תפלה    קדושה   קדיש

(ראה גם: תפלה-כללי)

זהר:

גוון האחר (דהיינו גון הג') שנראה ואינו נראה, (בשעה שהשמש מאיר) בשעה שישראל מגיעים לקדושה דסדרא, (היינו לקדושה שבובא לציון גואל) אז גוון ההוא הג' דגניז, יוצא, משום שקדושה זו היא קדושה שמקדשים ישראל יותר ממלאכים העליונים שהם חברים עמהם, וגוון ההוא מאיר ונראה בשעה שישראל מקדשים קדושה זו עד שמסיימים אותה, כדי שלא ישגיחו מלאכים העליונים ויענישו אותם למעלה ולא יקטרגו עליהם.

(פירוש: ג' קדושות יש, א' קדושת יוצר, ב' קדושה דשמונה עשרה בחזרת הש"ץ, ג' קדושה של ובא לציון, וב' קדושות הראשונות אנו מקבלים על ידי שאנו משבחים למלאכים ואנו נעשים חברים עמהם, ומקבלים הקדושה במקום המלאכים למעלה, ואנו מקבלים הארת החכמה שבהן, ממטה למעלה כראוי להיות. אבל קדושה ג' של ובא לציון שהוא לאחר התפלה, אנו ממשיכים הקדושה למקומנו אנו למטה, דהיינו ממעלה למטה, שהוא לא על ידי התדבקות המלאכים, והיא יתירה עליהם, כי עתה אנו ממשיכים ממעלה למטה, וכיון שיש הארת החכמה בהארת הקדושה שאסור להמשיכה ממעלה למטה, כי אז יענישו אותנו המלאכים ויקטרגו עלינו, על כן מאיר עלינו גוון הג' שהוא הארת היסוד, המאיר בחסדים שבתוכם גנוזה הארת החכמה ואינה נראית, שאין בזה איסור להמשיך למטה... כי כיון שאנו משתמשים רק בגוון הג' שהוא הארת החסדים שביסוד אין פחד מעונש ומקטרוג המלאכים, שאינם מקפידים רק על הארת החכמה הגלויה... (תרומה נב)

בקדושה זו צריכים להשמר ולגנוז אותה בינינו כדי שנתקדש בקדושה בראש ובסוף, יותר מאלו הקדושות שאומרים עמנו מלאכים העליונים, הקדושה שאנו מקדשים (בשמונה עשרה הוא) בשבח שאנו משבחים למלאכים העליונים, שבשביל שבח הזה עוזבים אותנו לבא בתוך שערים העליונים, ועל כן אנו אומרים קדושה זו בלשון הקדש, (שהוא הלשון שמשתמשים בו מלאכי השרת), ועוזבים אותנו לבא באהבה בשערים שלמעלה משום שאנו משבחים אותם בסדר שלהם, (דהיינו שאנו אומרים וקרא זה אל זה), ומשום זה אנו מקבלים קדושה גדולה ונכנסים בשערים העליונים.

ואם תאמר שהוא רמאות, (מה שאנו משבחים אותם שאינו בלב שלם אלא כדי לקבל קדושה), אינו כן, אלא מלאכים העליונים הם קדושים יותר ממנו, והם מקבלים יותר קדושה, ואם לא שאנו לוקחים ומושכים עלינו קדושות אלו (על ידי השבח שאנו משבחים אותם), לא יכולנו להיות עמהם חברים, וכבוד הקב"ה לא היה נשלם למעלה ולמטה בזמן אחד, (כי לא יכולנו לקבל קדושה העליונה), ועל כן (על ידי השבח שאנו משבחים אותם), אנו משתדלים להיות עמהם חברים, ויתעלה כבוד הקב"ה למעלה ולמטה בזמן אחד.

הקדושה שהיא בסוף (בובא לציון) היא תרגום, כמו שהעמדנו, וזה אפילו יחיד יכול לומר אותה מפני שהם דברי תרגום, אבל קדושה בדברי לשון הקודש אינה אלא בעשרה, משום שלשון הקדש השכינה מתחברת עמו, ובכל קדושה שהשכינה באה אינה אלא בעשרה, שכתוב ונקדשתי בתוך בני ישראל וגו', בני ישראל הם בלשון הקודש ודאי, ולא שאר העמים שיש להם לשון אחר.

ואם תאמר הרי קדושת הקדיש שהוא תרגום, למה אינו ביחיד. תא חזי, קדושה זו אינה כשאר קדושות שהם משולשים, אבל קדושה זו היא עולה בכל הצדדים למעלה ולמטה ובכל צדדי האמונה, ומשברת מנעולים וטבעות ברזל וקליפות רעות, להתעלות כבוד הקב"ה על כל. ואנו צריכים לומר אותה בלשון של הסטרא אחרא, ולענות בכח גדול אמן יהא שמיה רבא מברך, כדי שישבר כח הסטרא אחרא. והקב"ה יתעלה בכבודו על כל, וכשנשבר בקדושה זו הכח של הסטרא אחרא, הקב"ה מתעלה בכבודו, וזוכר את בניו, וזוכר את שמו, ומשום שהקב"ה מתעלה בכבודו בקדושה זו אינה אלא בעשרה.

ובלשון הזה (של תרגום) נכנעת הסטרא אחרא בהכרח, ונשבר כחה, ומתעלה כבוד הקב"ה ומשבר מנעולים וטבעות ושרשרות חזקות, וקליפות רעות, והקב"ה זוכר את שמו ובניו, אשרי הם עם הקדוש, שהקב"ה נתן להם התורה הקדושה לזכות בה לעולם הבא. (שם נד)

קדושה זו שמלאכים העליונים מקדשים, (דהיינו הקדושה שבברכת יוצר ושבתפלת שמונה עשרה) אינה ביחיד, וכן העמדנו, כל קדושה שהיא בלשון הקודש היחיד אסור לומר אותה, (וקדושה בלשון) תרגום היא לעולם ביחיד ולא ברבים, שהיחיד הוא התיקון שלה ודאי, ולא הרבים. והסימן לסוד הזה שנים מקרא ואחד תרגום, כי שנים הוא לשון רבים (שרומז) דודאי הוא שקדושה שבלשון הקדש, (שהוא מקרא) אסורה ביחיד, (רק ברבים, דהיינו עשרה), וקדושה (בלשון) תרגום חסרה היא ברבים, ואין לאומרה אלא ביחיד לעולם...

קדושה זו (שבברכת יוצר אור, איננה סיפור דברים בעלמא), אלא היא קדושה שמתקדשת השכינה וכל המרכבות שלה, כדי להתתקן לפני מלך העליון, ומשום שהיא קדושת עולם התחתון (שהיא המלכות), היא נאמרת מיושב ולא בעמידה. קדושה האחרת (שאומרים) בחזרת התפלה, היא קדושה שלעולם העליון, (שהוא ז"א), ומשום זה (נאמרת בעמידה), כדי להמשיך (הקדושה) למטה, וכל דברי עולם העליון (שהוא ז"א) הוא בעמידה ולא מיושב.

ובכל אלו הקדושות ישראל מתקדשים בהן למטה, ועל כן ישראל מתקדשים בקדושה של מרכבה התחתונה, (שהיא מלכות) מיושב, ובקדושה של מרכבה העליונה (שהוא ז"א) מעומד, קדושה האחרת, שבובא לציון, היא תוספת קדושה ועל כן היא אחר התפלה, כי משום שהיא תוספת קדושה על קדושות האחרות, היא לאחר התפלה, ומשום שכל אחד ואחד צריך להמשיך עליו מתוספת ההיא נתתקן לכל יחיד ויחיד קדושה תרגום.

ואם תאמר הרי יש בה גם קדושת לשון הקודש, זה הוא בשביל הצבור, שיתקדשו כולם בכלל עם תוספת קדושה ההיא, ומשום שיחיד אין לו רשות לאומרה בלשון הקודש ולהתקדש יחידי, התקינו אותה בלשון תרגום, שהוא (בשביל) היחיד שיתקדש כל אחד ואחד בתוספת ההיא להמשיך עליו יותר קדושה, אשרי חלקם של ישראל שתמקדשים בקדושות עליונות משום שהם דבקים למעלה, שכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום. (שם קטו)

כשהשבח מגיע לכסא הקדוש, (שהוא המלכות), הנה השבח הזה שאומרים כל ישראל עומד שם, עד הזמן שאומרים (ישראל) קדושה עליונה של מוסף, (דהיינו כתר יתנו לך וכו'), ואז יש עליה לאלו שלמטה (לעלות) למעלה, (דהיינו שהמלכות שהיא הכסא עולה לאמא שהיא בינה, וז"א עולה לאבא, שה"ס נקודה עלאה), כדי שהכל יתאחד למעלה למעלה (באו"א), להיות כולם אחד. (ואז נמצא שהשבח הזה אל אדון, שכבר עלה עם המלכות לבינה, אומרת אותו הבינה למלך העליון שהוא חכמה), זה היא תשבחה העולה על כל התשבחות. (ויקהל ריד)

הסוד של הקדושה, (דהיינו קדוש קדוש קדוש שאנו אומרים), הרי העמדנו שבקדושה מתקדשים כולם למעלה ולמטה, (המלאכים וישראל), וכל המדרגות וכל המרכבות עליונות ותחתונות כולם מתקדשים בקדושה זו, ובקדושה זו העמדנו סודות עליונים לאלו בעלי הסוד המסתכלים בקדושת רבונם, אשרי חלקם... (שם תלה, ועיין שם עוד)

באיזה מקום יקדש אדם את עצמו בקדושה זו לכלול עצמו בה, הוא כשהאדם מגיע להשם הקדוש ה' צב-אות, (הנזכר אחר קדוש הג' שה"ס נצח והוד), ובו הוא הסוד אני ה' מקדשכם. זה מצאתי בסוד בספרים הראשונים, ואנו אין עושים כן, אלא לאחר (ג' פעמים קדוש, אומרים) ה' צב-אות בלבד, (כלומר שעוד אנו אין מכללים עצמנו שם), ואחר כך כשהאדם מגיע אל מלא כל הארץ כבודו, (שאז נמשך הקדושה אל המלכות), אז יכלול את עצמו בקדושה ההיא להתקדש למטה, תוך כבוד ההוא שלמטה, (שהוא המלכות), וזה סוד ונקדש בכבודי, ואחר כך יעשה בדרך פרט. (כלומר, בתחילה יכלול את עצמו במלכות שה"ס כבוד שלמטה, בהכתוב, מלא כל הארץ כבודו, שכולל כל הארץ וכל האומות, ואחר כך יעשה המשכת הקדושה בדרך פרט, דהיינו לישראל בלבד) שיתקדש הכל, (ומישראל תתפשט הקדושה לכל העולם). וכמו שאנו עושים, הוא לעומתם של המלאכים העליונים, שהם אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו, הוא כבוד העליון, (שהוא ז"א), ואחר כך אומרים ימלוך ה' לעולם וכו', שזה הוא כבוד תחתון, (דהיינו מלכות, כמו כן גם אנו מכללים עצמנו במלא כל הארץ כבודו, שהוא כבוד תחתון, ולא בה' צב-אות שהוא נצח והוד דז"א, ובחינת כבוד עליון כמו שעשו הראשונים).

ובספרו של רב ייסא (אומר) קדוש קדוש קדוש וכו' זו היא קדושה שתתקדש תורה שבכתב, (שהוא ז"א) בכלל אחד, (דהיינו בג' קוין חג"ת שלו), ואחר כך לעמתם וכו' ברוך כבוד ה', אלו הם נביאים, (דהיינו נצח והוד דז"א), ואחר כך ימלוך ה' לעולם (שהוא מלכות), וסוד זה הוא שאנו צריכים שתמצאנה בקדושה זו קדושה, ברכה, ומלכות, שתמצאנה כולן יחד. קדושה כמו שנאמר קדוש וכו', ברכה, ברוך כבוד ה' ממקומו, מלכות, ימלוך ה' לעולם, ועל כן אנו צריכים להשלים הכל, ועל זה יכוון האדם וישום רצונו בו בכל יום. (אמור רע"מ צב)

כעין זה הוא בקדיש, שיתגדל ויתקדש שמיה רבא הוא השם הגדול העליון על הכל, מקור החיים שממנו יוצאות כל הברכות וכל הקדושות, וזה הוא העולם הבא, (שהוא בינה), ואחר כך ממשיכים (המשכה) ממנו, בעלמא די ברא כרעותיה שהוא העולם התחתון, (דהיינו מלכות), כעין זה הוא בכל הברכות, חוץ מתפלה בברכות שאדם משתחוה בהן, שמתחיל ממטה למעלה. (זהר חדש רות תקצ)

ושם יש היכל אחד, מרוקם בכמה צבעים וכמה ציורים, ובו נמצאים כל אלו המקדשים שם אדונם באמירה בכל יום, שאחר שמברכים אותו ואומרים ברוך ה' המבורך לעולם ועד, מקדישים אותו אחר כך בקדושה משולשת.

וההיכל ההוא נקרא משולש, כש"א היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה, שההיכל ההוא הוא משולש, (שמתוקן בג' קוין). ושאלתי מה זה, אמר אותו האיש, (שההיכל ההוא מוכן) לאלו שלא אכלו כל ימיהם על הדם, (כלומר שלא אכלו טרם שהתפללו על הדם שלהם, דהיינו שלא אכלו קודם התפלה. (שם תשלב)

תלמוד בבלי:

במאי קא מיפלגי, מר סבר יחיד אומר קדושה, ומר סבר אין יחיד אומר קדושה, וכן אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה, שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, מאי משמע, דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת, מה להלן עשרה אף כאן עשרה... ודכולי עלמא מיהת מפסק לא פסיק, איבעיא להו מהו להפסיק ליהא שמו הגדול מבורך, כי אתא רב דימי אמר ר' יהודה לכל אין מפסיקין חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך, שאפילו עוסק במעשה מרכבה פוסק, ולית הלכתא כותיה. (ברכות כא ב)

אמר רבא בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר... ואלא עלמא אמאי קא מקיים, אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא, שנאמר ארץ עפתה במו אופל צלמות ולא סדרים, הא יש סדרים תופיע מאופל. (סוטה מט א)

...דאמר רב חננאל אמר רב שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש ה' צב-אות. מיתיבי חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום, ואמרי לה פעם אחת בשבת, ואמרי לה פעם אחת בחודש, ואמרי לה פעם אחת בשנה, ואמרי לה פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעם אחת ביובל, ואמרי לה פעם אחת בעולם. וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות, שנאמר שמע ישראל ה' וגו', ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות, כדכתיב קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות, ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו כל בני אלקים, אלא אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש קדוש, ואחר אומרת קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות. והאיכא ברוך, ברוך אופנים הוא דאמרי ליה, ואיבעית אימא כיון דאתיהיב רשותא אתיהיב... (חולין צא ב, וראה עוד ערך מלאך)

חזקוני:

כי שם ה' אקרא - מתורגם בתרגום ירושלמי, אמר משה נביאה וי לכון רשיעיא דמדכרין שמיה דקודשא, ארום לית אפשר לחד מן מלאכי מרומא למדכר שמא מפרשא עד זמן דאינון אמרין קדוש קדוש קדוש תלת זמני, ומנהון יליף משה דלא הוה מדכר שמא מפרשא עד זמן דהוה מחנך פומיה בעשרים וחד מלים דאינון תמנין וחמש אתין. פירוש מן האזינו עד הזכרת השם יש כ"א תיבות מן פ"ה אותיות, והכי איתא בספרי, אמר משה די לי שאהיה אחר שבעה מלאכים, פירוש הם מזכירים את השם אחר שלש תיבות קדוש קדוש קדוש ודי לי אחר ז' מהם, כלומר להזכיר השם אחר ז' פעמים שלש תיבות שהם כ"א תיבות. לפיכך תקנו חכמים עשרים ואחת תיבות בקדושה שבכל יום קודם הזכרת השם, וזהו סדרן, נקדש שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום וכן כתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' וכו'. ובקדושת יוצר שבת שמונים וחמש אותיות, וזהו פרטן, נקדישך ונעריצך כסוד שכל שיח שרפי קדש המקדישים שמך בקדש, ככתוב על ידי נביאך וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש. וכן במוסף אין לנו להזכיר את השם קודם פ"ה אותיות, וזהו סדר הקריאה ופרט הכתיבה, כתר יתנו לך המוני מעלה עם עמך קבוצי מטה יחד קדושה לך ישלשו ככתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש. (דברים לב ג)

ספר חסידים:

אל ימשוך אדם שהוא שליח צבור לומר לעומתם ברוך יאמרו, וכן ובדברי קדשך כתוב לאמר אלא ימהר לאמרם מפני שאם ימשוך הרי קודם שיגמור יאמרו הקהל ברוך כבוד ה' ממקומו, וכן ימלוך ה' לעולם אלקיך ציון, לכן יזהר כדי שיגמור לעומתם ברוך יאמרו ואחר כך יאמרו הקהל ברוך כבוד ה' ממקומו, ואם הקהל ממתינים רשאי למשוך, ואם החזן מתפלל ואינו מספיק לומר לעומתם ברוך יאמרו עד שהקהל יאמרו ברוך כבוד ה' ממקומו וכן אם לא יספיק ש"צ לומר ובדברי קדשך כתוב לאמר עד שהקהל עונין ימלוך ה' לעולם וכו', אך היחידים יאמרו בלחש. (תתו)

רבינו בחיי:

...ותן לבך כי לא הזכיר בני ישראל אלא עם וירא אלקים, כדי לרמוז על תפארת ישראל, כי שם יצעקו בני ישראל ושם יתפללו בשאלת צרכיהם, ואליו אנו מברכים בקדיש אמן יהא שמיה רבא מברך ואנו אומרים לעלם לעלמי עלמיא יתברך, הזכיר ה' עולמות כנגד ה' ספירות שמשם ולמעלה, וצריך הוא לחבר מלת עלמיא ליתברך ואין להפסיק בהם כלל כשם שאין להפסיק הכתר מאין סוף, שמע נא ואתה דע לך. (שמות ב כג)

מנורת המאור:

אין אומרים קדיש בפחות מעשרה, כדגרסינן פרק הקורא את המגילה (מגילה כ"ג ב') אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל, כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה. והטעם, לפי שבעשרה נשלמת הקדושה, שהיא למעלה מעשר ספירות, ולזה רומז מה שאמרו בפרק קמא דסוכה (ה' א') תניא רבי יוסי אומר, מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום... ולעולם העשירי הוא קדש שהוא שלמות המנין והוא תחת כסא הכבוד, ולזה רומז מאי דכתיב "העשירי יהיה קדש" (ויקרא כ"ז ל"ב), וארון תשעה וכפורת טפח ולמעלה השכינה, וגם כל המעשרות והעשיריות וגם הבכורות והבכורים והתרומה...

ואמרינן במגילת סתרים של רבינו נסים שהקדיש הוא זכר לקץ הימין ולמלחמת ישועת גוג ומגוג, ועל כן אומרים יתגדל ויתקדש, על שם "והתגדלתי והתקדשתי" (יחזקאל ל"ח כ"ג), דכתיב בה במלחמת גוג ומגוג, שבו יתגדל שמו של הקב"ה בכל הארץ, כדכתיב "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד ט') והיינו לעת הגאולה שינקום נקמתו מזרע עשו... ויסיר היכולת מכל המקטרגים, אז יהיה שמו שלם בכל העולם וכסאו שלם בלי קטרוג, וכלם יאמינו שאין מלכות בעולם אלא לו לבדו...

ונהגו לומר הקדיש בלשון ארמית, לפי שאין מלאכי מעלה יודעים בלשון ארמית, זולתי שלשת השרים הגדולים הממונים להליץ טוב בין ישראל לאביהם שבשמים, וכדי שלא יבינוהו האחרים ויקטרגו אומרים אותו ארמית.

ויענו בכל כונתם אמן יהא שמיה רבא מברך, על שם שנאמר "גדלו לה' אתי" (תהלים ל"ד), ובזה יקבלו שכר גדול, כדגרסינן במסכת שבת פרק כל כתבי (קי"ט ב') אמר רבי יהושע בן לוי כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, שנאמר "בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'" (שופטים ה'), מה טעם בפרוע פרעות, משום דברכו ה'...

וכשמתקבצין עשרה ועונין לקדיש, השכינה מסתלקת ובוכה על שהגלתה את בניה, כלומר דואגת על שחטאו בניה, שהבדילם וקדשם מכל האומות, ונתחייבו גלות ומדת הדין מעכבת, כדגרסינן בפרק קמא דברכות (ג' א') תניא, אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך וכו' אמר לי מה קול שמעת בחורבה זו, אמרתי שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לי שהחרבתי את ביתי וכו'... אמר לי, בני, חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא שבכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך, ולא עוד אלא בזמן שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין אמן יהא שמיה רבא מברך, פותח ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, ומה לאב שהגלה את בניו, ואוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם. וכל זה עד שישוב ברחמים ויגאלם. (נר ג כלל ג חלק א פרק ה)

עקדה:

ותקנו הקדיש בלשון ארמי שיבינוהו הרבים ולצרף ע"ה למנין י', אמנם בתורת זכות וסיוע אין נזקקים רק לשואל בלשון התורה... (ויקרא ו ב)

מהר"ל:

ענין הקדיש של יהא שמיה רבא בסמוך, הקדושה שאנו מקדשים את השי"ת הם שלשה, ביוצר אור, ובתפלת שחרית ובתפלת מוסף, והם מחולקים, כי ביוצר אור אין אומרים רק כלם אהובים כלם ברורים וכו' ואין אנו אומרים נקדש, אבל בתפלת שחרית ומנחה אומרים נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום, ובשבת ויום טוב במוסף אומרים נעריצך ונקדישך כסוד שיח שרפי קודש וכו', אבל שחרית של שבת ושל יום טוב אף על גב שגם יש בקדושה תוספת, מכל מקום התחלת הקדושה שהוא עיקר הקדושה שוה ואנו אומרים נקדש את שמך וכו', ולפיכך אין כאן רק ג' קדושות, שנתקנו ביוצר ובשחרית ובמוסף, והם כנגד ג' קדושות שאמר הכתוב קדוש קדוש קדוש, ותרגם יונתן קדיש בשמי מרומא, קדיש על ארעא, קדיש לעלם ולעלמי עלמיא. ולפי תרגום יונתן אלו ג' קדושות כנגד ג' עולמות, האחד עולם הזה התחתון, והשני עולם השמים, והשלישי עולם העליון. ותרגום אונקלוס קדיש בשמי מרומא קדיש לעלם ולעלמי עלמיא, וזה עולם העליון, ומה שתרגם קדיש הראשון בשמי מרומא דבר זה מפני כי יש לתת קדושה הראשונה אל עולם אשר הוא נראה לנו, כי השמים נראים לנו, אבל עולם העליון אין נראה לנו. ובקדושה הראשונה תקנו והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול וכו', וזהו מפני כי כתיב "וארא החיות והנה אצל החיות אופן אחד בארץ" וגו', הרי זכר הכתוב ארץ אצל החיות ואצל האופנים, ואף כי בודאי פירשו המפרשים בארץ כמו שמבואר בפירוש שלהם, מכל מקום אצל האופנים וחיות הקודש כתיב "וראיתי והנה אופן אחד בארץ". ואנשי כנסת הגדולה שירדו לחדרי המרכבה הם הבינו הדבר כמו שראוי להבין, והם תקנו ברכה זאת מפני שקדושה זאת היא כנגד שהוא יתברך קדיש בארעא, ולפיכך בקדושה זאת זכרו האופנים וחיות הקודש, כי נראה מן הכתוב כי כחם מתפשט בארץ, ולכך בקדושה ראשונה אין צריך לומר כשם שמקדישים אותו בשמי מרום, כי קדושה זאת נגד קדיש בארעא...

קדושה שניה נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישין אותו בשמי מרום, ולכך אנו אומרים נקדש את שמך כשם שמקדישין אותו בשמי מרום. קדושה שלישית היא במוסף אומרים נעריצך ונקדישך כסוד שיח שרפי קודש וכו', כי קדושה הזאת היא נגד עולם העליון, ולפיכך אמר נעריצך ונקדישך כסוד שיח שרפי קודש, הם המלאכים, ודבר זה מבואר. ומה שנושא אדם עצמו למעלה בשעה שאומרים קדוש קדוש קדוש דבר זה מפני כי כל קדושה שהוא ית' נבדל בקדושתו מן התחתונים ואין לו ית' חבור וצרוף אליהם, לכן האדם גם כן כאשר יאמר קדוש קדוש קדוש נבדל קצת מן הארץ ומתנשא כלפי מעלה.

ועוד תקנו ובא לציון לתרגם הקדושה, כמו שאמרו בסוף סוטה, משחרב בית המקדש וכו' אלא עולם על מה קאי אסידרא דקדושא ויהא שמיה רבה דאגדתא... וביאור זה כי העולם הזה הוא מקבל מן העולם העליון, ודבר זה אין לו ביטול ולא יפול תחת הבטול כלל, ואף כי חרב בית המקדש אין בטול אל המדריגה זאת העליונה, ועל זה קאי עלמא, כי כאשר בטל בית המקדש שעל ידו היתה ברכה באה לעולם אבל עדיין לא בטל דבר זה שהעולם הזה מקבל מן עולם העליון, ולפיכך קאמר דקאי על סדרא דקדושא ואמן יהא שמיה רבה דאגדתא, כי על ידי זה הברכה באה מעולם העליון לעולם הזה, ובזה לא שייך הפסק כלל, ובשניהם אנו אומרים קדיש לעלם ולעלמי עלמיא... ועל דבר זה העולם עומד ולא היה הפסק לזה מה שמקבל עולם הזה מן עולם העליון... ועל זה תקנו אלו ב' שבחים בפרט בלשון ארמי, כי לשון זה אינו לשון מיוחד, שאינו מכלל שבעים לשונות המיוחדים לכל אומה ואומה לשון אחד. ומפני כי השבח הזה הוא מגיע עד עולם העליון והוא כולל הכל הוא בלתי מיוחד לכך ראוי שיהיה בלשון שאינו מיוחד ואינו ראוי שיהיה בלשון קודש שהוא מיוחד לישראל שהם קדושים, ובעונינו נתבטלה הקדושה ולכך אין הברכה באה על ידי קדושה שבתפלה שנתבטלה. אבל לשון תרגום שהוא לשון בלתי מיוחד כאשר אומרים בזה הלשון מקבל עולם הזה מן עולם העליון שמאתו הברכה והקיום, והבן זה...

ויראה מה שאמר יהא שמיה רבה דאגדתא, מפני כי ראוי שבח זה להגדה ביותר מן התפלה, מפני שכאשר באים להתפלל אין אסיפה זו רק להתפלל על צרכו, ועוד כי התפלה היא שייכת גם כן ביחיד כמו ברבים, ולכך אף על גב דהוי התפלה ברבים אין זאת אסיפה לכבוד השי"ת, אבל האסיפה והקבוץ כדי לשמוע הדרשה לדעת חקי ה' ותורתו דבר זה הוא כבוד השי"ת. ועוד הרי התורה היא מעולם העליון, ועל ידי אמן יהא שמיה רבה שאומרים אחריה מביא הברכה מעולם העליון, כלל הדבר, כי כאשר היה המקדש בעולם באה ברכה לעולם בשביל בית המקדש, ועכשיו שחרב בית המקדש אין ברכה באה לעולם, וגם על ידי הקדושות שהם שלשה אין הברכה באה לעולם רק העולם קיים על ידי אמן יהא שמיה רבה דאגדתא וסדרא דקדושה בהם העולם מקויים, שעל ידם הברכה באה מעולם העליון, והבן הדברים האלו כי הם דברים עמוקים.

ובפרק כל כתבי אמר ריש לקיש כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן... פירוש בכל כחו כמשמעו, ואין הפירוש בכל כחו היינו בקול רם, דאם כן היה לו לומר בקול רם, גם אין פירוש בכל כוונתו דלא אמר בכל כונתו, רק פירוש בכל כחו ולא בשפה רפה רק בחתוך שפתים לגמרי... כי אז נפתח לו דבר שהוא סגור כאשר עשה בכל כחו... (נתיב העבודה יא, וראה שם עוד וערך אמן ויהא שמיה רבא)

של"ה:

והואיל ותיבת יתברך בא לידן אימא ביה מילתא, על אותן שאמרו שאין לענות אלא עד עלמיא, והקשה מהר"י קארו דאתיא במדרש אמר ר"א בר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אליהו ז"ל ועמו ד' אלפים גמלים טעונים, אמרתי לו מה אלו טעונים, אמר לי אף וחימה למה לעשות נקמה באף וחימה מי שמספר בין קדיש לברכו, בין ברכה לברכה, בין פרק לפרק, בין יהא שמיה רבא ליתברך, ומאחר שאסור לספר בין יהא שמיה רבא ליתברך משמע שצריך לומר כאחד, וכן כתב הרב יוסף גיקטלייא... ודאי המפריש בין עלמיא ליתברך כאלו הפריד וקצץ במקום דליכא קצוץ, ואין להפריד חס ושלום אלא מדבק עלמיא ליתברך והאריך בטעם הדבר... והנה טועים העולם וסוברים דבאמירת תיבת יתברך לבד די, אלא רוצה לומר כל הנוסח של יתברך וישתבח וכו' עד דאמרין בעלמא, וכן הוא בבית יוסף סימן נ"ו... וכן מצאתי בספר קבלה כתיבת יד, גם ירגיל עצמו לומר בנשימה א' מן אמן יהא שמיה רבא וכו' ויתברך וישתבח וכו' הכל בווי"ן שמונה עד ואמרו ולא ואמרו בכלל... (עמוד השלום עניני תפלה, ועיין שם עוד)

נפש החיים:

וזהו הטעם שהמלאכים המקדישים בשמי מרום ממתינים מלשלש קדושתם עד אחר שאנו משלשים קדושה למטה, אף שקדושתם למעלה מקדושתנו, לא שהם חולקים כבוד לישראל אלא שאין בכחם ויכולתם כלל מצד עצמם לפתוח פיהם להקדיש ליוצרם עד עליית קול קדושת ישראל אליהם מלמטה, כי ענין אמירת הקדושה היא העלאת העולמות והתקשרותם כל עולם בעולם שמעליו להוסיף קדושתם וצחצוח אורם, ועיין בהיכלות דפקודי בהיכלא תנינא בענין קדושת המלאכים הבאה מכח אמירת קדושתינו... ועיין בפרי עץ חיים בכל פ"ג משער חזרת העמידה מבואר שם כוונת ענין אמירת הקדושה שהוא העלאת והתקשרות עולמות עליונים להוסיף בהם על ידי זה תוספות קדושה ואור עליון, (ואולי מזה יצא מנהגן של ישראל שנוהגים להעלות עצמן בעת אמירת הקדושה). וזה אין בכח שום מלאך ושרף לעשותו בעצמו תחלה כנ"ל, לזאת לא יפתח פיו עד עליית הבל פיהם של קדושת ישראל קבוצי מטה. ואלו היו כל ישראל מסוף העולם ועד סופו שותקים חס ושלום מלומר קדושה, ממילא בהכרח היו גם המה נשתקים מלהקדיש קדושתם...

ולזאת המון צבאות מעלה כתות כתות יש, אחת אומרת קדוש, והם השרפים... והשנית לעומתם משבחים ואומרים ברוך, והם האופנים וחיות, כמו שאמרו רז"ל ריש פרק ג"ה, וכמו שסדרו אנשי כנסת הגדולה בקדושת יוצר שכל כת מקדשת כפי מקורה ושרשה בהעולמות, אבל ישראל קבוצי מטה אומרים שניהם קדוש וברוך להיותם כוללים כל המקורות והשרשים יחד... (שער א פרק יא)

שם משמואל:

והנה ידוע דג' אבות תקנו ג' חטאים אלו... והנה ידוע בספרים דקדוש קדוש קדוש הם כנגד אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, והיינו על פי פשוט שהקב"ה מתעלה ומתקדש ומתפאר שיש לו בעולם ג' אבות אלו. וידוע עוד דאין מלאכי השרת מקדשין מלמעלה עד שישראל מקדשין מלמטה, כבש"ס חולין צ"א משום דכתיב וקרא זה אל זה, ובאשר שיש בישראל כח זה ירושה מהאבות להתקדש מג' עבירות אלו, זוכין לאמר קדוש קדוש קדוש כמו המלאכים, כמו שאנו אומרים נאה לקדוש פאר מקדושים... (ראש השנה תרע"ד)