רמו עלייהו צדקה ויהבו, כי בעו למיתי אמרו ליה נותבה לן מר וניזול ונפרנס בה עניי מאתין, אמר להו תנינא במה דברים אמורים בשאין שם חבר עיר אבל יש שם חבר עיר תינתן לחבר עיר, וכל שכן דעניי דידי ודידכו עלי סמיכי. (שם כז א)

דתניא ר"ע אומר מניין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כל אותו היום, תלמוד לומר לא תאכלו על הדם... (מועד קטן יד ב)

...דיומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילין ויתיב עלה ארבעין תעניתא. (שם כה א)

...אמרו כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו. (חגיגה כב ב)

...בר תליסר לתעניתא מעת לעת ובתינוקת בת תריסר. (כתובות נ א)

ההוא יומא דנח נפשיה דרבי גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי... (שם קד א)

זימנא חדא גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא, ר' יהודה לא אתא לבי תעניתא, אמרין ליה לא אית ליה כסויה... (נדרים מט ב)

אמר קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום אינו אסור אלא עד לילי צום, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר. (שם סג ב)

במנחתא דתעניתא מאי אמרי, אמר רב אחא בר יעקב אם עונינו ענו בנו ה' עשה למען שמך, מקוה ישראל מושיעו בעת צרה למה תהיה כגר בארץ וגו', למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע... (סוטה לט ב)

דר' צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב ירושלים... (גיטין נו א)

...אמר לה אנא מיהא לאיסורא איכווני, כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה עד שמת באותה מיתה. (קידושין פא ב)

יתיב רב חסדא ארבעין תעניתא משום דחלש דעתיה דרב הונא, יתיב רב הונא ארבעין תעניתא משום דחשדיה לרב חסדא. (בבא מציעא לג א)

רב יוסף יתיב ארבעין תעניתא ואקריוהו לא ימושו מפיך, יתיב ארבעים תעניתא אחריני ואקריוהו לא ימושו מפיך ומפי זרעך, יתיב מאה תעניתא אחריני אתא ואקריוהו לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך...

ר' זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה כי היכי דלא נטרדיה, יתיב מאה אחרניתא דלא לשכוב ר' אלעזר בשניה ונפלין עילויה מילי דצבורא, ויתיב מאה אחריני דלא נשלוט ביה נורא דגיהנם. (שם פה א)

גזר רבי תעניתא אחתינהו לר' חייא ובניו, אמר משיב הרוח ונשבה זיקא, אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא, כי מטא למימר מחיה המתים רגש עלמא... (שם שם ב)

דא"ר אלעזר אמר רבי יצחק כל תענית שמלינין בו את הצדקה כאילו שופך דמים, שנאמר מלאתי משפט צדק וגו', והני מילי בריפתא ותמרי אבל בזוזי חיטי ושערי לית לן בה. (סנהדרין לה א)

רב פפא אישתלי ואמר כגון הני רבנן (לשון גנאי) ואיתיב בתעניתא. (שם ק א)

תנו רבנן לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עליו מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה. (ע"ז ח א)

א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת, אביי אמר מהכא, ואגודתו על ארץ יסדה. (כריתות ו ב)

תלמוד ירושלמי:

...מכאן אמרו המתפלל ולא נענה צריך תענית... כ"ד של תעניות מנין, רבי חלבו ור"ש בר רב נחמן תרוויהון אמרין כנגד כ"ד פעמים שכתוב בפרשה של שלמה רינה ותפילה ותחינה. רבי זעירא בשם רבי ירמיה יחיד בתענית ציבור צריך להזכיר מעין המאורע, איכן הוא אומרה בין גואל ישראל לרופא חולים. ומה אומר ענינו ה' ענינו בעת ובעונה הזאת כי בצרה גדולה אנחנו אל תסתיר פניך ממנו ואל תתעלם מתחינתינו כי אתה ה' עונה בעת צרה פודה ומציל בכל עת צרה וצוקה, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יוציאם, ברוך אתה ה' העונה בעת צרה. ר' ינאי בשם ר' ישמעאל בשם בית ר' ינאי אומר בשומע תפלה. ר' יונה בשם רב אפילו יחיד שגזר על עצמו תענית צריך להזכיר מעין המאורע. איכן הוא אומרה, ר' זעירא בשם רב הונא כלילי של שבת וכיומו (בברכה רביעית)... (ברכות לג ב)

דבר אחר בעניי שהיה (דוד) מתענה ומקדיש סעודתו לשמים. (פאה כא א)

...לא ירעיב (פועל) עצמו ולא יסגף עצמו מפני שהוא ממעט במלאכתו של בעל הבית. (דמאי ל ב)

רבי יוסי צם תמניי יומין למיחמי ר' חייא רובה ולסופא חמא ורגזן ידיה וכהו עינוי... ר"ש בן לקיש צם תלת מאוון צומין למיחמי ר"ח רובה ולא חמתיה... (כלאים מב ב)

...וחרנא אמר שכל טובות ונחמות הבאות לעולם בזכותן והן אינן נהנין מהן כלום, כגון מר זוטרא דמצלי על חורנין ומתעני ועל נפשיה לא מתעני. (מעשר שני לג א)

רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי רבי לא היה אוכל לא חמץ ולא מצה, לא מצה מן הדא דר' לוי ולא חמץ מן הדא דר' יודה בן בתירה, ור' תלמידי דר' יודה בן בתירה הוה, לא תלמידיה דר' יעקב בן קודשיי הוה, אלא בגין דהוה בכור. (פסחים סח ב)

ובתעניות של זכרים כפופין ופיו מצופה כסף ושתי חצוצרות באמצע, שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות. א"ר יונה כדי שיוכפו את לבם בתפלה. קומי ריב"ל תקעין בתעניתא, רבי יוסה בעי ויתקעון קומיי בחצוצרתא, ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש אין חצוצרות בגבולין. ויתפללו לפניו עשרים וארבע כהדא ר' יוחנן מתפלל בתשעה באב עשרים וארבע ומפקד לתלמידוי לא תילפון מיני הדין עובדה דצריכה ליה (דקמיבעי ליה אם ט' באב  משום אבילות ואין מתפללין כ"ד ברכות או כתענית צבור)... (ראש השנה טז ב)

ר' זעירא בר חמא רבי יוסי בי ר' חנינא בשם רבי יהושע בן לוי בתענית צבור מרחיץ ידיו ורגליו כדרכו, בתשעה באב מרחיץ ידיו ומעבירן על פניו, ביום הכפורים מרחיץ ידיו ומקנחן במפה ומעביר את המפה על פניו. רבי יונה תרי מרטוטה (שורה בגדים בלואים במים מערב יו"כ) ויהב לה תותי כדה, והא תני אין בין ט' באב לתענית ציבור אלא איסור מלאכה, במקום שנהגו. (יומא לט א)

א"ר יוחנן כל תענית שבית דין גוזרין להפסיק (מבעוד יום) אין עוברות ומיניקות מתענות בם, אמר ר' שמואל בר רב יצחק נראים דברים כשגזרו כבר שלא להפסיק, אבל אם גזרו מיד להפסיק עוברות ומיניקות מתענות בם, ותני כן עוברות ומיניקות מתענות כדרכן בתשעה באב וביום הכפורים ושלש תעניות הראשונות ובשלש השניות אבל בשבע האחרונות אינן מתענין בהן, אף על פי כן אינן מנהגות עצמן בתפנוקים אלא אוכלות ושותות כדי קיום הולד...

ר' זעירה בשם ר' ירמיה העושה מלאכה בתענית ציבור כעושה מלאכה ביום הכיפורים, מאי טעמא קדשו צום קראו עצרה, והא תני הלילה מותר והיום אסור, א"ר זעירא קיימה אבא בר ירמיה אספו עם, משעת אסיפת עם. (תענית ו א)

...תני סנהדרין גדולה היתה מתענה עמהן (עם אנשי מעמד), וסנהדרין יכולה להתענות בכל יום, מחלקין היו עצמן על בתי אבות, ואין מתענין על שני דברים כאחת, מן הדא ונצומה ונבקשה מאלקינו על זאת... (שם כא ב)

רבי אחא רבי אבהו בשם ר יוסי בן חנינה אסור לאדם להתענות עד שש שעות בשבת... מילתיה דרבי יוחנן אמר מתענין שעות, דרבי יוחנן אמר הריני בתעניתי עד דחסל פירקי, עד דניחסל פרשתי... נדר להתענות ונמצאו ימים טובים ושבתות לוקה ואינו צריך היתר חכם, נדר להתענות ונמצאו ימים הכתובים במגילת תענית, רבי חזקיה רבי יודן רבי ירמיה בשם רבי חייא בר בא חד אמר מתענה ואינו משלים, וחרנה אמר לוקה ואינו צריך התיר חכם... רבי יונתן ציים כל ערובת ראש השנה, רבי אבין ציים כל ערובת סוכות, רבי זעירא ציים תלת מאוון דצומין, ואית דאמרי תשעת מאוון דצומין ולא חש על מגילת תענית. ר' יעקב בר אחא מפקד לספרייא אין איתת איתא מישאלינכון אימרון לה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו של מועד וחנוכה ופורים. (נדרים כו ב, וראה שם עוד)

בתולה ציימנית מציימה אובדת בתוליה (כדי שאם תנשא לאיש ולא ימצא לה בתולים תאמר שמחמת הצומות נאבדו בתוליה ובאמת אין הדבר כן אלא שזינתה). (סוטה טז ב)

פרקי דרבי אליעזר:

ג' עינויין הן, ענוי הצום, וענוי בית האסורין וענוי הדרך, ענוי הצום מנין, שנאמר (תהלים ל"ה) עניתי בצום נפשי... (פרק כט)

מדרש רבה:

בימי ר"ח בר אבא עלה גורא אחד לארץ ישראל, ולא הניח אילן עד שעקרו, ועשו תענית והתפלל ר' חייא, וגעת אמו מן המדבר וירד לקולה. (בראשית לא יח)

ביומי דר' תנחומא היו צריכין ישראל לתענית, אתון לגביה א"ל ר' גזור תעניתא, גזר תעניתא יום קדמאי יום ב' יום ג' ולא נחת מטרא, עאל דרש להון א"ל בני התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליכם רחמים... (שם לג ג)

ר' יודן בשם ר' אלעזר אמר ג' דברים מבטלין גזירות רעות ואלו הם, תפלה וצדקה ותשובה, ר' מונא אמר אף התענית, שנאמר (תהלים כ') יענך ה' ביום צרה וגו'. (שם מד טו)

...והיה המחנה הנשאר לפליטה אלו אחינו שבגלות א"ר הושעיה אף על פי שנשאר לפליטה מתענים היו עלינו בב' ובה'. (שם עו ג)

וישב ראובן אל הבור, והיכן היה, ר' אליעזר ור' יהושע ר"א אומר בשקו ובתעניתו... (שם פד יח)

ר' שמואל בר נחמן פתח, (ירמיה כ"ט) כי אני ידעתי את המחשבות... ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו... והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח. (שם פה ב)

א"ר ברכיה יפה היתה הקרבת פרעה לישראל מק' צומות ותפלות, למה שכיון שרדפו אחריהם וראו אותן נתייראו מאד ותלו עיניהם למרום ועשו תשובה והתפללו... (שמות כא ה)

ר' חגי גזר תעניתא נחת מטרא, אמר לאו משום דאנא כדי אלא משום דכתיב כי לא בזה ולא שקץ ענות עני... (ויקרא ג ב)

את שאהבה נפשי זה דניאל, להיכן הלך, מאן דאמר לתענית ומאן דאמר לסעודה, מאן דאמר לתענית שהיה מבקש רחמים על חרבן בית המקדש, (דניאל ט') ועתה שמע אלקינו אל תפלת עבדך... (שיר ג ג)

...כך בשעה שבית דין יושבין וגוזרין תעניות והיחידים מתענים, הקב"ה אומר איני יכול לסבול, שהם הרהיבוני, הם גרמו לי לפשוט ידי בעולמי. ובשעה שבית דין גוזרין תענית ותינוקות מתענים אומר הקב"ה איני יכול לסבול שהם הרהיבוני, הם המליכוני עליהם ואמרו (שמות ט"ו) ה' ימלוך לעולם ועד. ובשעה שגוזרין תעניות וזקנים מתענים, אומר הקב"ה איני יכול לסבול שהם הרהיבוני הם קבלו מלכותי עליהם בסיני ואמרו (שם כ"ד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. (שם ו יא)

הכשיל כחי, א"ר תנחום בר' ירמיה ד' דברים מתישין כחו של אדם, ואלו הן התענית והדרך עון ומלכות, תענית דכתיב (תהלים ק"ט) ברכי כשלו מצום. (איכה א מה)

...אלא כההיא דא"ר חייא בר אבא על עצירת גשמים וגלות מתענין עליהן בבת אחת, אבל אין מתענין לא בערב שבת ולא במוצאי שבת מפני כבוד השבת. (שם שם נה)

...כך ערב ראש השנה גדולי הדור מתענין הקב"ה מתיר להם שליש מעונותיהם, שנאמר (תהלים ק"ל) כי עמך הסליחה למען תורא... ואותן הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים היחידים מתענין והקב"ה מתיר להם עוד שליש מעונותיהם, וביום הכפורים מתענין כולן והקב"ה מתיר להם עוד שליש מעונותיהן עד שמתענין אנשים ונשים וטף מוחל להם הקב"ה את הכל, ואומר מה דאזל אזל מן הכא ולהלן הוא חושבנא... (קהלת ט תליתאה ג)

והוא לא פנים קלקל, ואין הקב"ה מסביר פנים לדור, קלקל מעשים רעים יש בדור מה יעשו, וחילים יגבר יגזרו צומין ותעניות, והקב"ה יוותר הוא להם לעולם. ר' חמא בר פפא בש"ר יהודה בר"ס אמר אם נתקהו שמים שעל ראשיכם כברזל המד"א (ויקרא כ"ו) ונתתי את שמיכם כברזל, ואין הקב"ה מסביר פנים, קלקל פנים יש בדור מה יעשו, יגזרו תענית והקב"ה מרויח לעולמו. (שם י יג)

וישב מרדכי אל שער המלך, מלמד ששב לשקו ולתעניתו. א"ר חלבו כל מי שלובש שק ומתענה אינו מעבירו ממנו עד שתעשה בקשתו. (אסתר י)

מדרש תנחומא:

...ברם צריך למילף היא דיתיב בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי, כיון דקא עייל לשבת כשהוא מעונה אסור, או דלמא כיון דאשלומי תענית שבת הוא דקא עביד ובשבת גופא לא מעני שפיר דמי... רבי יוסי אומר מתענה ומשלים ואמר עולא הלכה מתענה ומשלים. (בראשית ב)

...שאסור לישב בתענית בשבת, שאם חל י"ד להיות באחד בשבת אסור להתענות בשבת ובערב שבת נמי אסור מפני טורח שבת, אלא מקדימין ומתענין בחמישי שהוא אחד עשר באדר... שעיקר תענית סליחות ורחמים הוא ואתי לאימנועי מכבוד שבת, וכבוד שבת עדיף מאלף תעניות, דכבוד שבת דאורייתא ותענית דרבנן... (שם ג)

א"ל (שטן ליצחק) עלוב בר עלובה כמה תעניות נתענית אמך עד שלא נולדת, והזקן הוא השתטה והוא הולך לשחטך... (וירא כב)

...והיתה בוכה ומתענה עד שנעשו עיניה רכות, לפיכך כתיב ועיני לאה רכות. (ויצא ד)

ויקחו אבן וישימו תחתיו, וכי לא היה להן כר או כסת אחת לישב עליהן, אלא ללמדך שהיו שורים בתענית צבור, ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד, מכאן אמרו שאין פוחתין משלשה בני אדם שעוברין לפני התיבה בתענית צבור. (בשלח כז)

מדרש תנחומא הקדום:

ומנין סמכו הדורות שיהו מתענין בשני ובחמישי, אלא כשעשו ישראל אותה מעשה עלה משה בחמישי וירד בשני... ובסוף מ' יום נתענו והיו בוכין כנגד משה, ונתמלא עליהן הקב"ה רחמים ועשה להן אותו יום כפרה לעונותיהם, וזה יום הכפורים. (וירא טז)

מסכת סופרים:

לפורים שלשה ימי הצום אין מתענין אותם רצופין אלא פרודין שני וחמישי ושני, רבותינו שבארץ ישראל נהגו להתענות אחר ימי הפורים מפני ניקנור וחביריו... (יז ד)

וכן היה מנהג טוב בירושלים להתענות בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום בן י"א שנה עד עצם היום בין שתים עשרה להשלים, ואחר כך סבלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים... (יח ה)

לפיכך אין אומרים תחנונים כל ימי ניסן ואין מתענין עד שיעבור ניסן אלא הבכורות שמתענין בערב פסח והצנועין בשביל המצה כדי שיכנסו בה בתאוה... (כא ג)

שוחר טוב:

וכן אתה מוצא בתענית צבור בשעה שהצבור מתענין שליח צבור יורד לפני התיבה ועיניהם של צבור תלויות בו והוא עיניו תלויות להקב"ה והוא שומע תפלתם, לכך נאמר גם כל קויך לא יבשו. (מזמור כה)

מדרש משלי:

דבר אחר אל תתן שנה לעיניך מלישב בתענית, שהתענית קרובה לתשובה, שנאמר (יואל ב') וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלקיכם, עם עשיתם כן כי חנון ורחום הוא, וכל כך למה, כדי להנצל מדינה של גיהנם... (פרשה ו)

ילקוט שמעוני:

מחר אנכי נצב על ראש הגבעה... ר' אלעזר המודעי אומר מחר נגזור תענית ונהא מעותדים על מעשה אבות. (שמות פרק יז, רסד)

ארבעים יום שעלה משה למרום להביא תורה לישראל היו ישראל נוהגין כל אותן הימים צום ותענית, ויום אחרון שבכולן גזרו תענית ולנו בתענית, למחר הסכימו ועלו לפני הר סיני והיו בוכים לקראת משה ומשה בוכה לקראתם עד שעלתה בכיתם לפני הקב"ה, באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה וקבל אותם בתשובה, ובשרה אותם רוח הקדש בשורה טובה מלפניו, אמר להם בני, נשבעתי בכסא הכבוד שלי שתהא לכם בכיה זו בכית שמחה ויהא לכם יום כפרה וסליחה לכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות. (שם פרק לב שצא)

רש"י:

ומשה אהרן וחור - מכאן לתענית שצריכים שלשה לעבור לפני התיבה, שבתענית היו שרויים. (שמות יז י)

קראו צום - ואז דרכם לבדק בעבירות שבידם. (מלכים א כא ט)

אבן עזרא:

עתה משיב על השאלה צום הרביעי - בט' בחודש, החמישי - בי' כפי שהזכרתי. השביעי - אינו כתוב, ויש אומרים אחרי סכות שהתענו בעזרא, והם טועים כי הוא היה על מעל הגולה, אלא בדבר גדליה, וקבלו מפי האבות הקדושים שהוא בג' בחודש. העשירי - כתוב ביחזקאל, ובעבור שקרו ה' דברים בי"ז בתמוז, ונהרגו בו הכהנים קבעוהו בתענית, ולא הטריחו לצום גם בט' שהובקעה העיר, ובט' באב נטרדה ירושלים בפעם הב' וקבעוהו, ולא הזכיר תענית אסתר כי אינו קבוע במגילה, וגם הם התענו הג' ימים בניסן. (זכריה ח יט)

דברי הצומות - הכתובים בזכריה תמוז אב תשרי וטבת, וכפי שקבלו על עצמם הצומות קבלו הפורים. (אסתר ט ל)

רמב"ן:

קרי להו ששון וקרי להו צום, אמר רב פפא בזמן דאיכא שלום עביד ששון, בזמן דאיכא צרה עביד צום... פירוש יש שלום היינו בזמן שבית המקדש קיים, יהיו לששון ולשמחה, אין שלום כגון בזמן חורבן ואין צרה מקום ידוע בישראל, רצו רוב ישראל ונסכמו שלא להתענות אין מטריחין עליהם להתענות אין שלוחין יוצאין, רצו רוב ישראל ונסכמו שלא להתענות אין מטריחין עליהם להתענות אין שלוחין יוצאין, רצו רוב צבור להתענות מתענין, ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות וקבלו עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן, וכל שכן בדורות הללו, שהרי בעונותינו שרבו צרות בישראל ואין שלום, הילכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים. ומסתברא דכולהו ארבע צומות תענית צבור הן, ונביאים גזרו אותם. וכל חומרי תענית עליהם, מפסיקין בהן מבעוד יום, ואסורין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כתשעה באב, וקרא מקיש להו כתשעה באב, אלא האידנא כיון דבזמן דליכא צרה בטלין ורצו נהגו להתענות בהן ולא רצו לנהוג בחומרות הללו, אבל מעיקר תקנה ודאי אסורין הן בכולם, דלא גרע גזרת נביאים מגזרת בית דין בתעניות אמצעיות ואחרונות, וכל דתקין נביאים כעין דאורייתא תקון, תשעה באב וארבע צומות כיום הכפורים לעינוי, וכן לגבי תענית דמגלה אמר במדרש תילים וצומו עלי שלשת ימים לילה ויום, וכי אפשר לאדם לעשות כן, אלא שהיו מפסיקין מבעוד יום... הא למדנו שאין תענית נקבע על הצבור אלא בהפסקה מבעוד יום... (תורת האדם ענין אבלות ישנה והיא תשעה באב)

כוזרי:

ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלקים משמחתך בימי השבתות והמועדים כשתהיה שמחתך בכונה ולב שלם, וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה כן השמחה במצותו ובתורתו צריכה מחשבה וכונה... (מאמר ב כ)

משנה תורה:

...כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כן הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם". (דעות ג א)

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הציבור, שנאמר "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות", כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות...

ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים, ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד, ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר, השופר מקצר והחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות, ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש, שנאמר "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'".

תעניות אלו שגוזרין על הצבור מפני הצרות אינן יום אחר יום, שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בדבר זה, ואין גוזרין בתחלה תענית אלא בשני בשבת ובה' שלאחריו ובשני שלאחריו, וכן על הסדר הזה שני וחמישי ושני עד שירוחמו.

אין גוזרין תעניות על הצבור לא בשבתות ולא בימים טובים, וכן אין תוקעין בהן לא בשופר ולא בחצוצרות ולא זועקים ומתחננים בהם בתפלה, אלא אם כן היתה עיר שהקיפוה עכו"ם או נהר או ספינה המטרפת בים, אפילו יחיד הנרדף מפני עכו"ם מפני ליסטים ומפני רוח רעה (מתענין עליהם בשבת) זועקין ומתחננים עליהם בתפלה. אבל אין תוקעין אלא אם כן תקעו לקבץ את העם לעזור אותם ולהצילן.

וכן אין גוזרין תענית בתחלה בראשי חדשים או בחנוכה ופורים או בחולו של מועד, ואם התחילו להתענות על הצרה אפילו יום אחד ופגע בהן יום מאלו מתענין ומשלימין היום בתענית.

תעניות אלו שמתענין על הצרות אין מתענין בהן לא עוברות ולא מניקות ולא קטנים, ומותרין לאכול בלילה אף על פי שמתענין למחר, חוץ מתעניות המטר כמו שיתבאר. וכל תענית שאוכלין בה בלילה בין צבור בין יחיד הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר, והוא שלא ישן, אבל אם ישן אינו חוזר ואוכל.

כשם שהצבור מתענים על צרתן, כך היחיד מתענה על צרתו, כיצד, הרי שהיה לו חולה או תועה במדבר או אסור בבית האסורין יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפלתו, ואומר עננו וכו' בכל תפלה שמתפלל, ולא יתענה בשבתות ולא במועדות ולא בראשי חדשים ולא בחנוכה ופורים.

כל תענית שלא קיבלה עליו היחיד מבעוד יום אינו תענית. כיצד מקבלה, כשיתפלל תפלת מנחה אומר אחר התפלה מחר אהא בתענית וגומר בלבו להתענות למחר, ואף על פי שהוא אוכל בלילה לא הפסיד כלום. וכן אם גמר בלבו וקבל עליו להתענות שלשה או ארבע ימים זה אחר זה אף על פי שהוא אוכל כל לילה ולילה לא הפסיד תעניתו, ואינו צריך כוונה לכל יום ויום מבעודו.

קבל עליו מבעוד יום להתענות למחר בלבד והתענה, ובלילה נמלך להתענות ביום שני, אף על פי שלן בתעניתו אינה תענית מפני שלא קבלה עליו מבעוד יום, ואין צריך לומר שהיה אוכל ושותה בלילה והשכים בבקר ונמלך להתענות שאין זו תענית כלל.

הרואה חלום רע צריך להתענות למחר, כדי שישוב ויעור במעשיו ויחפש בהן ויחזור בתשובה ומתענה ואפילו בשבת, ומתפלל ענינו בכל תפלה אף על פי שלא קיבלה מבעוד יום, והמתענה בשבת מתענה יום אחר מפני שביטל עונג שבת.

מתענה אדם שעות, והוא שלא יאכל כלום שאר היום, כיצד, הרי שהיה טרוד בחפציו ומתעסק בצרכיו ולא אכל עד חצות או עד תשע שעות ונמלך להתענות בשעות שנשארו מן היום הרי זה מתענה אותן שעות ומתפלל בהן עננו, שהרי קבל עליו התענית קודם שעות התענית. וכן אם אכל ושתה ואחר כך התחיל להתענות שאר היום הרי זה תענית שעות.

כל השרוי בתענית בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו בין שהיה מתענה עם הצבור על צרתם הרי זה לא ינהוג עידונין בעצמו ולא יקל ראשו ולא יהיה שמח וטוב לב אלא דואג ואונן, כענין שנאמר "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו". ומותר לו לטעום את התבשיל ואפילו בכדי רביעית אלא שלא יבלע אלא טועם ופולט. שכח ואכל משלים תעניתו.

יחיד שהיה מתענה על החולה ונתרפא, על צרה ועברה הרי זה משלים תעניתו. ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה מתענה עמהן. שכח ואכל ושתה אל יתראה בפניהם ואל ינהוג עידונין בעצמו.

צבור שהיו מתענין על הגשמים וירדו להן גשמים אם קודם חצות ירדו לא ישלימו אלא אוכלין ושותין ומתכנסין וקוראין הלל הגדול, שאין אומרין הלל הגדול אלא בנפש שבעה וכרס מלאה. ואם אחר חצות הואיל ועבר רוב היום בקדושה ישלימו תעניתן. וכן אם היו מתענין על צרה ועברה או על גזרה ובטלה, אם קודם חצות לא ישלימו ואם אחר חצות ישלימו.

בכל יום תענית שגוזרין על הצבור מפני הצרות בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת ובודקים על מעשי אנשי העיר מאחר תפלת שחרית עד חצות היום, ומסירין המכשולות של עבירות, ומזהירין ודורשין וחוקרין על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותן, ועל בעלי זרוע ומשפילין אותן, וכיוצא בדברים אלו. ומחצי היום ולערב רביע היום קורין בברכות וקללות שבתורה, שנאמר "מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו", ומפטירין בנביא בתוכחות מענין הצרה, ורביע היום האחרון מתפללים מנחה ומתחננים וזועקים ומתוודים כפי כחם. (תעניות פרק א א והלאה)

אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם, על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב ועל הדבר ועל חיה רעה, ועל הארבה ועל החסיל ועל השדפון ועל הירקון, ועל המפולת ועל החלאים ועל המזונות ועל המטר...

על הצרת שונאי ישראל לישראל כיצד, עכו"ם שבאו לערוך מלחמה עם ישראל או ליטול מהם מס או ליקח מידם ארץ או לגזור עליהם גזרה אפילו במצוה קלה הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו, וכל הערים שסביבותיהם מתענין אבל אין מתריעין, אלא אם כן תקעו להתקבץ לעזרתן...

היה דבר בארץ ישראל מתענין שאר גליות ישראל עליהן, היה דבר במדינה ושיירות הולכות ובאות ממנה למדינה אחרת שתיהן מתענות אף על פי שהן רחוקות זו מזו...

על המפולת כיצד, הרי שרבתה בעיר מפולת כתלים בריאים שאינן עומדים בצד הנהר הרי זו צרה ומתענין ומתריעין עליה. וכן על הרעש ועל הרוחות שהן מפילין את הבנין והורגין מתענין ומתריעין עליהן.

על החליים כיצד, הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה באותה העיר כגון אסכרה או חרחור וכיוצא בהן והיו מתים באותו החולי, הרי זו צרת צבור וגוזרין לה תענית ומתריעין, וכן חיכוך לח הרי הוא כשחין פורח, ואם פשט ברוב הצבור מתענין ומתריעין עליו, אבל חכוך יבש צועקים עליו בלבד.

על המזונות כיצד, הרי שהוזלו דברים של סחורה שרוב חיי אנשי אותה העין מהן, כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל, ונתמעט המשא המתן עד שיצטרך התגר למכור שוה עשרה בששה ואחר כך ימצא לוקח, הרי זו צרת הצבור ומתריעין עליה וזועקין עליה בשבת.

על המטר כיצד, הרי שרבו עליהן גשמים עד שיצרו להן הרי אלו מתפללין עליהן, שאין לך צרה יתירה מזו, שהבתים נופלין ונמצאו בתיהן קבריהן. ובארץ ישראל אין מתפללין על רוב הגשמים מפני שהיא ארץ הרים ובתיהם בנויים באבנים ורבו הגשמים טובה להן, ואין מתענין להעביר הטובה.

תבואה שצמחה ונמנע המטר והתחילו צמחין לייבש הרי אלו מתענין וזועקין עד שירדו גשמים או עד שיבשו הצמחים. וכן אם הגיע זמן הפסח או קרוב לו בארץ ישראל שהוא זמן פריחת האילנות שם ולא ירדו גשמים הרי אלו מתענין וזועקין עד שירדו גשמים הראויין לאילנות או עד שיעבור זמנם.

וכן אם הגיע זמן חג הסוכות ולא ירדו גשמים הרבה כדי למלאות מהם הבורות השיחין והמערות הרי אלו מתענין עד שירד גשם הראוי לבורות, ואין להם מים לשתות מתענים על הגשמים בכל עת שלא יהיה להם מים לשתות ואפילו בימות החמה... (שם פרק ב, וראה עד פרק ג)

...שבע תעניות האלו כל מקום שגוזרין אותם שם אחר שמתפללין יוצאין כל העם לבית הקברות ובוכין ומתחננין שם, כלומר הרי אתם מתים כאלו אם לא תשובו מדרכיכם, ובכל תענית מתעניות הצרות שגוזרין על הצבור מתפללין תפלת נעילה בכל מקום... (שם פרק ד יח, וראה עוד כל הפרק)

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר "והתודו את עונם ואת עון אבותם" וגו'.

ואלו הן, יום שלישי בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבת גחלת ישראל הנשארת וסיבב להתם גלותן. ועשירי בטבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק. וי"ז בתמוז חמשה דברים אירעו בו, נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון, והובקעה ירושלים בחורבן שני, ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל. ותשעה באב חמשה דברים אירעו בו, נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה עיר גדולה ביתר שמה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודמו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח, ונפל ביד הרומיים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש. ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל ואת סביביו לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש.

וארבעה ימי הצומות האלו הרי הן מפורשין בקבלה, צום הרביעי וצום החמישי וגו', צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז, שהוא בחודש הרביעי, וצום החמישי זה תשעה באב שהוא בחודש החמישי, וצום השביעי זה שלשה בתשרי שהוא בחדש השביעי, וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחדש העשירי.

ונהגו של ישראל בזמנים אלו להתענות ובי"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן, שנאמר "דברי הצומות וזעקתם". ואם חל י"ג באדר להיות בשבת מקדימין ומתענין בחמישי שהוא י"א. אבל אחד מארבעה ימי הצומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת, חל להיות בערב שבת מתענין בערב שבת. ובכל הצומות האלו אין מתריעין ולא מתפללין בהן תפלת נעילה, אבל קורין בתורה שחרית ומנחה בויחל משה, ובכולן אוכלים ושותין בלילה חוץ מתשעה באב... (שם פרק ה א והלאה)

הנודר לצום עשרה ימים באי זה יום שירצה והיה מתענה ביום אחד מהם והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול הרי זה אוכל ופורע יום אחר, שהרי לא קבע הימים בתחלת הנדר. נדר שיצום היום ושכח ואכל משלים לצום. נדר שיצום יום אחד או שנים וכשהתחיל לצום שכח ואכל אבד תעניתו וחייב לצום יום אחר. (נדרים ד טז)

בתעניות מחלקים מזונות לעניים, וכל תענית שאכלו העם ולנו ולא חלקו צדקה לעניים הרי אלו כשופכי דמים, ועליהם נאמר בקבלה "צדק ילין בה ועתה מרצחים". במה דברים אמורים בשלא נתנו להם הפת והפירות שאוכלים בהם הפת כגון תמרים וענבים, אבל אם אחרו המעות או החטים אינן כשופכי דמים. (מתנות עניים ט ד)

ספר חסידים:

...ובכלל זה אותם המתענים תמיד אינם בדרך טובה, וכן אמרו המסגף עצמו בתענית נקרא חוטא שמא יצטרך לבריות. אבל אדם שיצרו מתגבר עליו מותר לסגף עצמו להכניע את יצרו. הסופרים והמלמדים והפועלים אסורים לסגף עצמן כדי שלא ימעטו ממלאכתן, ולו היה להקב"ה חפץ בתענית היה מצוה לישראל, אך לא שאל מאתם אלא שיכנעו עצמן ליראה מפניו, שנאמר (קהלת ג') "והאלקים עשה שייראו מלפניו". (נב)

מעשה בחסיד אחד שצוה לבנו שלא יהנה יותר מדאי מן העולם ושלא יעברו עליו יותר משלשים יום בלא תענית. וכשמת הוציאוהו מקברו והכוהו, ונצטערו מאד על הדבר, ובא בחלום בלילה לאחד ואמר לו מפני כשהייתי רואה ספרים נמחקים קרועים עם דפי ספרים לא הייתי קושרם יחד ומצניעם. (צז)

חכם אחד צוה לבנו שלא יהנה יותר מדאי בעולם הזה, שלא יעברו עליו שמונה ימים בלא תענית, ואפילו על שונאו יתפלל שיעבוד להקב"ה.

דע והבן אף על פי שאמרו חכמים יפה תענית לחלום כאש לנעורת לא אמרו אלא לעושה תשובה עם התענית, הרי יהודי אחד ראה חלום קשה בליל ט' בתשרי והתענה בתשעה בתשרי וביום הכפורים, הרי שני ימים ולילה ולא הועיל לו, לפי שמראין לו חלום קשה שיפשפש במעשיו, כי התענית במקום חטאת, מה קרבן אינו מועיל בלא תשובה, שנאמר (משלי כ"א) "זבח רשעים תועבה", אף תענית חלום אינו מועיל בלא תשובה.

ומה שמתענין אחר חג המצות ולאחר חג הסוכות לא בעבור שחוטאים (לפי שלא היו קורין בספר תורה), כמו תעניות שלפני ראש השנה ויום הכפורים, שאין קורין בתענית אלא על כפרת עונם לזכרם ביום הדין לטובה, אבל אלו התעניות בשביל הגשמים במרחשון מתענין בשבוע ראשונה (כשאין חל ראש חודש מרחשון בשבת) בעבור יורה שיורה על הזרעים לברכה, ובאייר מפני שלא תלקה בשדפון ובירקון, לכך קורין בספר תורה כמו שהיו הראשונים עושים כדי שירד המטר לברכה. (רכה והלאה)

המתענה בשבת תענית חלום ולמחר ראש חודש או חולו של מועד או פורים או חנוכה לא יתענה אלא אחר כך יתענה יום אחד על שהתענה בשבת. אבל אם התענה ביום טוב בשביל חלום וביום טוב אחרון למחר יתענה. מי שמתענה בשבת תענית חלום לא יתפלל ענינו כי לא יוכל לומר ביום צום תעניתנו ובצרה גדולה אנחנו, כי לא יתכן לומר כן בשבת. כשחל בששי יום תענית שקורין בו ויחל אז טוב שלא ילכו מבעוד יום לבית הכנסת ויאכלו מבעוד יום, לכך טוב אז לאחר ולהשלים. (רכט)

ואם אדם רואה מאורות לוקים כגון לבנה צריך להתענות, שהרי בשביל חלום מתענה מפני כל העולם לא כל שכן. וכן הנביא כשהיה רואה פורעניות היה מתפלל ואומר להם שישובו ויצומו, וזהו שנאמר (ירמיה י"ד) "כי יצומו אינני רצם". (רל)

מה שמתענין ביום שמת אביהן, שהרי דוד התענה על שאול כי קראו אבי, וצם על יהונתן ועל אבנר, כי יש לצום על מיתת אדם חשוב... דבר אחר דין הוא לפי שהאב והבן גוף אחד ודין שיצטערו הבנים. (רלא)

אם מראים לראובן קשה על שמעון בחלום הרי צריך ראובן להתענות, שהרי שמעון נזוף לכך לא הראוהו לו, כמו שאמר רב יוסף שאני רבא נזוף הוה... ודע לך כי היו הראשונים מאמינים מאד בדברי חלומות... (תמד)

...וכשאדם מתענה ישמור עצמו שלא יהא כעסן בו ביום, כי כשאדם רעב הוא כעסן ואם יכעוס מוטב לו שלא יתענה ויהא שבע וטוב לב לבריות שלא יתקוטט, וכתיב (ישעיה נ"ח) "הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע, לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם". הראשונים כשהיו מתענין לא היו אוכלים כי אם פת במלח ושותים מים, כר' יהושע שדיבר כנגד בית שמאי, וכר"א בן עזריה שפרתו יצאתה, כדאיתא בירושלמי עד שהושחרו שיניו... (תריז)

כתיב (ש"א י"ד) "ויאמר יונתן עכר אבי את הארץ, ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה, אף כי לוא אוכל אכל היום העם משלל אויביו אשר מצא כי עתה לא רבתה מכה בפלשתים". הרי כשמקיפים גוים את העיר אין מתענין פן יהיו חלשים ולא יהיו יכולים להלחם. וכן מי שהולך לפדות שבויים לא יתענה שאם יהיה חלוש יתעכב בהליכת הדרך. וכן ההולך לעזור ולהציל נפש וכל מי שצריכין ממנו לא יתענה, כגון מילדת. ומי שיש לו אב זקן ואם זקנה והוא עובדם או מי שמשמש לחולה ואין אחר מסייעו לא יתענה תענית יחיד אלא עם הצבור או תענית שרגיל להתענות ביום שמת אביו. (תריח)

לא יתענה אדם בשבת על שראה בחלום הפסד ממון אלא על מה שיכולין לחלל עליו את השבת. (תתסה)

אם יאמר השר הממונה על הצבור אחד לא יאכל לחם היום לא יטעום אפילו דבר שאין גידוליו מן הארץ. ולא יוכל אדם ללות אותו תענית ליום אחר. ואותו תענית שהצבור מתענין אינו יכול כמו כן ללותו, ויכולים הצבור לומר מי שאוכל היום נכהו מכות מרדות. (תתרצז)

חזקוני:

נמצא תחלת פרישתו ביום שני בשבת שהוא ראש חודש סיון של מתן תורה, שבו התחיל משה להתענות כדי למרק אכילתו להיות כמלאכי השרת לקבל התורה בטהרה, ובעליה אחרונה ביום ה' בשבת בכ"ט באב, וסוף תעניותיו ביום שני בשבת בתשעה בתשרי, לכך נהגו העולם להתענות שני וחמישי ושני סדר זה מראש חודש סיון עד י' בתשרי, כך מצאתי. (דברים י ה)

רבינו יונה:

וכן ישים במקום יסורים צומות ותעניות והורדת דמעות ומניעת נפשו מן התענוגים, כמו שנאמר ברכי כשלו מצום ובשרי כחש משמן (תהלים ק"ט כ"ד), ונאמר (יואל ב' י"ב) שבו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד, ויאנח תמיד במרירות לבו, כמו שזכרנו בשער הראשון מן התשובה, וישים רבוי המרירות במקום היסורים, כמו שנאמר (משלי י"ח) רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה... (שערי תשובה ד יב)

...תמיד בכל חודש יום אחד או יותר ישב בתענית או לכל הפחות יאכל לחם ומים, ואותו יום יהיה בבכי ובמספד, בכי זה הבוכה בדמעות, ומספד, כאדם הסופד על מתו מספר מעשיו ואומר, אוי לי שעשיתי חטא פלוני, אוי לי כמה חיבתי נפשי למלכו של עולם, וזוהי התשובה המעולה... (ספר היראה בסוף)

רבינו בחיי:

...ומכאן יתבאר לך סוד התענית בשגם הוא קרבן שנתמעט הבשר וחלבו ודמו של אדם, ועל כן התענית צריך קבלה בזמן ממשלת שני המאורות ביחד, וזהו מבעוד יום קודם שתשקע החמה... וכשם שהתענית קרבן כך הדמעה בשעת תפלה קרבן כנגד נסוך המים עם הקרבנות, וכן דרשו רז"ל שערי דמעה לא ננעלו, כי הדמעה מכח המים שהוא מכח החסד שהוא הימין, והימין פשוטה לקבל שבים בכל עת ובכל שעה. והבן זה כי הוא עיקר גדול. (בראשית א יח)

...ודבר ידוע שהסבה הגדולה שבהכנעת הנפש הבהמית הוא התענית, כי האדם בטבעו כשיחסר לחמו רגע שהוא צריך אליו יהרסו כחותיו, וכאשר יצום ויתענה הכח הבהמית תשש והחומר מדלדל, ובאותה שעה יהל עליו אור השכל ויכוין אל האמת ותהיה עבודתו רצויה ותפלתו מקובלת. ולכך צותה התורה ביום דין הנפשות להתענות, והוא יום הכפורים, לפי שהמאכל והמשתה סבה לגסות הטבע ולגודל הלב, ויבא האדם מזה שישכח את השם, וכענין שכתוב "שבעו וירם לבם על כן שכחוני" (הושע י"ג). וכיון שהיום ההוא מיוחד לכפרת העונות ולדיני הנפשות אין ראוי שיתעסק אדם בדבר שיוכל למנוע ממנו הכפרה ההיא ולקבע את נפשו, ולכך נצטוינו בענוי הנפש ביום המקודש ההוא... ובאה הקבלה לרבותינו ז"ל בעינוי זה שהוא עינוי של רעבון, ממה שכתוב "ויענך וירעיבך" (דברים ח'), שאם לא כן הייתי אומר שהענוי הזה הוא שיענה אדם את עצמו ביגיעה רבה ועמל כבד...

ומן הידוע כי עינוי הנפש הוא העיקר לא עינוי הגוף שיענה אדם את גופו בצום ובתענית ולא יענה את נפשו מן ההרהור הרע, הנה זה חוטא ואין לו זכות מאותו תענית, ועל כיוצא בזה הזכיר ישעיה ע"ה "הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם" (ישעיה נ"ח)... אבל העיקר הוא עינוי הנפש והוא שיענה נפשו מן המחשבות הרעות ומפעולות הרשע, וזהו שאמר "הלא זה צום אבחרהו... הלא פרוס לרעב לחמך" (שם), יאמר אין הכונה שתרעיב את גופך אלא שתשביע את הרעבים, לא שתענה את גופך בצום ובתענית... ותדע לך כי הוא כן, שכן מצינו שהקלה תורה בעינוי הגוף בחולה שיש בו סכנה, שאמרו רז"ל מאכילים אותו דבר האסור לו (יומא פ"ג), או מאכילין אותו ביום הכפורים... ולא הקלה בעינוי הנפש, כלומר שאם היתה קשורה נפשו בתאות העריות והוא מסתכן בדבר אין להתיר לו כלל, ואף על פי שימות בשביל זה... ואמנם עינוי הגוף עם עינוי הנפש הוא התענית המקובל והצום הנבחר, והוא חשוב קרבן וגדול שכרו מן הקרבן שהקרבן בממונו והתענית בגופו, שהרי חלבו ודמו מתמעט...

וזהו עיקר כונת התורה, הן בתפלות בתעניות ובצדקות, והכל להכניע הנפש הבהמית ולהמשך אחר הנפש השכלית בעבודת השי"ת, ועל זה אמר יודע צדיק נפש בהמתו, כי כן מדתו של צדיק שהוא מכניע נפש הבהמית שלו כדי שתתעלה נפש השכלית, אבל הרשע הוא בהפך, לא די שאין מכניע נפשו הבהמית, אלא שהוא מרחם עליה להשביע אותה בכל תאותיה, ואיש אשר אלה לו אכזרי הוא על נפשו השכלית... כי התאוות הן הן המסך המבדיל והמונע מלהשיג המושכלות. ודרשו רז"ל תעניות עשה משה בהר ולא הניח גדר ולא מחיצה שלא קרעה. והגדר והמחיצה אין להבין אותו ברקיע אלא בחומר הגוף, והכונה שהגביר שכלו על גופו, והיה נכון לקבל המושכלות, ולא היה חומרו מעכב ההשגה... (כד הקמח תענית)

מאירי:

אבל מה שראינו בקצת דברי הגאונים, שהתירו להתענות בראש השנה מצד היות התענית חלק מחלקי התשובה ונתיב מנתיבותיה, כמו שיתבאר, והתר זה לא השוו בענינו כל הגאונים, יש שהתירו להתענות אף ביום ראשון ואף בשבת אם חל להיות בשבת, ויש שלא התירו אלא ביום שני, ויש שאוסרין אף בשני. וכבר נשאו ונתנו הגאונים בענין זה, מצד שכבר היה מנהג קדום בימיהם בימי קצת זקנים ויחידים להתענות בכל אותם הימים הן יום טוב הן שבת ולהרבות בתפלות וצדקות, ולהיות עומדים באימה וביראה מהיום הבא ומפחד היותו. והיו סומכים מנהגם אל מה שראו ממנהגות רבותינו הקדומים לעשות כן לפי מה שמצאו במדרשות... עד שנתגלגל הדבר אצל חכמי הדורות האחרונים, ומחו בדבר, והורו שלא להתענות אף בשני, והעושה כן הרי זה מחלל יום טוב ועובר על דברי חכמים ומכריע את עצמו לכף חובה, וכל שכן בשבת שאסור להתענות... ומכל אלו הצדדין בטלה הלכה את המנהג, אלא שמתוך כך קבעו להם להתענות ערב ראש השנה, ולא חששו למקצת ערב יום טוב האמור במגלת תענית, והוא מנהג נאה... (משיב נפש ב פרק ז)

והקריאה בברכות וקללות פירשו הגאונים שאינו אלא בתעניות הנגזרות לצרה המתרגשת לבא על הצבור, אבל בתעניות הקבועים קורים בויחל משה, אלא שבתשובות מר שר שלום נמצא שלא (ראו) מימיהם מי שקרא בברכות וקללות בשום תענית, אלא ששמעו מראשונים וקדמונים שבשבע תעניות של מטר היו קורין בתענית ראשון ויהי בימים הרבים עד לך ואספת (שמות ב'), ומפטירים בדרשו (ישעיה נ"ה), שניה מה תצעק אלי עד אז ישיר ומפטירים בשובה, שלישית ויסע משה עד שמעתי את תלונות ומפטירים ועתה מה לי פה (ישעיה נ"ב), ד', ראה אתה אומר אלי (שמות ל"ג) ומפטירים לכן יחכה ה' לחננכם (ישעיה ל'), ה', אם בחקותי עד סוף ברכות וקללות (ויקרא כ"ו) ומפטירים בויאמר אליהו התשבי (מ"א י"ז), ו', ועתה ישראל מה (דברים י'), ומפטירים על דברי הבצרות (ירמיה י"ד), ז', והיה אם שמע תשמעו, ומפטירים בויהי רעב בימי דוד (ש"ב כ"א), ובכולם אומר עננו וסליחות.

ומנהג התעניות כבר היה בימים הקדמונים, כמו שנאמר הלא זה צום אבחרהו, וכתיב קמתי מתעניתי (עזרא ט'), ולזה היה מוכיחם שסבת בלתי התקבל תעניתם הוא לפי שלא היה נעשה כהוגן והיו מרחיבים פה כנגד המוכיחם... (שבר גאון א פרק א)

אם כן התעניות הם על ד' דרכים, הדרך הא' הוא שהוטל חיובו על מי שהגיעהו הצרה, וזה נקרא תענית יחיד, והוא על כל יחיד, עוברה ומיניקה אם מרגשת בטבעה שאפשר לה... ומאן דאית ליה דינא אזל לבית אסיא. הדרך הב' הוא שהוטל התענית על היחידים לא על כל הצבור, אלא שהם כשלוחים לכל הצבור, והם התעניות הנגזרים על ענין עצירת גשמים כמו שאמרו "התחילו היחידים מתענים" וכל התלמידים בכלל. הדרך הג' הוא יש תענית צבור אלא שאין בכללם עוברות ומיניקות, וכל מי שאין אפשר לו לסבול צער התענית כענין חולה שאין בו סכנה וחולה שנתרפא ולא הבריא כל הצורך. והדרך הד' הוא שהתענית של צבור שהעוברות ומיניקות מתענים כיום הכפורים וט' באב. ובדורות האחרונים נהגו להתענות בקצת ימים שבהם נפלה מחלוקת אם הם תענית צבור או תענית יחיד, והם אלו שנהגו במרחשון ורוב כסלו עד חנוכה וכן באייר ובסיון עד עצרת, שיש אומרים שנהגו בהם על כל צרה שלא תבא על הציבור תענית צבור הוא, אלא שעל דעת הראב"ד הואיל מקצת העם מתענים ומקצת אין מתענים ואינו על דרך חיוב אלא מתורת מנהג תענית יחידים הוא. ותענית יחיד מתענה בכל יום שירצה, ותענית צבור אינו אלא בב' וה', וכל זה לפשפש במעשיו שלא יחשוב במקרה הוא רק הכל במשפט וישוב אל ה' וירחמהו... (שם פרק ד, וראה שם עוד ופרק ה)

הרקאנטי:

תענו את נפשותיכם, יש לך להתעורר במה שרמזתי לך בסוד הקרבן, כי יש כחות אלקיות ידועין לאכל הקרבן מתוך האש, וכנגדן יש איברים באדם למטה אוכלים חלבו ודמו, וצריך לאדם ביום התענית לכוין רוחו ונשמתו לדברים האלה ולכוין עצמו לפני ה' יתעלה כאלו הוא מזבח כפרה מוכן לפניו, ושיקבלו ממנו תמורת קרבן, ועל כן תקנו רז"ל שיאמר אדם בתעניתו שיחשב חלבי ודמי... ותלתא מלכין אינון בגופא, מוחא ולבא וכבדא, מוחא אכיל מן כולא והוא יהיב לליבא, ליבא אכיל מן כולא והוא יהיב לכבד, הכבד הוא יהיב לכולא, שנאמר כל הנחלים הולכים אל הים. ויש מפרשים כי על כן נאמר ביום הכפורים אכילה ושתיה והעינוי רמז לספירה הראשונה שהיא עשירית כשתמנה מלמטה למעלה שאין בה השגה ורעיון כלל מוסף ע"ז לפי הפשט טעם הענוי להכניע התאוות הגופניים, כי מרוב אהבת השי"ת וחמלתו על עמו תקן להם יום אחד בשנה לכפר על עונתם שלא תתמלא סאתם. (אחרי)

עקדה:

...וקפץ לפני ענין נאות אם המאמר במציאות כי בכתוב נרמזו התעניות שנמשכו מצד הקעקוע הכף, גי"ד - ג' תשרי, י' טבת, וגיד כולו י"ז תמוז, את לרבות ט' באב. (בראשית לב לג)

ועניתם את נפשותיכם - צום יאמר על העדר אוכל בלבד, או על הכונה בצום לענות נפש ולהצטער, או היותר נאמר כבישעיה נ"ח "הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע" וגו'. והצומות לפניו ית' כהקרבנות, הטוב שלא יחטא ולא יבא, וכן בזכריה ז' מי יתן והיו הצומות לימי שמחה כשיהיו אוהבים האמת והשלום. ואם חטא העצה שיקריבו או שיצומו לקבל יסורין ולמרק העון. אבל צום בלי כונה הוא כזובח משחת בלי כונה, ועל זה הוכיחם ישעיה נ"ח. ועוד טעות היתה להם לחשוב שעל ידי הצום ישיגו מבוקשם מהשם, ובאמת כונתו רק למרק ולפרוע העברות. וג' מיני הצומות הנ"ל נגד ג' חלקי הנפש, העדר אכילה בלבד נגד הנפש הזנה, בסגוף תשתתף הנפש החיונית המתאוה לתענוגים ולמותרות והתרחק מעצב, והצום אשר לתכונות המדות והתגברות על מעשים כגון פתח חרצובות רשע מיוחד נפש המשכלת המחשבית. ונגד אלו אמר בויקרא כ"ג ג' פעמים מקרא קדש ועיניתם, והקרבתם אשה נגד צום הנפש הנכבדת שבאדם... ואחר זה כתב כי כל הנפש אשר לא תעונה על הנפש הב' שלא תצטער ותתחרט על הרהורי התאוות הבשריות וכו', בודאי תכרת, כי הרע מפסיד את עצמו... (ויקרא טז א שער סג)

והתורה האלקית תכין לנו כלי זיין להלחם ביצר, וכבפרשה זו שכל צרוע וזב, רוצה לומר הנכשל בחטא או בחמדת ממון כגזל הגר, שיתודה וישוב, ואחר כך הודיע הסבה מדוע נפלו בחטא כי לא למדו הפרישות, שהיא הגדולה שבתחבולות לנצח השונא, וזהו הצורך בצומות והפרישות ממאכלים ומשקים מותריים, ועל זה אמר בתענית י"א היושב בתענית נקרא קדוש, והיא פרשת הנזיר ונדרים. (במדבר ד כב שער עג)

מנורת המאור:

דבר התענית הוא סיוע לשוב בתשובה לשני דברים, הראשון להחליש גופו ולשבר גאון לבו אשר חטא בו, והשני לסגף תאוותיו ולמרק חלבו ודמו כפי גודל אשמו ויחשב לו יותר מהקרבת חלב ודם קרבנו. וכמו שחולי הגופות כשיראו שחליים באים להם מצד מילוי בכח, רפואתם היא לעצור מאכלם, כך ראוי לעשות לחולי הנפשות. וכשם שמי שאינו חולה או הוא חולה מחולשת הגוף אם ימנעו ממנו המאכל יגרמו לו חולי וחלישות, כך יארע למענה גופו בלי צורך.

ובראות חז"ל ענייני בני אדם שהם חלוקים בענין זה, יש מתענה לצורך ויש מתענה שלא לצורך, וקראו למתענה לצורך קדוש וחסיד, ולמתענה שלא לצורך קראוהו חוטא. ואף על פי שנראה לכאורה שחולקין, מר אמר הכי ומר אמר הכי ולא פליגי... על כן פירשו הענין באומרם כי תלמיד חכם אינו צריך עינוי ואסור לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים, ואמר רב ששת בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול שירותיה.

ואם בשום זמן הנהיגו קצת מהחסידים בעינויי גופם בצומות ובעזבם מלאכול בשר ושתה יין ובהרחקת הנשים ובלבישת צמר ושער, לא היה אלא בראות נטית לבם בשום זמן אחר הקצה האחרון, כמו חולי הגוף כשרואים שיוצא המזג משוויו אל הפרושין. ואולי שעשאוהו לקבל יסורין על עצמן כדי למרק שום הרהור או שגיאה שבאה לידם. והיו סכלים בעולם, שכשראו אלו הפעולות לחסידים ולא ידעו כוונתם חשבו שהן מדות טובות ושאם יענו כמותם גופותם בכל מיני עינוי שיקנו לעצמם מעלה ומדה טובה ושיקרבו בזה לא-ל יתברך, כאלו הוא שונא את הגוף ורוצה להאבידו... (נר ה כלל א חלק ג פרק א)

שערי קדושה:

תאות התענוגים רעה מכל הנ"ל, כי בהיותו גרגרן יביאהו לידי חמדה וגזל, ושבועת שקר ושנאת הבריות... אבל המסתפק בהכרחי נקרא צדיק, כמו שכתוב "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי י"ג)... ואמרו ז"ל לעולם יראה אדם כאילו קדוש בתוך מעיו שנאמר בקרבך קדוש. ולא זכה משה רבינו ע"ה לקבל התורה עד שהתענה ארבעים יום וארבעים לילה. ולא עלה אליהו ז"ל למרום עד שהתענה ארבעים יום וארבעים לילה, ולא זכו רבי אליעזר ורבי עקיבא ורבי ישמעאל לכל אותה החכמה והנבואה בעלייתן לפרדס עד אשר התענו ימים רבים בכל מיני סיגופים ופרישות, ולא זכה שלמה לאותה החכמה "ויחכם מן האדם" (מ"א ה') עד שהתענה מ' יום ומ' לילה כמו שדרשו על מ' של משלי שהיא מ"ם רבתי. ובספר הזוהר אמר רשב"י לר' פנחס כד חזייה דגופיה מלייא חלודין בצאתו מן המערה, אילו לא ראיתני בכך לא הייתי בכך... (חלק ב שער ד)

מהר"ל:

כאשר תבין התענית הוא ראוי אל החוטא, כי התענית הוא קדושה לאדם, ולכך כאשר מתענה הוא מקדש עצמו ומטהר עצמו מן החטא, ואין התענית שיהיה מצער עצמו כנגד תאות החטא שנטה אחריו, שזה אינו רק כי התענית בעצמו הוא קדושה לאדם להיות בלא אכילה ושתיה כמו העליונים, ובזה מתקדש מן החטא. ולפיכך אותם בני אדם שמתענים ואוכלים אחר שיוצאים מבית הכנסת בערבית, לומר כי צערא בלבד קבלו עליהם, הרי אין הדבר הזה, שאין השי"ת רוצה שיהיה האדם מצער נפשו, רק שישב בתענית ויקרא קדוש, ואין תענית רק אם שקעה עליו החמה, וזה נקרא שהוא יושב בתענית והוא קדוש, רק בשביל שמתענין לשעות יכול לומר אהא בתענית עד שאצא מבית הכנסת, אבל אם קבל עליו תענית סתם על זה אמרו כל תענית שלא שקעה עליו החמה אינו תענית, כי האדם צריך לסלק גופו על ידי שהוא מקדש עצמו מן אכילה ושתיה, ואין זה קדושה שלימה רק בכל היום. ועשרת ימי תשובה שהם ימים שהם מיוחדים לכפרה ולסליחת חטא ולדבר זה צריך קדושה, ודבר זה הוא סלוק החטא ולכך בעשרת ימי תשובה צריך שיהיה מתענה יום שלם, ואין להאריך במקום הזה...

אמר רבי ירמיה אמר ריש לקיש אין תלמיד חכם רשאי ליתב בתענית מפני שממעט ממלאכת שמים... כל אלו דברים מבוארים מפני זה נקרא חוטא, כי החוטא הוא כאשר מחסר עצמו, כי זהו לשון חטא בכל מקום, שהוא מלשון חסרון, ויושב בתענית הרי מחסר נפשו, וכמו שאם הורג עצמו הוא חוטא שמתחייב בנפשו, כך אם מענה נפשו, ור"א אמר שנקרא קדוש, רוצה לומר שהוא נבדל מן אכילה ושתיה, וזהו מדרגות המלאך, שאינו בעל גוף, כמו שאמרנו, ומאחר שמסלק נפשו מאכילה ושתיה דבר זה קדושה אליו לגמרי. ומה שאמר שנקרא חסיד, שנאמר גומל נפשו איש חסד, פירוש שגומל נפשו היינו שמענה את נפשו, מלשון "גמולו ישיב לו בראשו", ומפני שגומל לנפשו כדי לטהר נפשו בודאי חסיד הוא שעושה דבר לפנים משורת הדין כמו כל חסיד, שעושה לפנים משורת הדין יותר ממה שראוי. ועוד כי כבר התבאר במקומות הרבה מן מעלת החסידות שהיא זכוך וטהרת הנפש, ולפיכך מי שמענה נפשו ויושב בתענית לסלק את הפחיתות שלו בודאי דבר זה חסידות לזכוך הנפש, ולכך נקרא חסיד...

מכל מקום נראה שלא נאמרו דברים אלו רק מי שהוא מתענה שלא על החטא, אבל מי שמתענה על שום חטא ועושה תשובה לאדם כזה ראוי לו התענית בודאי אף לצער נפשו בשביל חטא שעשה, וכן בשביל צרה פשיטא שיש להתענות.

ובמסכת כריתות א"ר חמא בר ביזנא משום ר"ש חסידא כל תענית שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית, שהרי חלבנה ריחו רע ומנאו עם סממני קטורת... ופירוש דבר זה, כי הקטורת הוא למדת הדין, דכתיב ישימו קטורה באפך, ולכך הקטורת היא מן הבשמים שיש להם ריח, כי הריח הוא שייך למדת הדין, ודבר זה ידוע לנבונים, כי הריח יש לו כח גדול, ולפיכך התענית שהוא גם כן למדת הדין, צריך שיהיו שם פושעים אשר הם גוברים על כח יצרם הרע כאשר מתחברים עמהם בתענית, ודבר זה נקרא גם כן ריח... ולכך בתענית צבור שהתענית הוא במדת הדין צריך לצרף אליהם הפושעים שהם גוברים על יצרם, אשר דבר זה נקרא ריח, והוא שייך אל התענית שהוא למדת הדין. גם כי התענית שהוא מלשון הכנעה, כדכתיב "עד מתי מאנת לענות מפני", וצריך אל זה התגברות על היצר והכנעה יותר. ולכך כל תענית שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית, שהוא הכנעה. ואביי אמר כי כאשר עמהם אף פושעי ישראל הרי זה אגודה לגמרי, וראוי שיהיה זה ביום התענית, דכתיב "אספו עם קראו עצרה", וכאשר הם באגודה אחת אז השי"ת עמהם כמו שבארנו במקום אחר. (נתיב התשובה ז)

של"ה:

...אבל הנתרחק מהקב"ה שפגם בנשמתו אז צריך הוא לעשות קרבן לעצמו לקיים שלום לרחוק שנעשה קרוב, וזהו התענית שמקריב את עצמו, כי הוא הבהמה בעצמו, מאחר שנתרחק נמשל כבהמות נדמו, וזהו סוד "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", הרמז אדם שנתרחק צריך להקריב את עצמו, וזהו "יקריב מכם", אבל מי שהוא קרוב ודבוק בידו"ד אז כביכול שם ידו"ד עליו ואז מן הבהמה וגו' תקריבו את קרבנכם, רוצה לומר מה שאוכלים אתם זהו קרבן וזהו קרבנכם... וכשחטא האדם אז היה תקונו תענית, ובספר עשרה מאמרות כתב שהתענה אדם כל ימי חייו, ושהזכירו רז"ל ק"ל שנה היינו לענין שאר תשובה שעשה, וכן היה כי תתק"ל שנים כמנין תעני"ת... כי מכח שחטא במאכל והמאכל הביא מיתה לעולם תקונה תענית... (שער האותיות מצות התלוים בארץ בדבר אכילה)

אסור להתענות בשבת עד שש. וכתב המרדכי בפרק קמא דשבת דאפילו לומד ומתפלל אסור... מיהו המתענה בשבת תענית חלום מותר לו להתודות ולבכות ולהתחנן, וכ"כ בסדר היום וזה לשונו, אם ראה חלום ונפשו עגומה שראוי להתענות בו ומותר לו להיות עצב ובעל מחשבה ותהיה בזה ארוכה לשלותו... ויקרעו לו גזר דין של שבעים שנה בחמול ה' על ענויו ועל אנחתו ביום שכל העולם בנחת והוא בצער, ונמצא שהאנחה מנוחה לו... וכמו שהתירו להתענות מפני חשש פקוח נפש שמא נגזרה עליו איזה גזירה וצריך הוא לבטלה ואפילו בשבת מזה הטעם עצמו מותר להתודות ולומר חטאתי עויתי פשעתי, וצדקה יחשב לו לשוב אל אלקיו מאיזה עון שבידו... (מסכת שבת)

ומצות עשה זו מוטלת כמו כן על יחיד שאירע לו איזה צרה שיגזור תענית על עצמו ויפשפש במעשיו, וכן יעשו כל השייכים והנלוים לצרה הזאת, ואז ימצא מקבל התענית בשביל תשובה, ותשובה זו עושה כמצוה ועושה. ויאמר בקבלת תענית הנני מקבל עלי תענית יחיד להתענות למחר כאשר צוני ה' אלקי לשם יחוד קב"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם. ויתכן הלשון דכאשר צוני ה' אלקי...

אמרו הקדמונים תענית אותיות ת"ת ענ"י, וזהו ענין מה שארז"ל אגרא דתעניתא צדקתא. הפירוש הוא כשאדם מתענה אז הוא חסר לחם שאינו אוכל וכואב לו, אז מרגיש צער העני שתמיד הוא חסר לחם איך הוא בצער ובכאב ומרחם עליו. וזה לשון אבא מורי הרב ז"ל בספר עמק ברכה, ויתן ממונו לצדקה ביום התענית לקיים מה שנאמר "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". ויש אומרים שיתן מה שלא אכל היום לעני לערב, שאם לא עשה כן נראה כמי שלא התענה לשם שמים רק כדי להרויח בתעניתו מיעוט הפיזור... (מסכת תענית)

וביום התענית לא ידבר מענין אכילת הלילה באם אפשר לו, דהיינו שיש לו אשה המכנת לו מאכל לא יתפעל לחקור מה יאכל בלילה, כי היום שמתענה בו הוא קודש מדוגמת עולם הבא שאין בו אכילה ושתיה, צא ולמד משה רע"ה כשהיה בהר ונתדבק למעלה ק"ך יום לא אכל ולא שתה, ואמרז"ל שבא הענן למרק האכילה והשתיה אשר בו. ולהראות כח התענית הנני מעתיק מה שכתב בעל ראשית חכמה וזה לשונו, ובענין סדר הצומות והתשובה כיצד יעשה, כתב בספר הקנ' וזה לשונו, ואומר לך בני הרוצה לשוב בתשובה יתיאש מן העולם הזה ולא ישא ולא יתן בשום עסק של זה העולם, ויחשוב בלבו כי בכל שעה יבא המלך לקחת חשבון עונותיו, ולא יאכל בשר ולא שום דבר אשר נשמה באפו, וגם לא ישתה יין, וישב בתענית ויעסוק בתורה יומם ולילה, ויעשה מלחמה עם השינה שלא לאנוס אותו לישן כל הלילה, וימשוך כל מחשבתו אל השי"ת... (שם, וראה שם עוד)

...ועוד כי מתוך שמענה נפשו בתעניות ובשאר סיגופים יחלש לבו ויתערבב מוחו ויהיה הפסדו מרובה כי יבטל מן התורה, ואפילו בשעה שלומד לא יכול לדקדק כראוי ולהבין הענינים לפי שאין תורה אלא מתוך שמחה, וגם תפלתו לא תהיה רצויה כשיתפלל אותה מיוסר ומעונה, כי אין להתפלל אלא מתוך שמחה, כידוע. בפרט בדורות האלה אשר בני אדם חלשים בגופם מאד שלא יתענה אדם עינוי נפש פן יחלש ולא יוכל לעשות עבודת השי"ת בשלימות. (מסכת ר"ה עמוד הדין)

ענין וסוד תענית של בעלי תשובה מבואר לעיל במסכת תענית, גם שם תמצא מרבוי והפלגה תענית הראוים לבעלי תשובה ויתר סיגופים כמוזכר בספר הקנה. כתב הכל בו בהלכות תשובה כל המתענה ד' פעמים בשנה שלשה ימים רצופים ושלשה לילות מוחל לו הקב"ה כל עונותיו, ואלו הן קודם עשרה בטבת, קודם י"ז בתמוז, קודם ר"ה ובעשרת ימי תשובה. ונראה לי קודם י' בטבת הוא דהיינו שיתענה ח' טבת, וט' טבת וי' טבת, כי בכולן אירעו מאורעות לישראל כמוזכר בתעניות צדיקים, אבל מה שאמר קודם י"ז בתמוז נראה לי שיתחיל יום הראשון בי"ז תמוז ויתענה י"ז י"ח י"ט, כי כל מה שהוא בין המצרים מצוה טפי...

אדם שתורתו אומנותו ועינוי נפש הגדול מחליש לבו ומערבב מוחו באופן שלא יוכל לעיין היטב פשט עמוק לא יתענה יותר ממה שקצוב לו לפי סדר התשובה שמחייב לעשות לפי החטא שחטא, כדי שלא יהיה הפסידו יתר על שכרו, כי תלמוד תורה כנגד כולם. ואפילו סך התעניתים הקצובות לתשובה של חטאו יהיה לוה אותם לימי החורף שהימים קצרים... (הלכות תשובה, וראה שם עוד)

...אך נראה בעיני אף שמואל מודה מי שפגם באיזה עבירה קלה או חמורה בודאי צריך לסגוף עצמו ורשאי להחמיר להתענות עד שידע בבירור שאין בו סיג ורושם וכתב. הנה דוד המלך ע"ה אמר "ברכי כשלו מצום", ר' יהושע הושחרו שיניו מחמת הצומות על שאמר בושנו מדברי בית שמאי... וכן הרבה בתלמוד, ודברי שמואל לא נאמרו אלא במי שהוא חסיד טהור וקדוש ולא טעם טעם חטא, איש כזה לא יתענה, אבל מי שנפגם יתענה ויתענה, ועל זה מוקי שמואל המשנה שאדם רשאי לחבול בעצמו, דהיינו בתענית, כי לא זו שמותר לו להתענות אלא אף מצוה קא עביד לכבס הכתם... (תורה שבכתב נשא)

אור החיים:

...ואומר לא תחוס וגו' פירוש שצריך להרחיק ממנו כל אשר תאוה נפשו אפילו דברים שאין בהם איסור כדי לענות אדם נפשו, ולא יחוס ולא יחמול עליו לומר למה יענה נפשו ללא דבר, וה' הרשהו לתאבון זה, והנה הגם שעינוי זה הוא לנפש עיקרו הוא לאותו המתלוה לה שהם כחות המסיתים שזכרנו, והוא סוד התענית שיתענה האדם לאבד כח הרע הדבוק בו, שהוא כח המסית האמור... (דברים יג ט)

תניא:

...ועכשיו שאין לנו קרבן להפיק רצון מה' התענית הוא במקום קרבן, כמו שאמרו בגמרא שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט כאלו הקרבתי לפניך וכו'. ולכן מצינו בכמה תנאים ואמוראים שעל דבר קל היו מתענים תעניות הרבה מאד, כמו ראב"ע שהיה מתיר שתהא פרה יוצאה ברצועה שבין קרניה בשבת וחכמים אוסרים, ופעם אחת יצאה פרתו של שכנתו ולא מיחה בה והושחרו שיניו מפני הצומות על דלא קיים דברי חביריו... ורב הונא פעם אחת נתהפכה לו רצועה של תפילין והתענה מ' צומות. וכהנה רבות, ועל יסוד זה לימד האריז"ל לתלמידיו על פי חכמת האמת מספר הצומות לכמה עונות וחטאים אף שאין בהן כרת ולא מיתה בידי שמים, כמו על הכעס קנ"א תעניות וכו', ואפילו על איסור דרבנן כמו סתם יינם יתענה ע"ג תעניות וכו', וכן על ביטול מצות עשה דרבנן כמו תפלה יתענה ס"א תעניות וכו'. ודרך כלל סוד התענית היא סגולה נפלאה להתגלות רצון העליון ב"ה כמו הקרבן שנאמר בו ריח ניחוח לה', וכמו שכתוב בישעיה "הלזה תקרא צום ויום רצון לה'", מכלל שהצום הנרצה הוא יום רצון. (אגרת התשובה פרק ב)

והנה חכמי המוסר נחלקו במי שחטא חטא א' פעמים רבות, דיש אומרים שצריך להתענות מספר הצומות לאותו חטא פעמים רבות כפי המספר אשר חטא, כגון המוציא זרע לבטלה שמספר הצומות המפורש בתיקוני תשובה מהאריז"ל הן פ"ד תעניות, ואם חטא בזה עשר או עשרים פעמים על דרך משל צריך להתענות עשר או עשרים פעמים פ"ד וכן לעולם, דומיא דקרבן חטאת שחייב להביא על כל פעם ופעם. ויש מדמין ענין זה לקרבן עולה הבאה על מצות עשה, דאפילו עבר על כמה מצות עשה מתכפר בעולה אחת, כדאיתא בגמרא פ"ק דזבחים. והכרעה המקובלת בזה להתענות ג' פעמים כפי מספר הצומות לחטא זה...

אכן כל זה באדם חזק ובריא שאין ריבוי הצומות מזיק לו כלל לבריאות גופו וכמו בדורות הראשונים, אבל מי שריבוי הצומות מזיק לו שאפשר שיוכל לבא לידי חולי או מיחוש חס ושלום כמו בדורותינו אלה, אסור לו להרבות בתעניות אפילו על כריתות ומיתות בית דין, ומכל שכן על מצות עשה ומצות לא תעשה שאין בהן כרת, אלא כפי אשר ישער בנפשו שבודאי לא יזיק לו כלל. כי אפילו בדורות הראשונים בימי תנאים ואמוראים לא היו מתענין בכי האי גונא אלא הבריאים דמצו לצעורי נפשייהו, ודלא מצי לצעורי נפשיה ומתענה נקרא חוטא, בגמרא פ"ק דתענית, ואפילו מתענה על עבירות שבידו כדפרש"י שם. ומכל שכן מי שהוא בעל תורה שחוטא ונענש כפלים, כי מחמת חלישות התענית לא יוכל לעסוק בה כראוי. אלא מאי תקנתיה, כדכתיב "וחטאך בצדקה פרוק", וכמו שכתבו הפוסקים ליתן בעד כל יום תענית של תשובה ערך ח"י ג' פעמים וכו', והעשיר יוסיף לפי עשרו.

ומכל מקום בעל נפש החפץ קרבת ה' לתקן נפשו להשיבה אל ה' בתשובה מעולה מן המובחר, יחמיר על עצמו להשלים על כל פנים פעם אחת כל ימי חייו מספר הצומות לכל עון ועון מעונות החמורים שחייבין עליהם מיתה על כל פנים, ואפילו בידי שמים בלבד, כגון להוצאות זרע לבטלה פ"ד צומות פעם אחת בימי חייו, ויכול לדחותן לימים הקצרים בחורף, ויתענה כעשר תענית על דרך משל בחורף אחד או פחות ויגמור מספר הפ"ד צומות בט' שנים או יותר כפי כחו... ולתשלום רנ"ב צומות כנ"ל יתענה עוד ד' פעמים פ"ד עד אחר חצות היום בלבד שמיחשב גם כן תענית בירושלמי, וב' חצאי יום נחשבים לו ליום אחד לענין זה. אכן מספר הצומות העודפים על רנ"ב וכי האי גונא שהיה צריך להתענות לחוש לדעת המחמירים להתענות מספר הצומות שעל כל חטא וחטא כפי מספר הפעמים שחטא כנ"ל יפדה כולן בצדקה ערך ח"י ג' פעמים בעד כל יום... ואף שיעלה לסכום מסוים אין לחוש משום אל יבזבז יותר מחומש, דלא מקרי בזבוז בכי האי גונא מאחר שעושה לפדות נפשו מתעניות וסגופים, ולא גרעא מרפואת הגוף ושאר צרכיו... (שם פרק ג, וראה שם עוד)

מלבי"ם:

שם ופועל צום מציין הקשר והאסיפה שיתאספו הצבור להשקיף ולעיין על מעשי הכלל והיחיד לתקן כל עוות ולהסיר כל מכשול... ויען שדרך להתענות בו ביום נכלל גם מושג העינוי עם מושג הצום, אבל כשיבאו שניהם הצום והעינוי יציין הצום אסיפת העם לבד, כמו "למה צמנו וגו' ענינו נפשינו"... ושורש צום משתתף עם צמה והוא מענין קשר, כמו "מבעד לצמתך"... (הכרמל)

למה צמנו - הצום הוא האספה ודיון לתקון העתיד, והעינוי לכפר על העבר, והוא נודע רק ללב לכן אמר "ולא תדע". עצביכם תנגושו - אינם חפצים לעזב תאותיכם כי אם בלחץ ונגישה תעזבום ליום. (ישעיה נח ג)

רש"ר הירש:

תענו את נפשותיכם - מישעיהו נ"ח ג' מוכח שעינוי נפש זהה עם צום, וכן מוכח מן האמור שם בפסוק י' "ונפש נענה תשביע", שעינוי נפש הוא הניגוד של שובע, פירושו המילולי להביא עוני לנפש, למנוע ממנה את אמצעי קיומה, והרי כאן איסור אכילה ושתיה... (ויקרא טז כט)

כל התבוננות שטחית בעם ישראל ובצומותיו ההיסטוריים, החוזרים ונשנים מדי שנה בשנה, עלולה להעלות את המחשבה, כי הצום והבכי הם הדברים הראשונים במעלה הנחוצים לו לעם זה, שכן הוא אינו מסתפק בקביעת צום אחד לזכר חורבן ארצו, אלא הוא מעלה בזכרונו את האסון האחד בשלביו השונים... והיות שההוללות והשחצנות הן שהיו בעוכרי אושרו הלאומי, לכן מוצאים מוריו ומחנכיו לנכון לנצל כל הזדמנות כדי לדכאו ולהכניעו על ידי צום ומספד וסגפנות, לטפח בו את רוח היאוש והרפיון הצער והכאב, שברון הלב והביטול העצמי, למען יכשיר עצמו על ידי כך להיות ראוי לגורל טוב יותר בעתיד...

ברם, אין לך דבר רחוק יותר מן האמת מאשר תפיסה זו. מובנם של הצומות ההיסטוריים שונה לחלוטין ממגמה זו, לא על שום שהרבינו בצחוק ומיעטנו בבכי בימי אושרנו, אלא דוקא על שום שמיעטנו בצחוק והרבינו בבכי יתר על המידה. לא בשל הוללות וגאוה יתירה אלא דוקא בשל מורך לב ומיעוט אמונה ובטחון בגורלנו וביעודנו כעם ישראל, כי ראינו את עצמנו קטנים ועלובים לעומת המעצמות הגדולות שעמהן באנו במגע היסטורי על כן נסחפנו במערבולת ההיסטוריה, וימי הצומות לא באו להחדיר בנו רוח יאוש ודכאון אלא כדי להורות לנו את הדרך לעלות ממעמקי חורבננו הלאומי, להתעלות מתוך הצער על מר גורלנו לקראת הכרה והערכה עצמית נאותה, לקראת התרעננות והתעוררות של שמחה ושגשוג בדרך ה'... (במעגלי שנה ב עמוד פב, וראה שם עוד)

כשיתוף פעולה מצדנו, במפעל השיקום של חורבן ישראל, עלינו לראות בימי הזכרון הללו שהם ימי צום, אך לא ימי עינוי נפש, רק יום הכיפורים לבדו קרוי על שם עינוי נפש, הוא היום המיועד להשיב לנו את הנשגב והנעלה מכל, את כפרתנו וטיהורנו בחסד ה'. ביום זה הננו צריכים להרגיש על ידי העינוי - בעניינו, ולחוש בעליל כי לולא החסד השמימי המפליא בהתחדשותו המתמדת, לולא תחנונינו על המשך חיינו וקיומנו היינו אובדים כליל מזה עידן ועידנים, בעטיים של חטאינו עד הנה. רק בהיותנו מצויידים בידיעת אביונות ועוני זה, בהיות ידינו אסורות מעבודה וגופנו משולל מהנאותיו, הרינו זכאים לעמוד יום זה בשער ולבקש רשיון להמשיך ולהתקיים...

לא כן ימי התענית ההיסטוריים שלנו, הם קרויים באמת צומות, השורש "צום" נגזר מן המלים "אסף, התקבץ, הצטמצם, התכווץ", והלא זהו תפקידם של הצומות הללו כלפינו. ימי הצום נועדו לכנס אותנו, לקבץ את כל שברירי אישיותנו אל מרכז ההכרה היהודית, על אף שאין אנו יכולים להיות אחרים, לא יהודים, על אף שכל יחסינו בחיים האזרחיים והמדיניים נותקו, המציאות נפרעה מאתנו "בסאסאה", בסאה כפולה, והיא דוחה את היהודי מכל נתיבי ההתפתחות של החברה האנושית, מגבילה אותו בחוגו הצר... מכל מקום יאלפונו הצומות ההיסטוריים לקח רב, איך עלינו להסתפק מתוך שמחה וגאון בעצם היותנו יהודים, קורות ימינו בעבר, הם המתריעים כלפינו, על מה ולמה אבדנו? על כי לא הסתפקנו בהיותנו יהודים! אדיר חפצנו היה, שאמנם נהא בני השבט היהודי, אך בעת ובעונה אחת גם סורים, צידונים, מצרים או אשורים. לא ראינו בכל המתרחש ומתהווה בנו מבפנים ומבחוץ, כעין ביטוי ישיר ותוצאה בלעדית של יהדותנו...

על ימי הצום לעשותנו יהודים אמיתיים חדורי תחושת האושר, בחינת "חבלים נפלו לי בנעימים" (תהלים ט"ז), עלינו ליהפך בהשפעת הצומות לאנשים העובדים את אלקיהם בשמחה ובטוב לבב, החושפים בעבודה זו את כל חדוות סיפוקם והנאתם, כי על כן זוהי המטרה הבלעדית לנגד עיניהם, הכרת האמת האלקית שגילה הקב"ה לברואיו, והגשמתה... (שם עמוד פח)

מוהר"ן:

...ועל ידי הצום והתענית הוא מתקן את פניו ומחזיר לעצמו את חכמתו, שהיא צלמו המאיר בפניו, ואז הכל יראים ממנו, ואויביו נופלים לפניו, לפניו דייקא כי עיקר נפילתם מחמת הפנים כנ"ל, וכל זה נעשה על ידי הצום, כי על ידי הצום נכנע הכבד לפני המוח, כי ביום שאדם אוכל אז הכבד ניזון תחילה ואחר כך הוא שולח להמוח, נמצא ביום האכילה הגדולה והממשלה להכבד, וכשמתענה אזי ניזון המוח תחילה והמוח שולח מזון אחר כך להכבד, נמצא ביום הצום נכנע הכבד לפני המוח והגדולה והממשלה למוח, וזה תיקון למה שפגם בתחילה בהחכמה שהיא המוח, שהיא הצלם המאיר בפניו... (נז ו)

ולהעלות ניצוצי הדיבור צריך לתענית, וזה בחינת (תהלים ק"ז) "מדרך פשעם ומעוונותיהם יתענו" וכו', אזי ישלח דברו כי עיקר תיקון הדיבור הוא על ידי התענית, כי עיקר יניקת הקליפות אינו אלא מאחורי הקדושה, כי מפני הקדושה אי אפשר להם לינק, מחמת בהירות אור, אלא לפעמים נותנים להם מלמעלה במכוון כח לינק מפני הקדושה... וכשראשי התאוות שהם הקליפות מתגברים צריך להדביק ולהסתיר אחורי הקדושה שלא יינקו, ודביקות אחורי הקדושה היא על ידי התענית, כמו שכותבים שם הוי"ה בבחינת אחוריים שכותבים מתחילה יו"ד, ואחר כך כשרוצים וכותבים ה"א חוזרים לאחוריים וכותבים יו"ד ה"א וכו', כן התענית שהוא עיקר הכנעתן של השרים הנ"ל, הוא בבחינת דביקות אחורי הקדושה, כי עיקר זכות התענית אינו אלא כשאנו חושבים השעות שהתחיל להתענות, למשל, כשמתענה שני ימים היום השני שהוא נחשב ביותר, אין מחמת עצמו אלא מחמת שאנו חוזרים ליום ראשון, אזי נחשב יום שני לזכות יותר... (סב ה, וראה שם עוד)

דע שכנגד כל מיני מחלוקת הן בגשמיות הן ברוחניות שאינו יכול להתפלל או לעשות מה שצריך בעבודת ה', כי הכל בכלל מחלוקת שעומדים וחולקים עליו ורוצים לבטל דעתו ורצונו מה שרוצה לעשות, וכדי לבטל המחלוקת מאיזה בחינה שתהיה ולעשות שלום על זה צריך תענית, וזה מה שארז"ל (אבות ב') מרבה צדקה מרבה שלום, צדקה הוא בחינת תענית, כי עיקר התענית הוא צדקה, כמאמר חז"ל (ברכות ו') אגרא דתעניתא צדקתא, כי בחינת המחלוקת הוא רצון אחר שעומדים עליו לבטל רצונו, וסגולת התענית איתא בזוהר (אחרי ס"ח) "בעצם היום הזה תענו את נפשותיכם", שמעלת התענית לאכנעא לבא לאדבקא רעותא דלבא לקודשא בריך הוא, שעל ידי התענית נכנע ונחלש הלב ונתבטל כל הרצונות האחרים שלו מפני רצון הקב"ה... ועל כן על ידי זה נתבטל המחלוקת שהוא בחינת רצונות אחרים שלא כרצונו... ועל ידי התענית נעשה שלום, ואזי כשיש שלום ששון ושמחה, כי על ידי התענית נבנה קומת וחיות השמחה, כי מעלת התענית שמעורר ומחיה מתים, היינו הימים שעברו בחושך ואין להם שום חיות... כי כשמתענה נמצא אין לו חיות וכח מזה היום, מאחר שאינו אוכל ושותה בו, ואף על פי כן עובד את ה', נמצא שעובד ה' בכח שיש לו מאתמול, כי בלא זה מאין לו כח... נמצא שמביא בכל פעם חיות והארה לימים הראשונים שנפלו ומתו, עד שאפשר להתענות כל כך שיצטרך להשתמש בכח של הימים שינק משדי אמו, ואזי מחיה ומאיר כל הימים, ועל כן על ידי התענית נבנה קומת השמחה, שהיא החיות ונקודות של כל המצות... (קעט, וראה שם עוד)

...ועל כן כשחלם לאדם חלום לא טוב התיקון הוא תענית, כי תענית הוא בחינת שמחה, כ"ש (תהלים צ') שמחנו כימות עיניתנו, שעל ידי תענית נעשה שמחה, ועל ידי השמחה נותנין חיזוק להמלאך, ומתקנין ומכניעין את בחינת החלום רע, שהוא בחינת חלום על ידי ש"ד, שבא על ידי שאין חיזוק בהמלאך כנ"ל, ועל כן מי שאין רוצה להתענות על החלום אומרים לו המטיבין לך אכול בשמחה לחמך (קהלת ט'), היינו שיהיה אכילתו בבחינת שמחה, שעל ידי זה מחזק את המלאך, ומכניע את שדים שעל ידם נתקלקל החלום על ידי המאכלים כנ"ל. (תנינא ה י)

דע שעל ידי שהעולם הם מקטני אמנה, על כן הם צריכים לתענית, דהיינו עבודות קשות, כי בודאי ידוע שאפשר לעבוד השי"ת בכל דבר, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו... (תנינא פו, וראה עוד עבודת ה')

שפת אמת:

הענין שקבעו הימים למשתה ושמחה, ובאמת כל תגבורת בני ישראל על עמלק על ידי תענית, כמו שאמרו חז"ל, וכמו שכתוב "דברי הצומות וזעקתם", דהקול קול יעקב, ואיתא בזוהר הקדש כי פורים על ידי עונג כמו יום הכפורים על ידי תענית, דכתיב מות וחיים ביד לשון, ויתכן לרמוז על ב' סימנים קנה וושט שתלוין בלשון, והקנה הוא בחינת הקול, והוא בחינת עץ החיים... והושט הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע... (פורים תרנ"ד)

שם משמואל:

ונראה דהנה אמרו ז"ל (מ"ק ט"ו) אונן אינו משלח קרבנותיו... ובמדרש תנחומא בראשית שעונג שבת הוא טוב יותר מאלף תעניות, ולהנ"ל יובן דתעניות אף שהן מועילות לנפש החוטאת, מכל מקום חסרה השמחה והחדוה והרננה כנ"ל, ואין לה אלא השלמה צדדית על ידי הכהנים והלוים, וידוע דהשלמה על ידי הזולת אינה טובה כל כך כמו על ידי עצמו... (אמור תער"ב)

נראה לפרש הפלוגתא על פי מה ששמעתי ביחוד מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין הצומות, על פי מה שהגיד הקדוש הרבי מלובלין זצללה"ה בפסוק (נחום א') "לא תקום פעמים צרה", כי כל הנסים שנעשו לישראל נעשה רושם באותו זמן, ובכל שנה כשמגיע הזמן הזה מתעורר הנס בצד מה, כענין פסח ושאר המועדים שמתעוררים האורות שהיו אז בשעת הנס, אך הצרות רחמנא ליצלן, לא נשאר מהן רושם בזמן, וזהו "לא תקום פעמים צרה", שמן הצרה אינו נשאר רושם בזמן לפעם אחרת. אך לפי זה צריך להבין מהו ענין הצומות שבכל שנה בזמן הזה. ויש לומר דהנה אז באותן הצרות נטלו ישראל הפוכי על כל עונותיהם והצרות היו להם לכפרת עון עד שנעשו נרצים לאביהם שבשמים... על כן תקנו ז"ל הצומות שיהיו כלים להכיל את הריצוי והארות, מעין אז שהצרות היו כלים לריצוי... (דברים תרע"ז)