(ראה גם: תפלה-כללי, תקיעה)
סדר ברכות, אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמהן ואינו תוקע, קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע שופרות ותוקע ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים, דברי ר' יוחנן בן נורי, אמר לו ר"ע אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר, אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע שופרות ותוקע ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים... תנו רבנן מנין שאומרים אבות, שנאמר הבו לה' בני אלים, ומנין שאומרים גבורות, שנאמר הבו לה' כבוד ועוז, ומנין שאומרים קדושות שנאמר הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש, ומנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות, ר"א אומר דכתיב שבתון זכרון תרועה מקרא קדש, שבתון זה קדושת היום, זכרון אלו זכרונות, תרועה אלו שופרות, מקרא קדש קדשהו בעשיית מלאכה... (ראש השנה לב א, וראה שם עוד)
...דתניא ברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים שליח צבור מוציא הרבים ידי חובתן, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. מאי שנא הני, אילימא משום דנפישי קראי, והאמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך, אלא משום דאוושי ברכות... (שם לה א)
תנו רבנן מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה, אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בסעודה, ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה מתודה לאחר שיאכל וישתה שמא אירע דבר קלקלה בסעודה, ואף על פי שהתודה ערבית יתודה שחרית, שחרית יתודה במוסף, במוסף יתודה במנחה, במנחה יתודה בנעילה, והיכן אומרו, יחיד אחר תפלתו ושליח צבור אומרו באמצע. מאי אמר, אמר רב אתה יודע רזי עולם, ושמואל אמר ממעמקי הלב, ולוי אמר ובתורתך כתוב לאמר, ר' יוחנן אמר רבון העולמים, ר' יהודה אמר כי עונותינו רבו מלמנות וחטאתינו עצמו מספר, רב המנונא אמר אלקי עד שלא נוצרתי איני כדאי עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי, עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי... והיינו וידויא דרבא כולה שתא, ודרב המונא זוטא ביומא דכפורי. אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דלא אמר אבל אנחנו חטאנו, אבל אמר אבל אנחנו חטאנו תו לא צריך, דאמר בר המדודי הוה קאימנא קמיה דשמואל והוה יתיב וכי מטא שליחא דצבורא ואמר אבל אנחנו חטאנו קם מיקם אמר, שמע מינה עיקר וידוי האי הוא. (יומא פז ב, וראה שם עוד)
ר' יהודה אומר לא היה צריך לומר זכרונות (בתעניות), א"ר אדא דמן יפו מאי טעמא דר' יהודה לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בראש השנה וביובלות ובשעת מלחמה. (תענית טז ב)
שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות, ר' יהודה אומר בראש השנה תוקעין בשל זכרים וביובל בשל יעלים. אני ה' אלקיכם אלו המלכיות, זכרון תרועה אלו הזכרונות, שופר תרועה אלו השופרות, עד כדון ראש השנה, יובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכיפורים, שאין תלמוד לומר בחדש השביעי, מה תלמוד לומר בחדש השביעי אלא כל מה שאת עושה בראש השנה הוי עושה בעשור לחדש, מה כאן מלכיות זכרונות ושופרות אף כאן מלכיות זכרונות ושופרות... (ראש השנה טז ב)
ילמדנו רבינו כמה ברכות צריך אדם להתפלל בראש השנה, למדונו רבותינו תשע ברכות אדם צריך להתפלל בראש השנה, ר' יצחק אומר ומה טעם מתפללים תשע ולא שבע כשם שמתפללים בשבת, אלא ט' נגד ט' הזכרות שכתובים בפרשת חנה, ולמדו תפילת ראש השנה מפרשת חנה, אמר רבי אבא בר כהנא שכתוב בפרשת חנה ה' ידין כל אפסי ארץ (ש"א ב'), ואימתי הקב"ה דן את העולם ומזכה אותם, בראש השנה הוא דן את בריות ומזכה אותם... (פרשה מ בחדש השביעי)
כל השנה כולה חותם בברכה שלישית הא-ל הקדוש, ובברכת עשתי עשרה מלך אוהב צדקה ומשפט, ובעשרת הימים שמראש השנה עד מוצאי יום הכפורים חותם בשלישית המלך הקדוש ובעשתי עשרה המלך המשפט.
יש מקומות שנהגו להוסיף בעשרת ימים אלו בברכה ראשונה זכרנו לחיים ובשנייה מי כמוך אב הרחמים וגו' ובהודאה זכור רחמיך וכו', ומוסיפין בברכה אחרונה בספר חיים וכו', וכן יש מקומות שנהגו להוסיף בעשרת ימים אלו בברכה שלישית ובכן תן פחדך ובכן וכו', אבל בראש השנה וביום הכפורים מנהג פשוט הוא להוסיף בשלישית ובכן תן פחדך וכו'. (תפלה פרק ב יח)
שלש ברכות אמצעיות אלו של ראש השנה ויום הכפורים של יובל שהן מלכיות וזכרונות ושופרות מעכבות זו את זו. וצריך לומר בכל ברכה מהן עשרה פסוקים מעין הברכה, שלשה פסוקים מן התורה, ושלשה מספר תהלים, ושלשה מן הנביאים, ואחד מן התורה משלים בו, ואם השלים בנביא יצא. ואם אמר פסוק אחד מן התורה ואחד מן הכתובים ואחד מן הנביאים יצא, ואפילו אמר ובתורתך ה' אלקינו כתוב לאמר ואמר פסוק של תורה והפסיק שוב אינו צריך כלום... (שופר ג ח, וראה שם עוד)
אם שכח ולא אמר זכרנו ומי כמוך ובכן וכל אותם התוספות שרגילין להוסיפן בשלש ראשונות ודאי אינו חוזר, לפי שאינם סדורות בהם על פי ז"ל ואף בעקר יצירתם יש מחלוקת ישנה בין הגאונים, יש מי שאומר שאסור להוסיף שום דבר בג' ראשונות ובג' אחרונות, וראיה לדבר אצלם ממה שאמרו לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, שברכות אלו לשבחו של מקום הם סדורות ואין בהם מקום לשום שאלת צורך לא ליחיד ולא לרבים, והעידו במנהג שתי ישיבות של ספרד שלא היו מוסיפים בהם דבר, ומזה הצד היו מונעים את הצבור שלא לומר זכרנו ומי כמוך ובכן ובכן בשלש ראשונות, וכן שלא לומר וכתוב לחיים ובספר חיים בשלש אחרונות, ומהם שהתירו להוסיף והניחו לאותם שנהגו בתוספות אלו ולא עוד אלא שהיה אצלם מנהג נאה ומשבח, ולא מנעם מזה אמרם ע"ה אל ישאל אדם צרכיו בשלש ראשונות ובשלש אחרונות, שלא נאמר זה לדעתם אלא בצרכי היחיד אבל בצרכי רבים מותר. וממה שנראה לי התר בתוספות אלו, שאין זה אצלי נקרא שאלת צורך כלל לא צורך יחיד ולא צורך רבים ולא היתה כונת האומר אל ישאל אדם צרכיו וגו' אלא על צרכי הגוף, והוא שהתירו שאלתם בברכות אמצעיות מעין כל ברכה וברכה... אבל תוספות אלו אינם אלא תפלה על חיי הנפש והערת השתדלם בתשובה עד שיגיעם עזר אלקי להיותם דבקים בה' עד שיאמר עליהם חיים כלכם היום, והוא אמרם זכרנו לחיים וכו' וזה משבחי השם, והוא אצלי מנהג נאה, מפני שטבע האדם מתעורר על כל חדוש, אם התחדשות זמן אם התחדשות נוסח דברים, יותר ממה שאינו מתעורר לדברים המורגלים, ומזה היה בראוי בזה הזמן, שצריך האדם להתעורר בו תכלית התעוררות, שיתחדשו בכל הברכות דברים מעוררים הטבע, מלבד ברכת העבודה שלא נתחדש בה דבר מצד שהיא תפלה על זמן עתיד... ועל זה הדרך תקנו בתוספות אלו נוסח מעורר מאד בענין זכירת החיים באמרו, זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר חיים טובים, וכתוב לחיים וכן בכל הברכות תמצא תחלה על החיים לסבת היום האדם נרעד על שום דבר, וכן ברכה שלישית רוצה לומר ובכן ובכן ובכן, הם דברים מעוררים האדם מאד, ובהם הערות נכבדות מאד לכל מתפלל תפלה מכוונת, ומזה הצד ראוי להחזיק במנהג זה, ומכל מקום אין ספק על מי ששכחם שאינו חוזר. זהו ענין שלש ברכות ראשונות.
ובמקום אמצעיות אומר אתה בחרתנו, יעלה ויבא, ומלוך על כל העולם כלו בכבודך, ואין אומרין והשיאנו מפני שבאור ענין והשיאנו את ברכת מועדיך וכו' הוא שיזכנו להביא עולת ראיה בחגים, ועולת ראיה לא באה בראש השנה ויום הכפורים... וחותם בה מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון, ואף על פי שמכח הלכה לא נאמרה חתימה זו אלא במוסף בברכת מלכיות הנכללת עם קדושת היום, שצריך לחתום בה בענין מלכות ובענין היום והיה אם כן בראוי לחתום בה מלך על כל הארץ מפני המלכיות, ומקדש ישראל ויום הזכרון מפני קדושת היום... אף על פי כן נתפשט המנהג לחתום בכל החתימות בענין מלכות, מצד אמרם תמיד המליכוני עליכם בראש השנה, כי הראות המלוכה הוא כשבת המלך על כסא המשפט אשר כל אפני תפלותינו בזה היום הם על צד זה הציור... ואחר כך מסיימין תפלתם עד המברך את עמו ישראל בשלום, ויש שמוסיפין לחתום בזו ר"ל בברכת השלום המלך עושה השלום, וכן כתב אחד מן הגאונים, אלא שלא ראינו עדיין מי שהחזיק בזה. (משיב נפש מאמר ב פרק ב)
ואלו השלש ברכות שהזכרנו, רצוני לומר מלכיות זכרונות ושופרות מעכבות זו את זו כתקיעות עצמן, הן וסדורן, ר"ל שאם התפלל ברכת מלכיות וזכרונות ולא התפלל של שופרות לא יצא כלל, והרי הוא כמי שמתפלל חצי תפלה, וכן אם הקדים זכרונות למלכיות או של שופרות לזכרונות לא יצא, כעין מה שבארנו בענין התקיעות...
וסדור המקראות של תורה ואחריהם של תהלים ואחריהם של נביאים, ואף על פי שהנביאים קדושתם יתרה מן הכתובים, כמו שיתבאר במקומו במסכת שבת, מכל מקום לא מדרך קדימת מעלה אנו מקדימין אותם, אלא מדרך קדימת זמן, ומקראות של תהלים נאמרו קודם אותם המקראות של נביאים הנזכרים בברכות וראוי להזכירם על הסדר שנאמרו... (שם פרק ז, וראה שם עוד)
והמורה על היות ג' העקרים הללו שורש ויסוד לאמונה אשר בה יגיע האדם אל הצלחתו האמיתית, היא מה שיסדו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפלת מוסף של ראש השנה, ג' ברכות שהם מלכיות זכרונות ושופרות, שהם כנגד עקרים הללו להעיר לב האדם כי בהאמנת העקרים הללו עם סעיפיהם ושרשיהם כפי מה שראוי יזכה האדם בדינו לפני השם. כי ברכת מלכיות היא כנגד עקר מציאות השם, ויורה על זה נוסח הברכה על כן נקוה לך ה' אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזך להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון וכו'. וכן ברכת זכרונות מורה על ההשגחה והשכר והעונש, וכן יורה נוסח הברכה, אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם וכו', וברכת שופרות היא לרמוז על העקר השלישי שהוא תורה מן שמים, ועל כן היא מתחלת אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם מן השמים השמעתם קולך וכו'. ולפי שמתן תורה היה באמצעות קול שופר חזק מאד כמוהו לא נהיה מן העולם נקראת שופרות... (מאמר א פרק ד, וראה שם עוד)
מלכיות זכרונות שופרות, פירוש כי מלכיות הוא ענין בפני עצמו, שהשי"ת מלך, וכשהוא מלך דן את העולם כמלך... ומפני זה יאמרו אחר כך זכרונות, פירוש זכרונות שהוא זוכר הכל, כי אחר המלכות שהוא מולך עלינו הוא זוכר אותנו גם כן, והשופרות שיהיה לטוב לנו, כי הזכירה אינו רק זכירה, והשופר רמז ליציאה לפועל, כי הוא מורה על הפועל בחזק הקול. ולפיכך אלו ג' ברכות מלכיות זכרונות ושופרות רומזים אל שלש מדות הראשונים.
והנה הם כאחד, מלכיות הוא מצד הכתר, והזכרונות הוא מצד החכמה, כי הזכרון הוא במוח ונאמר (הושע ג') "זכרו כיין לבנון", וידענו דבר הלבנון הזה. והשופר הוא הבינה וזה נקרא שופר, ולפיכך מלכיות זכרונות שופרות כלם אל הבינה מצד שהיא כלולה מג' ראשונות והם כתר חכמה בינה... (חידושי אגדות ראש השנה טז א)
כתוב בסמ"ק בהלכות תפלה סימן י"א וכן כתב הר"י פרק אין עומדין ונהגו העולם לשחות בראש השנה ויום כפורים באמצע הברכות של יום, כמו זכרנו ומי כמוך ובכן תן פחדך, אך לא ישחה בסוף הברכה אלא באמצע... שנהגו לשחות באמצעיהן משום דרחמי נינהו... ונראה לי אף כשזוקף לא יהיה בקומה זקופה רק בכובד ראש ובכפיפה, ואין זה בכלל השתחויה אף כשהראש כפוף, וגם בכל ימות השנה ראוי לנהוג כן מכל שכן בימים הנוראים.
כתב המרדכי והביאו ב"י בסימן תקפ"ב בראש השנה ויום כפורים מותר להשמיע קולם בתפילתם ואפילו בצבור, וכן מהרמ"א בהגה"ה על זה וכן נוהגים, ומכל מקום יזהירו שלא להגביה קולם יותר מדאי. ומה מאד מגונה בעיני מה שנוהגין בקצת הקהילות שהקהל צועקין בהרמת קול בראש השנה וביום כפורים בתפילתם כי לא הותר רק בהשמעת קול בקצת, ומי שמתפלל בלחש משובח ביותר.
שלשה ימים קודם ראש השנה וכן קודם יום כפורים צריך הש"ץ וכל מי שנברר מהקהל להתפלל או לתקוע צריכין להפריש עצמן מכל דבר המביאים לידי טומאה וצריכים טהרה ביותר, שכן כתב הזוהר בפרשת ויקרא... (מסכת ראש השנה עמוד הדין)
בינה סוד עולם הבא, ודע כי כל בקשתינו לחיים הוא על חיים הנצחיים הרוחניים סוד עולם הבא, והא לך מה שכתב בזה בעל תולעת יעקב בשם המקובל הגדול ר"מ דילאון ז"ל, זכרנו לחיים, יש לך להתבונן על מה שאמרו ז"ל כי בשלשה ראשונות אין לשאול בצרכי הגוף כענין שאלת צרכיו של אדם, מפני שהברכות האלו הם סוד שבחו של מקום בעומק רום מעלות, אמנם כי תחילת דברינו בברכה ראשונה אנו שואלים שאלותינו, כי על כל פנים מפני שצריך בתחילה לכונן מערכות אלקינו לסדר שבחיו להמשיך החפץ והרצון מהמקור בסוד שמו אנו שואלים שאילותינו בברכות האמצעיות ולא בראשונות, ועכשיו בשם תחלת המערכות וסדר המערכות אנו שואלים, תדע לך כי סוד ענין זה הוא דבר ידוע למשכילים, כי בכל שאר ימות השנה אנו מבקשים צרכי הגוף והענינים הגופניים בצרכי עולם, ועכשיו ביום זה בהיותו הוא ית' פוקד עולמו בכל ברואיו אנו מניחים כל צרכי הגוף ואנו בוחרים בסוד החיים שהם חיי הנפש, כאומרו ובחרת בחיים, כי על כן בהיותנו בוחרים בחיים ומדבקים הנפש בהמשכת החיים ממקור מוצאה הוא ענין בהתברך בסוד שמו והדברים מתברכים. ואמנם כל מה שאנו אומרים זכרנו הוא ענין בסוד הנהר המרוה צמאונים בסוד כל ענין, כי הוא סוד שפע המערכה, כי שם צוה ה' את הברכה בסוד נעלם חיים עד העולם, כי בהתעלות הכבוד ממדריגה למדריגה ומסבה לסבה אז החיים יוצאים ממקור מוצאם ונמשכים אל הסבות כלם, ועל כן אנו שואלים תחילת דברינו להיותנו נזכרים לחיים, והוא שאלת החיים בעילוי הכבוד בסוד הקדושים ובחיים הנפשיים. ומפני שהם שלשה ספרים הנפתחים אנו אומרים ג' פעמים זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר חיים... ולפי שהזכירה ברחמים מסוד הימין לפיכך אנו שואלין אותם בברכת מגן סוד חסד לאברהם.
מי כמוך אב הרחמן, מאחר שהזכיר שאלת ענין החיים במשך הרצון לחיי הנפש כאשר הזכיר, אמר אחר כן כרחם אב על בנים המנהיג עולמו במדת הרחמים, וזהו זוכר יצוריו לחיים ברחמים, כי ביום הזה אין אנו שואלים צרכי הגוף כלל זולתי חיי הנפש כאשר אמרנו. ומה שנתקן בברכת מחיה לרמוז כי יום זה דוגמת יום תחיית המתים שעתיד הקב"ה להזכירם לחיים ולהקימם מעפרם ולחדשם כבתחילה, כן אנו שואלים מלפניו ואומרים שהרי אנו כמתים מפני חטאינו שיזכרנו לחיים ויחדשנו כבתחילה ונחיה לפניו... (מסכת ראש השנה תורה אור)
ענין מלכיות זכרונות שופרות שתמליכוני עליכם, יעלה זכרוניכם לפני בשופר, הוא לקבל כל אחד מישראל על עצמו בראש השנה עול מלכות שמים, והיא למסור נפשו בג' עבירות ע"ז ג"ע ושפיכות דמים, והם בחינת בכל לבבך נפשך ומאדך, קבלת עול מלכות הוא נגד ע"ז, וזכרונות נגד גילוי עריות, ושופרות נגד שפיכות דמים, כי בצלם אלקים עשה את האדם. ובכל לבבך הוא גם כן עבודה שבלב, כי בע"ז עונשין גם על המחשבה, ואמת כי ענין ע"ז אין לו שיעור, וכפי עבודה שבלב אדם כך נקרא אצלו ע"ז דבר שזרה לו. ובכל נפשך הוא הרגשת הנפש, והוא בחינת זכרונות ג"ע כידוע, ובכל מאדך הוא תיקון כל דבר שחוץ מאדם והיא נקראת איש מרעהו... (ראש השנה תרל"ח)
איתא בגמרא... ועיקר הבקשה להכתב בספר החיים הוא להיות דבוקין בשורש החיים כאותן שנקראו חיים, ולכן איתא בזהר הקדש תרעומות על אותם שצווחין ככלבים הב לנו מזוני סליחה ומחילה. וחז"ל התקינו כל אלו הבקשות, אבל התרעומות הוא על אותן שצווחין ככלבים הם שרוצין רק קבלת צרכיהם אבל עיקר בקשתינו הוא להיפוך, להיות כל צרכינו בדביקות חי החיים שלא להיות נפרד מן שורש החיים וההתחדשות... (שם תרנ"ג)
עוד יש לומר טעם דאין תוקעין בשבת... וכעין זה יש לומר במלכיות זכרונות שופרות שצריכין שמירה כנ"ל, והשמירה הן תקיעות דמיושב לפניה ותקיעות דמעומד אחר כל ברכה וברכה, דאיתא בזהר הקדש דשופר מרחיק החיצונים... ובזה יובן טעם דתוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן כמובן, ובשבת אין צריכין שמירה דכולהו ערקין ואתעברו מינה, אך במקדש ובמקום בית דין, דלעולם אין צריכין שמירה כנ"ל אין ענין השופר להרחיק החיצונים ורק טעמא אחרינא אית ביה. (ראש השנה תער"ב)
וכזה הן כל תפילותינו שאנו מבקשים חיים והצלחת עולם הזה אין זה התכלית אצלנו רק שעל ידי זה נהיה פנויים לעבודת השי"ת, או לגדל בנינו לתלמוד תורה או לעשות עמהם שידוכים הגונים שימשכו מהם דורות טובים שיתרבה כבוד שמים על ידיהם, או שיהיה לאל ידינו לעשות צדקות ומצוות בחיות. וזה שאנו מתפללין זכרנו לחיים. אף שבתקוני הזהר מגנה זה מאד, וקרא עליהם צווחין ככלבין הב לן חיי הב לן מזונא, והיתכן שסדרו לנו בעלי מסדרי התפילות לשונות בלתי נרצים?
אך הענין יובן על פי מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שדייק מדברי ש"ס נדרים כ"ד באמרם ז"ל לא כלבא אנא דמיתהנינא מינך ולא מיתהנית מינאי, דטבע הכלב הכל לגרמיה ליהנות ולא לעשות דבר בשביל זולתו, נמצא כי מי שכל חפצו בתפילותיו רק עבור עצמו חיי ומזונא זה נקרא צווחין ככלבין, אבל תפילתנו שמסתיימת למענך אלקים חיים הפירוש כנ"ל שכל החיים שאנו מבקשים הם רק למען יתרבה כבוד שמים כנ"ל, וזוהי התפלה הנרצית כנ"ל. (שם)
ונראה עוד לומר דהנה התקיעות הן משולשות שלש של שלש שלש, ובודאי יש כוונה מיוחדת למספר זה. והיה בכתבי האר"י ז"ל דתקיעות מיושב מתקנין חטא ע"ז, ובתקיעות בלחש מתקנין חטא גילוי עריות, ותקיעות שבחזרה מתקנין חטא שפיכת דמים. וכמו כן יש לומר דאפשר כל השלש שבענין התקיעות כולן הולכין על דרך זה, וכן נמי התקיעות שעל סדר הברכות מלכיות זכרונות ושופרות, היינו שמלכיות מתקנין חטא ע"ז, שהיא היפוך קבלת עול מלכות שמים, זכרונות מתקן חטא גילוי עריות, כי (סנהדרין ק"ו) אלוקיהם של אלו שונא זמה, וכתיב (חבקוק א') "טהור עינים מראות ברע"... ועל כן זכרונות שהענין להיות דבקה בנו השגחת השי"ת מתקנים חטא גילוי עריות שמסלק ההשגחה. ושופרות מתקן חטא שפיכות דמים ששופרות הן כעין ויפח באפיו נשמת חיים, וכבר דברנו מזה, על כן הוא תיקון על חטא שפיכות דמים שהוא מסלק הנשמת חיים. עוד כי בשופר מתקבצים ד' יסודות ארמ"ע כדאיתא בספרים, ושפיכות דמים היא פירוד ד' יסודות... (שם תרע"ד)
בגמרא, אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם... כי הנה האדם הוא עולם קטן דוגמת העולם הגדול, וכל הנעשה בעולם הקטן פועל ומשפיע לעולם הגדול. והנה שלושה שליטים באדם משכן לנפש רוח ונשמה, מוח לב כבד, ובמה שהאדם משעבד את שלשה אלה לשמים משעבד דוגמתם את מלכיות העולם ואת כל שליטיהם לשמים, היינו אותם שיש להם אחיזה בשורש נשמתו. וכבר אמרנו במקום אחר ששלש המלכיות הראשונות הן כוחות רעים מושכים לקנאה תאוה וכבוד, ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, ומלכות הרביעית כלולה מכולן. ואם שלמים וכן רבים העושים כן, היינו לשעבד לשמים את שלשה השליטים שלהם, שהם מוח לב כבד, אז נתקיים לגמרי "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (סוף עובדיה). ולזה בא הרמז בשלשה פסוקים מן התורה וכן מן הכתובים ומן הנביאים, ומסיים בשל תורה שמע ישראל וגו' לעומת המלכות הרביעית הכוללת, והיא מחרפת ומגדפת ואומרת אני ואפסי עוד היפוך אחדות ה'. ובאם האדם משעבד בעולם הקטן שלו כל ג' השליטים הוא חס ושלום חוצץ במלכות, וזהו "כדי שתמליכוני עליכם", כי במה שתמליכוני עליכם הרי אתם ממליכים אותי על כל העולם... (שם תרע"ו)
ונראה דהנה שאלת צרכים היא בתרי אנפי, יש שהוא מתפלל להסיר ממנו צרותיו ברוחניות ובגשמיות והם כחות חיצונים הסובבים את האדם, ויש תפלה שיאיר ה' פניו אליו וישפיע עליו ברכות וטהרת הקודש, בקיצור להסיר ממנו את הרע, ולהשפיע עליו טוב. ונראה ששני אלה נכללין במלכיות וזכרונות, מלכיות הם להסיר את החיצונים, כמו שכתוב (משלי כ"ט) "מלך במשפט יעמיד ארץ", ועל פי משפט אמת אין לכחות החיצונים טענה על ישראל... זכרונות הן מעוררים השפעת ברכות טהרה וקדושה.
והנה בראש השנה כתיב בכסה, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצלל"הה היות כל תפלה היא בלחש, ונלמד זה מתפלת חנה, והטעם שתהיה משומרת מקטרוג החיצונים שבהם כתיב (מ"א י"ח) "קראו בקול גדול", ואין להם שליטה אלא במה שבגלוי, ובראש השנה שהוא זמן קיטרוג צריך שימור ביותר, ועל כן התפילה היא בשופר קלא פנימאה היוצא מהבל הלב בלתי נתחלק ונגלה בה' מוצאות הפה.
ויש לומר היות כללות התפילה הן שני ענינים כנ"ל, שני ענינים אלו הם בקולות השופר, תרועה היא יבבא לב נשבר, ובזה מעוררים שבירת כחות החיצונים... ופשוטה לפניה ולאחריה מעוררין השפעות הטובות כנ"ל, וזהו פירוש ובמה בשופר, שבשופר מעוררים את התפילה שבכלל מלכיות וזכרונות... (שם תרפ"ה)
בפרי עץ חיים עמד על זה מה שבהזכרות שבשמונה עשרה משונה הנסחאות שבברכת אבות אומרים זכרנו וכתבנו, ובברכת אתה גבור אומרים רק זכירה, ובברכת מודים רק לשון כתיבה ובשים שלום לשון זכירה וכתיבה... והנה זכור הוא אתר דלית ליה שכחה ולא קיימא ביה שכחה... והוא כנגד הנשמה שבמוח. וכתיבה שהוא כבר בהתגלות מרמז על הגוף והוא כנגד מדת יסוד. ובברכה ראשונה שכנגד אברהם אבינו ע"ה מבקשים זכרנו נגד הנשמה וכתבנו נגד הגוף, ואומרים בספר החיים על פי מה שאמרנו על מה דאיתא (ר"ה ט"ז) ג' ספרים נפתחין בראש השנה, שהספרים הם גופן ונשמות של ישראל, שעל זה אמרו וכל מעשיך בספר נכתבין, שהיינו שחקוקים בגופות ונפשות ישראל. ואחר כך בברכת אתה גבור שהוא של יצחק אבינו ע"ה אומרים רק זכירה, מפני שהוא היה הראשון שנולד בקדושת ישראל, ומשום זה אומרים רק זכור שמרמז לנשמה ולא כתיבה. ואחר כך בברכות אחרונות שדומה למקבל פרס מרבו אומרים בברכת הודאה שכנגד אהרן הכהן שהוא שושבינא דמטרוניתא, וכתוב לחיים טובים דהיינו תורה, דאין טוב אלא תורה... ואחר כך בברכת שים שלום שהוא כנגד יוסף שמחבר שמים וארץ אומרים נזכר ונכתב כנגד הנשמה והגוף, ומפרטים אנחנו וכל עמך בית ישראל לכלול עצמו בהדי ציבורא. (ראש השנה יט)
איתא בגמרא (ר"ה ל"ב) ג' טעמים על מספר עשרה פסוקים שאומרים במלכיות זכרונות ושופרות... ויש לומר שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, שג' מאן דאמרים אלו כיוונו להג' מספרים של מלכיות ושל זכרונות ושל שופרות, וכל אחד מרמז על ענין אחד. והיינו כי המאן דאמר כנגד עשרה מאמרות אמר הטעם על עשרה פסוקי מלכיות, כי זהו תכלית המכוון של הבריאה כדי שיתגלה מזה כבוד מלכותו ית"ש על ידי העשרה מאמרות שמרמזים גם כן לעשר ספירות הקדושות. ומאן דאמר כנגד עשרת הדברות אמר הטעם על עשרה פסוקי זכרונות, שאיתא בגמרא כדי שיעלה לפני זכרוניכם לטובה, היינו שעל ידם יהיה נזכר זכות ישראל שהוא זכות קבלת התורה שקיבלו העשרת הדברות שעל ידם נקבע בלבם קדושת העשר ספירות שהם ענין אחד עם העשרה מאמרות למעשה בראשית כידוע... ומאן דאמר כנגד עשרה הלולים שבתהלים זה הטעם הוא על עשרה פסוקי שופרות, כי ענין הילול אינו לשון תפלה רק ענין שבח שמהללים להשי"ת כרוב גדלו ורחמיו על כל מעשיו. דהנה עיקר ענין תקיעת שופר הוא על רמז התעוררות השופר גדול שלעתיד שיהיה בזה תכלית התיקון... ועל זה בא מספר עשרה פסוקי שופרות נגד עשרה הילולים שאנו מהללים לשמו ית' על זה שהכל הוא מכוחו ית' להתעוררות המקור והשרש של השופר עילאה... (שם כ)
וזה כונת האריז"ל שאמר ובכן תן כבוד נגד יעקב אבינו ע"ה שאמר ברוך שם כבוד מלכותו, והיינו כבוד תתאה... והיינו שכבוד מלכות שמים מתגלה רק כשיש אומה שלמה כנסת ישראל שמכירין ומקבלין עול מלכותו ית"ש, וזה שמבקשים מהשי"ת ובכן תן כבוד ה' לעמך וכו' ותקוה טובה לדורשיך, על דרך שנאמר "כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך"... וכן מבקשים כאן ותקוה טובה לדורשיך, אך יצרו של אדם מתגבר ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו, וצריך תפלה לזה, ולפעמים גם כח התפלה אין לו שיוכל להתפלל לפניו, על זה מבקשים ופתחון פה למיחלים לך, על דרך שנאמר "אד-ני שפתי תפתח" וגו', שהשי"ת יפתח שפתינו בתפלה שנוכל להתפלל לפניו, ועל ידי זה נזכה להגאולה שיהיה שמחה לארצך וכו' וצמיחת קרן לדוד עבדך, והזמן על ידי תשובה הוא באמת בכל יום כמו שאמרו ז"ל "היום אם בקולו תשמעו", רק עיקר הזמן בראש השנה שאז מתעוררין על ידי השופר לתשובה... והנה ובכן הד' ובכן צדיקים וכו' איתא בפרי עץ חיים שהוא כנגד דוד המלך ע"ה, והוא על פי שאיתא בתיקונים ודא איהו רז דשבת ש' דאינון ויסע ויבא ויט וכו'... וזה שאמר וישרים יעלוזו וחסידים ברנה יגילו, רנה הוא התגלות השמחה ואז ועולתה תקפץ פיה והרשעה כולה כעשן תכלה, שאז יבולע היצר הרע והשטן והמלאך המות, ואז ותמלוך אתה ה' לבדך. (שם כד)
הנה כל הפסוקים של מלכיות זכרונות ושופרות שנזכר בכל אחד פסוקים מהתורה נביאים וכתובים הם מדברים מג' ענינים, כי הפסוקים של תורה רובם ככולם מדברים מהתגלות מלכות זכרונות ושופרות של העבר, כי זהו שרש התורה להורות לנו דרכיו ית', ובכל פסוקי הנביאים של המלכיות זכרונות ושופרות מדברים ומרמזים על לעתיד לבא, כי הנבואה מגלה מה שעתיד להיות, ופסוקי הכתובים של מלכיות זכרונות ושופרות המה כולם מרמזים על ההנהגה של ההוה, והמה מרמזים בכללות על השתלשלות הקדושה של העבר וההוה והעתיד, ובזה יתורץ קושית התוספות מה שאומרים פסוקי כתובים קודם פסוקי נביאים, כי כך הוא הסדר מתחלה ההווה ואחר כך העתיד, והוא מרמז על השם הוי"ה ב"ה שהוא היה הוה ויהיה. (שם כח)
ובזה נוכל לבאר מה שקבעו הגאונים ז"ל לומר בימים הנוראים זכרנו ומי כמוך בג' ראשונות וכתוב בג' אחרונות, דהרי מצינו שלא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות, והנה הטעם שלא ישאל בג' ראשונות הוא משום שלפי ההרגש העדין אין מן הראוי לגשת מתחלה אל ה' בבקשת צרכינו, אפילו בקשות רוחניות כמו דעת תשובה וכדומה אלא לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל...
ונראה לבאר, כי הנה הגאונים ז"ל בירדם לתוך נפשו של האדם בחנו ומצאו כי אי אפשר לו לאדם שבימי הדין, בשעה שנגמר דינו של כל אחד לחיים או להפך חס ושלום, שישכח כל זה ותהא נפשו מלאה רק בדרישות ובקשות לתקון העולם, ולכן מצאו כי דרוש לתת מקום גם לרגש זה של בקשת חיים, אולם לא שתצא דרישה ובקשה לה' אודות חיים פשוטים בלי נפשיות, בלי תכלית נעלה ונשגבה, אלא דרוש להעלות דרישה נפשית זו עם התבוננות יותר עליונה, שעל ידי זה תתעלה גם בקשתו לחיים למדרגה נעלה ונשאה, ולכן, בעתות קדושות אלו שעליהן נאמר "דרשו ה' בהמצאו", אלו עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, שאז נמצא האדם במצב יותר נעלה וקדוש עלול שהבקשה לחיים תתקשר עם רגש יותר עליון, עם הכרת קדושת ה', ותתעלה בקשתו לחיים בזה שתהא רק חלק מהכרתו בקדושת שמו ית', ולכן תקנו שבעת סדור שבחו של הקב"ה הזוכר חסדי אבות, ומביא גואל לבני בניהם, בשעה שמתבונן ומרגיש בקדושת שמו ית' ומכיר כח מלכותו, כשיבא העולם לתקון העתיד, יבקש בקשת זכרנו לחיים, כי הלא לתכלית זו דרוש שימצאו אנשים שלומי אמוני ישראל, שעל ידם יבא העולם לתקונו - ולכן בשעה שמדבר אודות גדלות הבורא ית' ואודות תקון העולם במלכות ש-די מבקש הוא זכרנו לחיים, בכדי שעל ידי זה תצא תכלית קדוש ה' לפועל, כי הלא למענך אלקים חיים, ונמצא כי בקשתו יוצאת בהתקשרות עם שאיפה קדושה של גאולת ישראל ותקון העולם, וכמו כן תקנו לומר מי כמוך בשעה שמספר גבורות ה', דהיינו שהקב"ה מושל על כל הטבעים ומוציא רצונו הפנימי כביכול דרך כל גבולי הטבע, כי באמת כל ענין הגבורות, היינו התגברות הרצון ומדה היותר עליונה להשפיע על המדה הנמוכה בערכה... ובה בשעה שהוא מזכיר גבורתו מה שמוציא את מדת רחמנותו דרך המשפט וזוכר יצוריו לחיים ברחמים, כי אף שהחיים נתנין במדת משפט, עם כל זה חודרים הרחמים דרך המשפט, נמצא שבשעה שמדבר אודות גבורת ה' הוא מזכיר את בטחונו בה' מקור הרחמים היורדים במדת הגבורה, ונמצא כי רגש זה מוצא ספוקו אבל מתעלה ומתקשר לענינים יותר קדושים יותר נעלים. וכעין זה יש להרגיש ענין הזכרונות כלפי מעלה, שזוכרים ומתעלים הכל לפי השורש של הענינים האלו וממילא מתהפך הכל לשרשו שהוא הטוב. והבן. (חלק ב עמוד רי)
איתא בגמרא ראש השנה ל"ב, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, מלכות, דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר אינה מלכות... הרי ששתי בחינות דקות יש במלכיות, ובהן נחלקים ר' יוסי ור' יהודה, מה הוא עיקר העבודה בראש השנה.
יש גדר של מורא מלכות, והוא בשתי פנים, יש והמורא מביא את האדם לדחות את מילוי רצונותיו אבל הם אצלו בבחינת דחויים לבד, ונשארים חבויים בלב, ויש שהמורא שולל בלבו לגמרי את סיפוק הרצון אפילו כחוט השערה, ומכיון שהלב מרגיש שמילוי הרצון נמנע, ממילא הרצון מתבטל, כגדר שכתב שם אבן עזרא בבאור מצות לא תחמוד, עבודה זאת מצטיינת בכפיה עצמית וקבלת עול.
אך יש גם המלכת המלך באהבה, שבשעה שממליכים אותו באופן זה אין הלב מרגיש כלל הכרח וכפיה מבחוץ, אלא שעיקר רצונו הוא למלא את רצון המלך, וכל הרצונות האחרים בטלים כלפי רצון זה, וזוהי בחינת האחדות והאהבה. וזהו גדר "אמרו לפני בראש השנה מלכיות כדי שתמליכוני עליכם" - שלא ישאר שום רצון בלב זולת השאיפה למלא רצונו באהבה. ולכן בסוף פסוקי המלכיות - דהיינו שיאם ותכליתם - אנו אומרים "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", פירוש שאנו מכירים את בחינת האחדות הגמורה, כי כל פירוד אף הדק מן הדק אם גם במחשבת הרצון לבד, פוגם הוא באחדות.
נמצא שלר' יהודה עיקר דרך עבודתנו בראש השנה היא להדגיש כפיית רצוננו בציורי מוראה של מלכות דוקא, אבל לר' יוסי דכוותיה פסקינן עיקר גדר המלכות שעלינו לשאוף אליה בראש השנה היא ההתבטלות כלפי יחודו ית' באהבה...
זכירת השי"ת היא בודאי בבחינת חי ממש, כי לא שייך אצלו עבר ועתיד, אלא הכל בהווה תמיד... כאילו אברהם אבינו ע"ה עומד עכשיו לפניו ועוקד את בנו... וגם אני עם חטאי הריני עומד וחוטא לפניו ית'... רק אם העקידה זכורה לנו והיא מציאות בלבנו, רק אם נביט אל אברהם אבינו ונלמד לכלול את עצמנו בעקידה על ידי מסירות נפש שלנו, לפי ערכנו, על תורתו ועל עבודתו ית', רק אז שייך שנזכה שתצטרף עלינו זכות העקידה כשייראו לפני השי"ת שלשלת כל הדורות במאוחד.
ובמה? בשופר. זהו גדר שופר שמעורר זכרונות... הרי ששופר כתיקונו הוא גילויו של האור הגנוז אור העולם הבא, נורא ואיום! ומהו סוד התרועה שעל הלב לדעת?... אמר ר' יאשיה כתיב אשרי העם יודעי תרועה... שהם מכירים לרצות את בוראם בתרועה, והוא עומד מכסא דין לכסא רחמים, והופך להם מדת הדין למדת רחמים... הרי שמדת הדין עצמה נהפכת לרחמים. וכן מצאתי מפורש בביאור היפוך מדת הדין למדת הרחמים על ידי השופר בסידור הר"י מלצן בענין התקיעות בשם בעל יערות דבש... וזהו שמעורבב השטן כיון שבעל דין בעצמו תובע הדין, ואומר דונו לי דינא, הרי חמת המלך שככה, כי הוא מקבל על עצמו דין על עונות...
בראש השנה עיקר הכח המניע הוא השופר - גדר קבלת דינו ית' בשמחה, כמאמר הכתוב "וגילו ברעדה", ומגיעים אנו לזה על ידי מלכיות - התבטלות כל הרצונות כלפי הדר גאונו ית' ועל ידי זכרונות - בחינת הצטרפותנו לזכיות כל הדורות במסירות נפשנו. וכשישראל מקבלים עליהם את הדין מאהבת השי"ת ומתוך השאיפה לקדש שמו, זוכים להיפוך מדת הדין לרחמים. (חלק ב עמוד עא והלאה)
ועל ענין זה נבנה כל הבנין של תפלת ראש השנה - מלכיות זכרונות ושופרות ומצות תקיעת שופר.
מלכיות כדי שתמליכוני עליכם (ר"ה ט"ז), היינו דבקות באמונה כנ"ל, ומתבררת על ידי קבלת עול מלכותו ית'. ומפני שקשה להגיע למדרגה זו מפני טמטום הלב המעכב, אמרו ז"ל עוד "זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה" (שם). ענין השכחה והזכרון הוא, כי כל דבר השכוח ממנו הוא מפני ששקוע הוא בקרבנו מחמת דברים אחרים שיעניינו אותנו יותר, ויש מן החוקרים שאמר שאין אדם שוכח אלא את אשר רצונו לשכוח... כן הוא במי שעבירותיו חוצצות בפנים לבו שלא תיראנה זכויותיו, וצריך לנקוב דרך הטמטום במאמצי מחשב ורגש כדי להגיע אל הרגשות הקדושה, וזהו הנקרא "זכרון". וכערך זכרוננו אותו ית' כך הוא זוכר אותנו, עד שזכויותינו תאירינה דרך נקב בעבירותינו... וצריך לדעת כי נקיבת מסך טמטום הלב היא עבודה קשה מאד... אבל כל זה הכרח הוא לזכרונות, כי רק בזה ראויים אנו שיזכור השי"ת אותנו לטובה, וכדאיתא ביעלה ויבא ש"ויזכר" היא הבחינה האחרונה שכולן. בלי זכרון אי אפשר להרגיש מלכיות בעומק הלב כי הטמטום מפסיק.
ומה ענין שופרות? כשאנו רוצים להכניס בורג לעץ קשה אנו עושים תחלת הנקב על ידי מסמר. כך למען התחל לנקוב נקב במסך הטמטום אנו צריכים לשופר, שקולו מכניס ללבנו - בהכרה או בתת-הכרה - הרגשי פחד ואימת הדין אשר בוקעים תחלה אל תוך הטמטום, ואז תקל עלינו עבודת גמר הבקיעה אחר כך... (חלק ה עמוד תצג)