תקון

זהר:

א"ל ר' יהודה עתה שכוונת עצמך, אמור דבריך, ונתחבר יחד, כי דברי תורה צריכים תקון הגוף ותקון הלב, ואם לא זה הייתי שוכב במטתי והרהרתי הדברים בלבי... (נח רעו)

ועתיד נחש הזה להוליד כל אלו הגופים מטרם שיבא הזמן שלו, זה שאמר בטרם תחיל ילדה, כי זמן של הנחש להוליד הוא בז' שנים, וכאן מוליד בשש שנים מה שאין זה זמנו. ובזמן ההוא שיוליד אותם ימות מלידה ההיא, שכתוב בלע המות לנצח, וכתוב יחיו מתיך נבלתי יקומון. (פירוש, יש כאן סוד גדול מקיף הכל... כי כיון שיהיה גמר התיקון הרי יתבטל וימות הנחש ומלאך המות, שהנחש ומלאך המות היינו הך, ונמצא שהוא מת, שמחמת שהוליד כל הגופים, בסוד הכתוב בלע המות לנצח, ואז יהיה תחיית המתים, כמו שכתוב יחיו מתיך נבלתי יקומון). (ויקהל תצב, ועיין שם עוד)

א"ר שמעון לא משום זה נאמר נגד השמש, אלא מכאן אנו למדים שבאותה המדרגה שאדם חוטא לפני הקב"ה לאותה המדרגה צריך לעשות התיקון בנפשו, הם חטאו בברית הקדוש, שנקרא שמש, משום זה הדין והתיקון שלהם כנגד השמש, שהוא סוד הברית, ולא במקום אחר, מכאן שאין אדם צריך לתקן עצמו אלא באותו מקום שחטא לו, ומה שלא יעשה ויתקן כאן (במקום שחטא), אין לו תקון לעולם כראוי. (פנחס עו)

ואלו הם אליהם שמונה תקונים, ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, בראיה, דהיינו בעינים ובשערות שלהן... כאן הוא סוד החיה שהיא אריה, חסד פועל בה... כי אריה בהיפוך האותיות תמצא ראיה. יראי אלקים בשמיעה של האזנים ובשערות ראש התלויות עליהם, ושמיעה היא החיה הנקראת שור... (זהר חדש יתרו יט, ועיין שם עוד)

תלמוד בבלי:

מיתיבי מעוות לא יכול לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, מעוות לא יוכל לתקון זה שבטל קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע של שחרית או תפלה של ערבית או תפלה של שחרית, וחסרון לא יוכל להמנות זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם. א"ר יוחנן הכא במאי עסקינן שבטל במזיד. (ברכות כו א)

פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות... נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן... (שבת לג ב)

ויחן את פני העיר, אמר רב מטבע תיקן להם, ושמואל אמר שווקים תיקן להם, ור' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם. אמר איכא מילתא דבעי לתקוני, אמרו ליה איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה ואית להו צערא לכהנים לאקופי... (שם)

...אפילו תימא רבנן, קילקולו זהו תיקונו. (שם פ ב)

יהושע אוהב ישראל היה עמד ותיקן להם דרכים וסרטיא... (עירובין כב ב)

דאמר רב חנינא חוזאה חזקה הוא על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו. (שם לב א)

מתקיף לה רב משרשיא אטו אנן לתקוני תכא קא בעינן לתקוני גברא בעינן, וגברא קא מיתקן וקאי... (פסחים קי ב)

במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול... מאי תיקון גדול, אמר רבי אלעזר כאותה ששנינו חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה... (סוכה נא א וב)

ובחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכים ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים... (שקלים ב א)

...עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לו. (חגיגה ה א)

...עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו, על זה נאמר מעוות לא יכול לתקון וחסרון לא יוכל להמנות. ר' שמעון בן מנסיא אומר איזהו מעוות שאינו יכול להתקן זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, אם תאמר בגונב וגוזל יכול הוא להחזירו ויתקן. ר"ש בן יוחי אומר אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן בתחילה ונתעוות, ואי זה, זה תלמיד חכם הפורש מן התורה. (שם ט א)

...אמר לו ר"ע רבך לא אמר כך אלא מה כלי זהב וכלי זכוכית אף על פי שנשברו יש להם תקנה אף תלמיד חכם שסרח יש לו תקנה... ( ם טו א)

שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת וברביעי כונסה. (כתובות ב א)

...בין כך וכין כך משלם, דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. (שם פה א)

...א"ל רבי מצאתי להם תקנה מן התורה, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב כי ה' אלקיך אש אוכלה, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיה לתלמידי חכמים... מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. (שם קיא ב)

אמר רבא בר שילא מאי טעמא דרבי שמעון דכתיב והיו עמים משרפות סיד, על עסקי סיד, ור' יהודה כי סיד, מה סיד אין לו תקנה אלא שריפה אף אותם הכותים אין להם תקנה אלא שריפה. (סוטה לה ב)

...ועל המריש הגזול שבנאו בבירה שיטול את דמיו מפני תקנת השבים, ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תקון המזבח. (גיטין נה א)

אמר רבי חמא בר' חנינא מה תקנתן של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר מרפא לשון עץ חיים... ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר וסלף בה שבר רוח. רבי אחא ברבי חנינא אומר סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדבר גדולות, אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ ישפיל דעתו... (ערכין טו ב)

א"ל רב לחייא בריה וכן א"ל רב הונא לרבה בריה חשיך תקין נפשך וקדים תקין נפשך כי היכי דלא תרחק... (תמיד כז ב)

...א"ר יהושע עד שאתם מתקנים את השוטות בואו ותקנו את הפקחות. (נדה נג ב)

תלמוד ירושלמי:

ר"ע אומר כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים כך לא יתקן מה יעשה בעפר צוברו בתוך שדהו... (שביעית ט א)

מדרש רבה:

אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים עשייה כגון החרדל צריך למתוק... אפילו אדם צריך תיקון. (בראשית יא ז)

...וצדקה תצמיח יחד זו ירידת גשמים, אני ה' בראתיו לתקונו של עולם ולישובו. (שם יג יד)

האדם הגדול בענקים (יהושע י') זה אברהם, ולמה קורא אותו גדול, שהיה ראוי להבראות קודם לאדם הראשון, אלא אמר הקב"ה שמא יקלקל ואין מי שיבא לתקן תחתיו, אלא הרי אני בורא את האדם תחלה שאם יקלקל יבא אברהם ויתקן תחתיו... א"ר לוי מכניסין את המתוקנת לביתה של מקולקלת ואין מכניסין את המקולקלת לבית של מתוקנת. (שם יד ו)

אמר משה לפני הקב"ה יודע אני שחטאתי לפניך באז, שנאמר (שמות ה') ומאז באתי אל פרעה וגו', והרי טבעת אותו בים, לכך אני משבחך באז, הה"ד אז ישיר משה, בא וראה דרך הצדיקים במה שהם סורחים הם מתקנים... ממי הם למדים מן הקב"ה, שבדבר שהוא מכה הוא מרפא, שנאמר (ירמיה ל') כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך, ממכות שאני מכה אותך מהם אני מרפא אותך... (שמות כג ג)

מעוות לא יוכל לתקון, בעולם הזה מי שהוא מעוות יכול להתקן ומי שהוא בחסרון יכול להמנות, אבל לעתיד לבא מי שהוא מעוות אינו יכול להתקן, ומי שהוא בחסרון אינו יכול להמנות... אם אין אדם מתקן מערב שבת מה יאכל בשבת... אם אין אדם מתקן לו ביבשה מה יאכל בים... (קהלת א לו)

דבר אחר מעוות לא יוכל לתקון, משנתעוותו המים מו' ימי בראשית עוד לא נתקנו, וחסרון לא יכול להמנות, משחסר הקב"ה שנת הלבנה משנת החמה אחד עשר יום הרי כמה שנים וקצים וכמה עבורים ולא הגיעה שנת חמה ללבנה. דבר אחר מעוות לא יוכל לתקון, משנתעוותו דור המבול במעשיהם הרעים שוב לא נתקנו... דבר אחר אם אין אדם מעוות עצמו מדברי תורה יכול הוא לתקן את עצמו... משאדם מעוות עצמו מדברי תורה אינו יכול לתקון... אינו יכול להמנות (שם שם לז)

ספר חסידים:

מי שבא על אשת איש אם בא לשאול היאך יעשה תשובה, או אם בא על אותם שחייב כרת, במסכת חגיגה משים חילוק מתי מעוות לא יכול לתקן מתי יועיל תשובה, ומאותן שמועיל להם תשובה, ואמרו חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן הרי יש לו לעשות תשובה דבר השקול למלקות או לכרת. וכך היתה התשובה, אם בימות החורף הוא כשבא הקרח בנהר אם רצה ישבר הקרח וישב במים עד פיו או עד חוטמו כפי שדבר עמה על העבירה עד שעת גמר העבירה, וכן יעשה תדיר כל זמן שיש קרח. ובימות החמה ישב בחפירה שנמלים שם ויסתום פיו, או בכלי ששם הנמלים ויהא לו אחר כך כלי מים שירחוץ בו. ואם העת באותן הימים שאין קור וחום יתענה ורק לחם מים יאכל בערב... ואם עבר על חייבי כריתות וילדה או בא על אשת איש בלא אונס או על אשת כהן אפילו באונס הרי אסרה על בעלה, או אם ילדה והוליד ממזר, זה היה מעשה והורו לו ועשה בנמלים ביום ובלילה היה שוכב על הארץ בימות החמה כדי שיעלו פרעושים עליו ונקל זה בעיניו והלך ערום במקום כוורת דבורים ועקצו בו עד שהיה נפוח ומשנתרפא הלך עוד שם, כך עשה פעמים רבות כמה שכתבנו...

מי שבועל ארמית או שפחה אם בעל אפילו פעם אחת יצום שלשה ימים לילה ויום רצופים שלא יאכל לא ביום ולא בלילה, וכן יעשה ג' שנים, ואם רוצה יעשה ג' פעמים ג' ימים וג' לילות בשנה אחת ודי לו. ואם יהיה לו בנים ממנה ועובדים ע"ז יש לו לעשות עוד דין אחר עמו... (קסז, וראה שם עוד)

ספר חרדים:

...ומי דמעות יזיל שיכפרו על מוציא זרע לבטלה, ועוד ישתדל להשיב נערים שיהיו טיפות קדש, ועוד לרוץ ברגלים למצות, ועוד להיות סנדק לברית מילה, וברית הלשון יכפר על ברית המעור, ועוד תקוני הצדיק עשרה הנקרא שלום, א' ישתדל לשים שלום בכל שכוניא הנקראת מהל"א בלעז, להשלים העם ולשונו מתוק מדבש חלק מחמאה בלב שלם לשם השם. ב', יקיים בכל יום מספר צדי"ק כדאיתא תיקונים, צ' תשעים אמנים, ד' ארבע קדושות, י' עשרה קדישים, ק' מאה ברכות. ג', ישתדל להיות ראשון בבית הכנסת שחרית וערבית. ד', לקנא על זנות כפנחס בכל כחו ולהפריש איסור במתק שפתים או בכל השתדלות... ה', שירבה מצות ויתרחק מכל חטא כדי לזכות שיהיה רובו זכיות, ויקרא צדיק גמור. ו', שישפיל כאזוב שהוא וי"ו זעירא. ז', שיאהב צדקות כלומר שישתדל שיתן ויתנו אחרים בשמחה, שנאמר כי צדיק ה' צדקות אהב. ח', שיצדיק את זרע ישראל ללמד סניגוריא עליהם ולדונם לכף זכות. ט', להיות תמים, כלומר בר לבב בלי תחבולה, י', לרוץ למצות... (פרק ד דברי כבושין)

אלשיך:

כי עפר אתה - הכל תלוי בך, ואינו מתתקן עד שתתקן אתה, ותקונך מעתה אי אפשר אלא עד שתשוב אל העפר, כי פנה זיוו על ידי החטא, ונתעכרה איכותו כעפר על ידי זוהמת נחש, וצריך לשוב לעפר עד שיעשה שוב מהעפר משולל מהזוהמא. (בראשית ג יט)

פסל לך - על ידי הלוחות השניים רצה לרמז להם מה שיקרה אתם, בל יתיאשו ויאמרו אחר שכבר נטהרו מזוהמת נחש שוב נטמאו ומה תועלת בכל, אלא שהנשמה תבא זכה לארץ כלוחות הראשונות, ושם תתלבש בגוף העכור, ועל ידי עבודת האלקים שוב תטהר לעלות אל האלקים, ולעתיד שוב תרדנה לארץ זכות. ולכן אמר למשה לפסול הלוחות השניות, להראות שעל ידי שימת ידו יזדככו כהראשונים, וכן האדם על ידי מעשיו. (דברים י א)

רמח"ל:

...ואמנם מכל הענינים האלו יוצאות תולדות גדולות לתקון כלל כל הבריאה. וזה כי אולם סדרי הבריאה וכונניותיה מסודרים בדרך, שכאשר מלכותו ית"ש נודעת ומודים בה כל ברואיו, נמצא בברואים כל טוב וכל שלוה, והברכה מתרבית בהם ושלומם מתגדל, ובהתפרץ העבדים ואינם משתעבדים ומודים במלכותו ית' כל טוב חסר, והחשך מתגבר והרעה שולטת. והנה נמשכים דרכי ה' אלה בכל חלקי הבריאה, העליונים והתחתונים, הפועלים והנפעלים, וכמו שכתבנו בחלק ראשון, ואולם היות מלכותו ית' נודעת או לא נודעת נמשך ודאי ממעשי התחתונים וכבר נתבארו אלא היסודות במקומם, אך מה שצריך עתה לעניננו שאם יהיה טעם לשיופיע הבורא ית' במלכותו וימלוך על עולמו, ימשך מזה הטוב הרב והשלוה הגדולה לנבראים, ותרבה ההארה הקדושה והטהרה וכל דבר טוב, וכחות הרע יהיו נכפפים ומשועבדים ולא יקלקלו טובת העולם. ואם לא הנה הקב"ה מסתיר פניו ואינו מגלה כח ממשלתו, וכחות הרע מתפרצים ושולטים...

והנה בהיות ישראל מתחזקים בכל יום על דבר זה, ומקבלים מלכותו ית' ומודים בה בלבם ובפיהם, מופיע הקב"ה בעולמו, וכחות הרע נרפים תחת הטוב, ונמשכת הברכה לעולם... ומוסיף לעולם תקון על תקון בבחינת התקון האמתי שזכרנו, שאליו מתגלגלים כל מסבות ההנהגה, ומקיים עצתו שהיא העמידה הבריאה על הטוב השלם.

ומה שצריך שתבין בזה, הוא, שאין כל הדברים האלה אמורים אלא לשיהיה תקון הבריאה מצד בני האדם ולא מאליו, כי אולם ההנהגה כבר מסודרת היא ועומדת על הדרך הזה, שכל גלגוליה הולכים אל ההשלמה, וזה מה שהאדון ב"ה מסבב בטובו וכחו, אלא שהיתה גזרת חכמתו שיהיה זה נעשה על ידי בני האדם, שאז ישתלמו בני האדם שעשו הדבר הזה, ותהיה ההשלמה עצמה בתכלית... (דרך ה' חלק ד פרק ד ג, וראה שם עוד)

עתה נתחיל בסדר תקונו של עולם, ונאמר כי הנה, כבר שמעת שבשעה שחידש הבורא יתברך שמו את ההשפעה לצורך הטבע הזה מתחלה, שעדיין היה עתיד לחדש הביטול להשפעה ההיא, הנה הכונה באמת בחידוש השפעה לא היתה לשתתקיים אלא לשתתבטל, וכבר פורש דבר זה למעלה. אמנם ברצותו לחדש מציאות השפעה מתוקנת לשתתקיים ותוליד התולדות המצטרכות בעולם, הנה הכונה היתה באמת להרחיק ממנה הרע שכבר נתחדש לענינה, והרי כאן הכונה הפך ממש מן הכונה הראשונה, כמו שזכרנו, וזה הראש וראשון למציאות תיקון הבריאה להיות הכונה נהפכת אל עשית הטוב וקיומו והצלתו מן הרע. והנה המציא האדון ברוך הוא כל מדות השפעתו ומדריגותיה, מדריגה אחר מדריגה בתיקונה, שהכונה בה תהיה רק להוליד הטוב, וריחק ממנה הרע שהוא הביטול, שכבר נתחדש מציאותו ליפול בענין המדריגה ההיא, ובדרך זה הכין כל מדריגות השפעתו בהדרגתם, ובכל אחד מהנה הוצרך לעשות כל זה, פירוש - בראשונה להפוך הכנה בה רק אל תיקון הטוב להולדת הנמצאות, כמו שזכרנו, שנית - להרחיק ממנו הביטול שכבר חודש לה, שלא ישוב ויבטלה... 

אך הרע הנה הוא תלוי ועומד מתחלת הסתדר ההשפעה עד הגיעה אל מדרגה האחרונה שבה תלויים כל סידורי עניניו בפרטיהם, כי הכונה היא להשפיל מציאות הרע שלא יהיה ענינו אלא הפחות שבכל הענינים שבבריאה, והשפלה זאת מכלל התיקונים הגדולים אשר לעולם היא - שתהיה מרובה מדת טובה ממדת הפורענות הרבה. ועם התחלת הסתדר הסדרים הבדיל האדון ברוך הוא סדרי הטוב לצד אחד, להסתדר וליתקן, וסדרי הרע - להתגלגל בהשפלתם ממדריגה למדריגה לפי מה שהיה מסדר מסדרי הטוב נתקן, כך סדר הרע נשפל לעומת זה... כי זה כלל ענין עבודת האדם... (דעת תבונות קלב)

...אמנם עוד לצדיקים ענין פרטי בבחינת העבודה המסורה בידם, כמו שזכרנו, שהוא לגמור תיקון הבריאה מחדש כמו שהודעתיך, בהזמינם בכל יום תיקון חדש במה שנוגע להם, כדי שישפיע לעומתם האדון ברוך הוא שפע ברכה כנגד התעוררותם והזמנתם. והנה כבר שמעת שכל החסרונות שבבריאה הם תולדות העלם שלמותו ויחודו יתברך, כי אמנם יחוד בהיותו שולט פעולתו היא לתקן הבריאה תיקון שלם ולהעביר כל מונע שמבדיל בין הנבראים והבורא יתברך, כמו שזכרנו בענין הכתוב "כי אם עונותיכם היו מבדילים" וגו', והנה בהיות הצדיקים עובדים העבודה הזאת, יתעורר היחוד העליון ויגלה קצת גילוי ממנו כפי הכנת העבודה ההיא, עד שיהיה להם תיקון בבריאה כולה כערך העבודה ההיא, שאין לך עבודה שאינה מוספת תיקון בעולם מצד גילוי מיחודו יתברך שהוא המעביר מה שמפריד בין הנבראים ובין הבורא יתברך, ומדביק הנבראים אל הכבוד העליון, ויתדבק מציאות התחתונים עם קדושתו יתברך בכל הדרכים שסידר להיות מאציל מקדושתו עליהם... (שם קס, וראה שם עוד)

אמר השכל, יש לדבר הזה שורש עמוק מאד, וזה, כי הנה האדון ברוך הוא עשה את הרע באותה התכונה שעשאו ובאותם הגבולים שרצה אותו, והנה הוא מגלגל גלגולים להעבירו מן הבריאה לגמרי, וכמו שזכרנו. אמנם צריך שיגלגל גלגולים אלה לפי הענין של הרע ולפי הסדרים שעשה אותו, וזה פשוט. והנה אחר שעשה האדון ברוך הוא את הבריאה הזאת חסרת השלמות, הוא מגלגל גלגולים אלה להשלים אותה בהעביר חסרונותיה, והוא יתברך לבדו יודע שורש כל הענינים שרצה לעשות וטעמי כל גזירותיו הנעלמים מבריותיו, כי אין הבריות יודעות אלא מן הגזירות של הרצון והלאה, אך לא למעלה מזה... כי הדברים מושרשים ברוממות הרצון הרוצה אותם, מה שאי אפשר לנו להשיג. והנה הוא יתברך שמו יודע שלהשלים הבריאה הזאת צריכים שני דברים, הגברת ההארה ורבויה, דהיינו הגברת ההשפעה והעלמה ומיעוטה, כי יש ענינים שנתקנים ברבוי ההארה וההשפעה, ויש ענינים שנתקנים אדרבא, בהעלם ומיעוט בהניח לרע התגבורת הגדול, כמו שזכרנו. ודבר זה יראה בבירור למי שישים לב אל כל הנולד בעולם שימצא שלא יולד דבר לא לטובה ולא לרעה שלא ימשך ממנו תועלת וטוב לעולם, וכבר אמרו, "כל מאי דעבדין מן שמיא לטב". אפס כי הרבה דרכים למקום, אלה מיימינים ואלה משמאילים, ואין הדברים האלה תלויים במעשה ובזכות אלא בתכונת הבריאה ומהותה, והוא יתברך שיודע לבדו מהות הבריאה, באמת יודע גם המצטרך לה. רק זאת ידענו, שיש ענין זה במהות הבריאה שלהשלמתה צריך הריבוי והמיעוט, והוא ענין עשרים ושמונה העתים המוזכרים בספר קהלת שכנגדם עד בשחק הלבנה המתמלאת ומתמעטת להיות דוגמא לענין הזה...

ואמנם כלל תיקון הבריאה חילק אותו האדון ב"ה בין כל הנשמות אשר עשה לעבדו לפי מה שידע היות הגון לכל אחת מהן לפי הענין שברא אותו, שהוא דבר נעלם מאד מאד, ולא הושג משום נביא וחוזה, כי כל זה נכלל בטעמי הגזירות שזכרנו, שהם נעלמים מן הנבראים, ולא יודעו לנו אלא התולדות. ונמצא שיש אדם שיגיע לו מצד שורש ענינו להיות משופע בריבוי ההשפעה שהוא אחד מן הדרכים שבהם נשלמת הבריאה, כמו שזכרנו, ויש אדם שיגיע לו מצד שרש ענין להיות משופע במיעוט ההשפעה, שהוא הדרך השני המצטרך להשלמת הבריאה. ואין כאן טעם מצד מעשי בני האדם ההם אלא מצד שמגיע להם לפי מה שחילק האדון ברוך הוא תיקון הבריאה בין הנבראים... ואמנם המשפט לאלקים הוא לתת אחר כך שכר טוב לצדיקים שהיו צדיקים והגיע להם מצד דרכי ההנהגה העליונה להיות מעונים ומיוסרים כנגד העינוי שהיה להם בעולם הזה, וכנגד כל מעשיהם הטובים. ואמנם לכל ההנהגה הזאת שאינה פונה אל הזכות והחובה אלא פניתה למה שמצטרך להשלמת הבריאה לפי מהותה קראוה החכמים ז"ל מזל... (שם קסח)

אך עתה אפרש לך זה הענין היטב ותבין סוד גדול מאד. כי כמה נשמות הן מעוקשות מימים קדמוניות בקצבי ההרים האלה, אשר לא יצאו משם עד היום הזה מפני רוב התגברות הטומאה המתגברת כנגדן בל יתנו אתהן לצאת, והן עתידות לצאת טרם גאולתנו, ואיך תצאנה אם לא יכלו לצאת עד היום, אלא שברבות האור אליהן בפקידה תצאנה, כי אז יהיה מדלג הצדיק, שאמרתי, על כל ההרים ועל כל הגבעות אשר נמצאו שם הנשמות ההנה. ובהגיעו שם ילקחו הנשמות אור ממנו וכח גדול מאד, ובכח ההוא תצאנה משם. אך לא יעמוד הצדיק על ההרים והגבעות זמן הרבה, כי טרם תרגיש הקליפה צריך שהצדיק כבר חלף הלך לו.

ותדע, כי רוב הנשמות האלה הם בני דורו של משיח, וכבר ידעת למה נקרא בני הדור בנשמות, אך גם כן נשמות אחרות גדולות מאד תצאנה מן הזמן ההוא והלאה בעתן, להתתקן ולהיות העולם באורה רבה ועצומה. ועוד פעולה אחרת נמצא לפקידה, וזה נראה בפסוק בגאולת מצרים, שמיד אחר "וידע אלקים" (שמות ב') כתיב (שמות ג') "ומשה היה רועה", והבן היטב, כי מזמן הפקידה התחילה העטרה להיבנות למשיח, וזאת העטרה נודעת שהיא היחידה, ובתוך הזמן בין הפקידה לזכירה האיש אשר לו משפט הגאולה לגאול ראוי להיתקן ולהיות נכון למעשהו, ועל כן יעלה בימים ההם במעלות גדולות עד אין קץ, שאז יעטרהו מלך מלכי המלכים עטרת כבודו, ולכן כתיב ומשה היה רועה, כי כן היה נתקן והולך עד שהגיע הזמן ועמד בחורב וקבל שם מצות הגאולה...

ועתה אכלול לך כל מה שאמרתי לך עד עתה בדברים מעטין, למען העמידך על האמת שלא תטעה ולא תיכשל. נמצאת הפקידה תיקון הקלקול הראשון מן הגלות, והוא הסתר הפנים וסתירות האור, ועל כן ירד הצדיק ויתחבר עם המלכות, ושם תקבל ממנו כח ועצמה ותקום מן העפר, ואז כל הנשמות השקועות במחשכים תאמצנה כמו כן ותצאנה משם, והמשיח יתקן ויכין את עצמו להיות גואל. ועוד דבר אחר נמצא בתוך זה הזמן, והוא נכלל בתיקוני משיח, גם כי לא פירשתיהו למעלה, והוא היות נשמות כל ישראל נקשרות בעטרה שמזמנים למשיח, ועל ידי זה נמצאת תאות כל העם אל רועם ואהבתם ואמונתן אליו גדולה מאד, וזה יהיה קיום השלוה והמנוחה כל הימים...

והנה עתה אפרש לך ענין גדול מה שיהיה באחרית הימים, כי כל הניצוצות של הקדושה צריכים לחזור למקומם, ואז יתכנסו הגלויות. ותדע, ששלוש מדריגות מן הקדושה נמצאו שירדו למטה, ואתה הבן מאד עומק המידות האלה, כי אני אינני יכול לפרש הדברים הרבה במקום שאמרו לסתום, והמשכילים יבינו. יש ניצוצות הקדושה הם הנשמות המיין נוקבין לבינה ולמלכות, ויש חלקים מן האורות עצמם, ויש חלק אחד קטן מן הקדושה המחיה את החיצונים, וכל אלה צריכים הם לעלות, ושלוש פעולות נמצאו בשלושה זמנים להעלותם. והנשמות תצאנה בראשונה, עד שבהתימן לצאת באה הגאולה וחלקי המאורות יצאו על ידי משיח בן יוסף, שאם לא היתה זכות בדור היה צריך למות, ובמותו היה מעלה אותם, ובהיות זכות בדור יעלם גם בלא מות, אבל ביום הקרב אשר את ארמילוס הרשע, כי "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו" (משלי י"א), ובכח תיקוניו יעלו הנופלים האלה...

אבל האמת הוא, שהתיקון הגדול שיתוקן בימות המשיח במהרה בימינו הוא תיקון הגוף מלבד תיקון הנשמה, וזה עיקר גדול, כי באמת בזה תלוי הרבה תיקון העולם, כי זה נתקלקל בחטוא האדם, ואחריו נמשכים שאר הקלקולים. והדברים נודעים ליודעי האמת, ובמקום אחר דברתי מזה הרבה, ולא אאריך עתה. ועל כן צריכים הדברים לחזור לתיקונם הראשון, וזה העיקר הגדול. והנה הנשמה היא שנאמר בה "בני אתה", אבל הגוף שכבר נתקן נאמר בו "ויאמר לי עבדי אתה", ועל ישראל שכבר נתקנו כמוהו נאמר "ישראל אשר בך אתפאר", כי האמת, תפארת הקודש תגדל בגוף מבנשמה, כי הלא על כן שולחה הנשמה לעולם לתקן את הגוף העומד במדריגה התחתונה כידוע. והנה בהיות הגוף נתקן נאמר בו (ישעיה מ') "וראו כל בשר יחדיו", והוא עצמו יהא מזהיר כאשר קרן עור פני משה... (מאמר הגאולה ועיין שם עוד)

הנה האדם כשנברא לא היתה בו זוהמא כלל, ולא היה לו אלא להעלות העולמות למדריגה העליונה, והיינו להשלים התיקון שהתחיל המאציל ית"ש, ואז היה היצר הרע מתוקן וכל רע חוזר לטוב כמו שעתיד להיות בסוף התיקון, כי אור הקדושה היה גובר והיה נעשה התיקון של נוגה כאור תהיה, כי היתה נשארת כל הבריאה בקדושה בלי שום טומאה כלל. ועיין פירוש זה הענין לקמן בפירוש אורחא דפלגותא דשערי, וזה הטעם שלא נצטוה אדם הראשון בתרי"ג מצות, כי זה סוד העבודה למטה בסוד ז"א. אבל דרך אדם הראשון לא כך היתה אלא להשיג הקדושה הבאה אליו בהתגברות גדול ועל דרך יום השבת, והיה די שלא ימנע לה, ואז רוב הקדושה היה מקדשו לגמרי, שאפילו בחינת היצר הרע יהיה טוב מאד והיה העולם נתקן מיד בסוד א"א המשפיע רוב הקדושה ומתקן לז"א עצמו. אך בז"א שהוצרך לתקן דרך שם צריך טורח גדול ומעשה רב בסוד התרי"ג מצות. ותדע שהבהמות שבזמן אדם הראשון קודם החטא היו במדרגות בני אדם עתה, וזה סוד "אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר", וזה כי אדם כבר אמרתי לא היה לו לטרוח אלא תיקונו בסוד ע"ק להשיג הקדושה הגדולה, והבהמות היו להם לעבוד האדם ולטרוח בסוד התרי"ג, וזה היה תיקון דז"א. ואחר כך ירד האדם למדריגת בהמה, ואז נצטוה בתרי"ג מצות וה"ס נמשל כבהמות נדמו... ונמצא שמחשבת המאציל ית"ש היתה שיוכל לתקן העולם בראשונה רק בסוד קבלת הקדושה, ובסוד זה ברא את האדם, וכשחטא הנה נפגם בזוהמא, ועם כל זה הקב"ה היה רוצה לתקנו סוף סוף על ידי כמה גלגולים, כי אותם הנשמות שהיו כלולות בו היו מתגלגלים בעשרה דורות, ולא ציום התורה אלא היה רוצה שבכח הגלגול יהיה תיקון הנשמות בכח המיתה שסובלים, ועל ידי הגלגול עצמו, שהוא התהפכות משרש לשרש מתחת מקור אחד אל תחת מקור אחר בסוד ד' חיות המרכבה, כמבואר בתיקון ס"ח בארוכה. והיה חפץ לתקנם מאותה הזוהמא שנדבקה בהם והכל בכח רוב אור הקדושה, ולכן לא נצטוו בתורה, כי עדיין היה התיקון ראוי להם רק בסוד אור הקדושה אם לא היו מונעים. ולכן היה להם ימים ארוכים. ובאמת הכל נמשך בסוד א"א והיה להם להשיג מדריגות רבות של הקדושה ברוב ימיהם בחכמה רבה, עד שבכל זה יהיו מתוקנים. וסוף הכל היה בימי נח שהיה ממש כמו סוד משיח, שבו היו נחים מן הגלגול ובו היה יכול לתקן העולם ברוב הקדושה כנ"ל. ובפרט בשש מאות שנה שהוא סוד מה שכתב הזוהר שבת"ר יתפחון תרעין דחכמתא, כי באותו הזמן נגלה אור גדול מאד שהיה יכול לתקן כל העולם. והוא סוד אור הגנוז שגילה להם ז' ימים, ואם אז לא היו מונעים היה נתקן הכל. וכיון שלא רצו כי החזיקו בטומאה, אז אדרבא זה האור הגדול עשה להם ענין שבירת הכלים ממש שלא יוכל לסבול האור, ונפלו, והוא סוד המבול.

והנה מדריגת האדם נפגמה מיד בחטאו, אלא שהקב"ה היה רוצה לתקנו בי' דורות ולא נתקן המדריגה שלו כל העשרה דורות וגם נח לא נתקן הרבה כי חטא ביין, והקב"ה רצה לתקנו בעשרה דורות ולא נתקן, ואז נתקן העולם בדרך אחר... והוא דרך אברהם שא"א עוד לתקן ברוב ההארה אלא צריך הטורח, וירדו הדברים למדרגת ז"א, והיא המדרגה שהגיע שם אדם בחטאו בסוד "אדם וכו' נמשל כבהמות נדמו" כנ"ל. ועתה צריך להפריד הזוהמא לצד אחר, כי כבר נכללה בגוף באמת, וצריך לפנותה למקום אחר, והקדושה תשכון בין כך ובין כך במקומה עד שאחר כך תשכון גם הס"א כפותה תחת הקדושה בסוד גרים גרורים, אבל בתחלה צריך הבדלה בסוד "ויבדל אלקים בין האור ובין החשך", ואחר כך קשר בסוד "ויהי ערב ויהי בקר" וגו'. ולכן אברהם התחיל לשמור התורה, ונקצרו הימים בסוד ז"א, והיה התיקון בסוד הטורח והעמל של המצוות, וגם יצא ממנו ישמעאל ומיצחק עשו להוציא הזוהמא, ואחר כך יצאו ישראל מיעקב עד ימות המשיח שיתוקן כל העולם. גם אז התחיל הגלות בסוד בת גלים - בת גולים, שכך היה צריך להתקן השכינה בזה הדרך שלמטה מצד ז"א... (אדיר במרום דף יא, ועיין שם עוד)

ועתה אפרש לך איך היו המלכים האלו ובאיזה ענין היתה השבירה בהם ומה תולדותיה, כדי שתבין דברי הקדוש רשב"י זללה"ה היטב. והוא כבר שמעת טעם השבירה מה היתה, דהיינו כדי לתת הבנה לכל הדברים שאמרנו לעיל שהם במציאות האדם בעולם הזה, וכללות הכל שיהיה חורבן ותיקון, ומן החורבן תצא הסטרא אחרא, ובתיקון תכנע או תעבור לגמרי, כי באמת אם התיקון היה שלם וכן כשיהיה שלם לעתיד לבא לא תהיה עוד הס"א. והנה בענין זה יעלו וירדו העולמות על ידי מעשה האדם, כי אם יזכה יגיע אל סוף התיקון, וכפי זכותו כן יתקרב אל הסוף הזה, ואם לא יזכה הנה יגביר יותר כח הקלקול הנמשך מהחורבן הראשון, שעדיין לא נשלם לה תיקון, ונמצא שכל עליית העולמות הוא תולדות התיקון וכל נפילתם תולדות החורבן יהיה בכלל או יהיה בפרט דרך אחד לכל והבן היטב. ותבין גם כן שכאשר יהיה נשלם פעם אחת התיקון שלימות גמור, לא יהיה עוד הקלקול, אבל כל זמן היות עוד איזה חלק מן הקלקול שלא נסתלק הדברים עומדים להתקרב או אל התיקון העתיד או אל הקלקול העבר לפי המעשים. וגם כאשר נתחדשו ענינים גדולים בעולם שגרמו תגבורת תיקון או קלקול הנה אחר הענינים האלה יגמרו המעשים להוסיף או לגרוע על הענין ההוא, ומזה נמשך שינוי הזמנים על ישראל, והבן היטב. (אדיר במרום דף כח)

ואפרש לך עתה בזה ענין סוד עמוק מאד, והוא ענין השית אלפי שנין וכו', דע כי שורש העולם הזה הוא ז' ימים וסודם שירותא וסיומא. והנה כל המאורות האלה צריכין להתקין כי הם שורש כל הנמצא בזה העולם, אמנם אם היה אדם הראשון עומד במצותו היו נתקנין כלם ברגע אחד, אך כיון שהוא חטא, הנה נשארו מיד בבחינת הזמן, והענין כי נשאר זה הדבר בין בכלל ובין בפרט, פירוש כי כל התיקונים שהיו צריכין לנוקבא מן הנסירה ואילך שנעשית עתה עד שמיני עצרת היו נעשין אז ברגע אחד, וכיון שחטא הנה הוצרך שכל שנה תקבל תיקונים בפני עצמה, וגם שפרטיות התיקון יהיה נעשה בכל מדריגה בפני עצמה, עד שהענין מתארך עד שמיני עצרת, והבן היטב. נמצא לפי זה ששליטת החיצוניות גורם הזמן, ושורש הכל הוא הרשימו והקו שסודם ו"ה, כי שליטת הה' עושה הזמן ושליטת הו' עושה הנצחיות, והנה זהו סוד "לכל זמן ועת לכל חפץ", כי מן המלכות נמשך זה הענין וה"ס חיי שע"ה. והנה העת היא המלכות המגלה כל אור בפני עצמו, וה"ס הלבנה שמסבבת בכל חדש לגלות אור כל ההויו"ת מן הי"ב הויות הנכללות בשמש כל אחת בפני עצמה ומצד לכל זמן כי האורות אינם מתגלים אלא זה אחר זה ונעשה הזמן לתחתונים והבן היטב.

והנה התפלה היא חיי שעה שהוא תיקון כל הנמצאים בסוד כל ההנהגה הזאת, אך התורה היא חיי עולם כי היא מתקנת בסוד האורות הפנימיות להאיר לנצחיות. והענין כי תיקון התפלה היא במלכות בסוד ההנהגה, והתורה היא בסוד הז"א ובסוד פנימיות האורות כנ"ל. נמצא שהזמן נקבע בנקודים בסוד השבירה כנ"ל, מה שאינו כן באורות שלמעלה מהם שאין הזמן נמשך מהם, ועל כן אמר (ולבתר זמנא וכו') כי מאז התחיל הנהגת הזמן עד שבזמן אחד היתה השבירה ובזמן אחריו היה התיקון, פירוש שהיו זמנים מתחלפין כי גילוי פעולתם נגבלות בזמנים כנ"ל, והבן היטב... (שם דף ל)

...ולהיות כל העולמות נתקנין בכל חלקיהן, צריך שכל התרי"ג שרשים של הנשמות יהיו משלימין בכל חלקיהן כל התרי"ג מצות, ואז נמצא התיקון שלם, ונמצא שכל צדיק שהשלים במעשיו שם דרך חדש בהנהגת העולמות, הוא הדרך שרוצה בו המאציל ית', אך שלא רצה לברא אותם כך כי אם להכין שיהיה כך במעשה התחתונים, והבן היטב. והנה הדרך המתחדש נקרא אורח צדיקים שהוא אורח פרטי לכל צדיק, והוא אורח כללי הנשלם על ידי כל הצדיקים, ועוד אדבר לך מזה בס"ד, וכיון שהבנת אלו הב' דרכים אפרש המאמרים אשר הצעתי לפניך... (שם דף נב, ועיין עוד ערך זמן)

והנה תדע, שהרשעים שהרשיעו לאמר ששתי רשויות יש חס ושלום הוא מפני ראותם האילן הזה הטמא מתפשט כמו האילן הקדוש, וחשבוהו לאדון כמוהו חס ושלום, ומכאן נמשכו כל העבודות זרות. והנה צריך שתדע, כי זה הטוב שבנוגה אין בו כח אלא לשיכול להחזיק הס"א שלא תתפרץ כנ"ל ולא תעבור בכל הגבולות, אבל אינו בכל כך כח שלא יתפשט ממנו שום רע ושלא יוכל הרע ההוא לעשות כל כך קלקולים כמו שעשה עד היום בעונותינו הרבים. ובאמת מפני כך נקראת נוגה, שרוצה לומר בהיקות לבד, ואינה כל כך הארה התמנע התפשטות הרע כנ"ל, וזהו סדר הבריאה לפי מה שנבראת לצורך הבחירה והשכר והעונש. אבל בתיקון מעשה הצדיקים נעשה תיקון גדול מאד, בסוד ונוגה כאור תהיה, וזה כי נמצאת עליה בכל המדרגות והקדושה עולה ממדרגותיה עד שאפילו חלק האחרון שבה אינו מתגבר כל כך בו כח הדין והצמצום עד שהיוצא ממנה לא יהיה אלא נוג"ה ובהיקות זה שמתפשט ממנו יהיה רע, אלא אפילו זה שיהיה במדרגת נוגה ישוב להיות במדרגות אור, ואז המתפשט ממנו לא יהיה רע אלא טוב, והרע נבלע בשורשו כי סוף סוף לא ישאר אלא בחינת השורש של הרע ולא הרע בעצמו. וזהו סוד שהזכרתי למעלה ונוג"ה כאור תהיה, ואינו אומר אור תהיה אלא כאור תהיה. והענין כי בהיות הקדושה שולטת אז הבהיקות הזה מתקדש יותר, והוא לבדו נשאר ומאסף אליו הענפים ומבליעם בעצמו. והסדר כך הוא, כי הנה להתפשט הנוגה עוד נמצאים ענפים והם מלאכי המשחית והרע בבני אדם למטה, ואז יהיו נבלעים הענפים התחתונים בשרשם הרע, והרע עצמו בשרשם הטוב. אך צריך שתדע כי לכל הדברים האלה יש זמן קבוע, כי הנה כתיב "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה" וגו', וגם כתיב "אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם".

אמנם אמת הוא שלא בפעם אחת יתוקן הכל בימות המשיח, כי האמת שתיקון גדול יתוקן ודאי מיד, אבל עם כל זה עד שיגיעו הדברים לסוף שלימות התיקון צריך זמן, ובהרבה זמנים יעשה הרבה תיקונים שונים בהרבה עליות שיעלו העולמות זו אחר זו. והנה מיד בביאת המשיח יעשה תיקון אחד, והוא שקליפת נוגה תפרד מן הג' האחרות הקשות, והיא תשתעבד לקדושה, ואז תקבל כח יותר גדול, והיינו שתתקדש היא עצמה כנ"ל, ושאר הקליפות הקשות תשארנה רחוקות מן הקדושה לגמרי. והנה כנגד זה יעשה בעולם שני דברים, הא' היא הנקמה במצרים, באותן שהם מצד הרע הגמור בסוד הג' קליפות קשות, והב' היא גירות העו"ג ממה שישאר בהם שהוא הטוב שבהם לעבוד את ה', ככתוב "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה" וכו', והנה אז לא יקבלו הג' קליפות שום כח כלל מן הקדושה, וגם לא יהיה להם שייכות עם ישראל כלל, רק לא תבלע מיד בשורש אלא תעמוד עדיין להעניש החייבים בגיהנם, וגם יהיה לה איזה שייכות עם הרשעים, כי כמו שבהתחברם בקליפות נוגה היה להם איזה קורבה אל הקדושה, כך עתה שיהיו רחוקים מן הקדושה יהיה להם עם כל זה איזה קורבה אל נוגה. ולכן באותו זמן יהיה חילוק בין ישראל לעו"ג, שלישראל אין מיתה ולעו"ג יש מיתה, שנאמר בהם כי הנער בן מאה שנה ימות. אבל אחר זה יעלה העולם עוד מדרגה אחרת שלא יהיה עוד מיתה אפילו בעו"ג, והעליות הם רבות וכן תולדות העליות. אך סוף הכל הוא יום הדין הגדול, שאז תעבור הס"א לגמרי מכל הבריאה, ואז באותו הדין נעשה הבירור האחרון שאפילו הרשימו של הרע יסתלק, ולא ישאר בו שם נברא מכל מה שנברא מששת ימי בראשית עד היום ההוא רק טוב, וכל הרע מהם עליו יאמר "לחרפות ולדראון עולם", וכן "כי תולעתם לא תמות" וגו', כי אז הקב"ה נותן כח לרשעים לקבל הפורעניות שלהם, ואז הוא הזמן להעביר הס"מ שלא תמצא בעולם... (שם דף נה)

...והנה הוא ידוע שיש ענינים במהות הבריאה שתיקונם תלוי ברבות ההארה והטובה, ויש ענינים אחרים במהות הבריאה שתיקונם תלוי על ידי הנסיונות והעוני והסיתום, וזה לא מצד שום זכות או חובה, אלא מצד המהות ששם האדון ב"ה בטבע הבריאה. כי כל מה שעושה האדון ב"ה ודאי הוא לטובה, ובין הרווחה שהוא ניתן, ובין העוני והסיתום, זה וזה ודאי אל מקום אחד הולך - לתקן תיקונים בעולם, רק שיש תיקונים נעשים בדרך הזה, ויש תיקונים בדרך הזה, וזה תלוי במהות הבריאה לבד, וכמו שביארנו. וכל הענינים האלה תלוים בחיבורי מ"ה וב"ן, כי מן החיבורים שהם נתחברו נמשכים ענינים אלה, שמאיזה חיבורים נמשך רבות הטובה, ומאיזה חיבורים הסתתמה, ושניהם הולכים לתקן מציאות החושך הטבעי של התחתונים, אך בב' דרכים האלה, כי על כל פנים מ"ה אינו אלא מתקן ב"ן, אך מתקנו לפי מה שהוא צריך להיתתקן.

ואמנם הנשמות כולן חלוקות לפי ענין זה, ושורש ההתחלקות עמוק וסתום, ולא נודע, כי היה צריך לדעת טעמי כל הספירות, והוא הדבר התלוי ברצון העליון שאינו נודע. אך זה ידענו שתיקון הבריאה מתחלק בין הנשמות, שניתן חלק לכל אחד ואחד, כמו שידעה החכמה העליונה היות ראוי לכל אחד מהם על פי הטעם הנעלם שזכרנו. ויש מי שמגיע לחלקו להיות תיקוניו בדרך ריבוי הטובה, ויש מי שהגיע לו לתקן בדרך העוני והצירוף, וכל זה תלוי במ"ה וב"ן שזכרנו...

ואמנם לא תמיד ישתמש האדון ב"ה מהנהגה אחת, אלא לפעמים ישתמש מן השכר ועונש, ולפעמים מן ההנהגה שזכרנו, והיא נקראת מזל, שהיא בדרך גזירה, לא לפי המעשים, וכדלקמן. והוא כשיודע שהם בני אדם גבורים, שיכולים לעמוד בה, משתמש ממנה, והוא ענין "ה' צדיק יבחן". ובאחרית הגלות הקב"ה משתמש הרוב מזאת, כי הכוונה אז לתת תיקון כללי לכל העולם, ועל כן צריך שיתנהג בהנהגת היחוד, שמן ההעלם הגדול יולד הגילוי הגדול, והיה שלימות ניתן לעולם... (כללים ראשונים לד, ועיין שם עוד וערך מזל)

הנה רשב"י אמר לאליהו ז"ל, אית מאן דאנת עתיד לאתגלאה ליה בסוף יומיא אנפין באנפין ואית מאן דאנת עתיד לאתגלאה ליה בטמירו לעין השכל דיליה. וצריך לפרש למה יהיה שתי מדרגות אלה, כי אין דבר במקרה ועל הכל סוד אמת ואמונה ימצא ודאי. אמנם ידע כי קושיא אחת נמצאת והיא עצומה, כאשר אנו יודעים שכל מה שהקב"ה עושה לישראל הכל הוא רק להיטיב להם, ואיך נצייר בדעתנו שיהיה טוב לישראל מה שאין מניחים אותם אומות העולם ללמד תורה? כגון זה אינו תיקון, כי אם עזיבת התיקון.

אמנם צריך לדעת, כי כתוב "למען תפוש בית ישראל בלבם", וזה ענין מחשבת ע"ז שבה חטאו ישראל וצריך לה תיקון פרטי מלבד המעשה, שהרי הקב"ה מצרפה למעשה. וצריך שיהיו אם כן שני מיני דינים, א' לתיקון המעשה, וא' לתיקון המחשבה. ובאמת לתיקון הענין הזה כתוב, לעתיד לבא יאמרו אלופי יהודה בלבם אמצה לי יושבי ירושלים וגו', כי לא יכולו להתפלל ורק בלבם יצעקו לה'. ואפרש עתה כל הענין באר היטב, הנה הקב"ה ודאי מודד מכ"ת שעל ידי זה ימצא תיקון מקביל לכל קלקול. ובהיות הנשמות בגלות תחת הקליפות, שתים הנה דרכים תמצאנה להם לתקן את השורש הכללי, או אשר יתגברו בכחם באור המגיע אליהם ויהיו שוברים הקליפות ומאירים לרבים, או שמתחת לקליפות עצמם, כאדם מזוין העומד בבטן הארי וקורע אותו מבפנים, כן הם בתיקונים אשר מלגו ירבו אור ותיקון, עד זמן אשר יאמר "כי אז יבקע כשחר אורך", כי יהיה ממש בוקע ויוצא. וזה באמת סוד גדול והקדמה עיקרית ליודעים דרך ה'. הנה לפי הדרך הזה הוא תיקון שמתקן משה וחבריו סובלי החלאים על ישראל, שאמרו בספר הזוהר שאין האור מגיע אליהם והתורה איננה מתגלה, והלא יראה שאין זה תיקון, כי אדרבא היה צריך שמתוך היסורין יתחזקו יותר באור הקדושה. אך האמת הוא, שכל אלה צריך לתקן לפי הדרך הב' שזכרתי... 

ומה שאמרתי מענין איסור הלימוד, הענין הוא כי אף על פי שלכאורה יראה שמניעת המעשה הטוב לא יהיה תיקון, לא כן הדבר, כי זה דרך פרטי המצטרף לפעולתו, שחסרון האור והסרת כח המעשה במקום אשר הלב חומד - תיקון גדול הוא מתהלך בדרכים הפנימיים, וכל השמדות כענין זה היו, אך לא יבצר המצא בזמנם נשמות גדולות כר' עקיבא וחבריו, דמסרי נפשייהו על קדוש השם, ופעולת צדקתם גדולה להמשיך להם אור גדול, והוא מעט לערכם, וגם כי לא ירד הגלות כי ירידותיו הרבות עד היום ההוא. (ילקוט ידיעת האמת ב עמוד שיא, ועיין שם עוד)

כאשר פתוח היה לרוחה היה פתח ההשפעה בהיות בית המקדש קיים, כן נסתם בזמן חרבנו ולקח הס"א כח ככח אשר לקחה על פי חטאי אבותינו אשר חטאו. ומאותה השנה גלגולי דברים נתגלגלו למעלה לפי המדרגות הצריכים להתקן, וכל יום מאור חדש הוא, ולפי טבע המאור ההוא ולפי הפגם הנפגם בו ולפי התיקון הפרטי הצריך לו, כך נמשכו דברים למטה בעולם הזה. וכמה תיקונים נתקנו לישראל בזמן גלותם, הלא המה תיקון המשנה, תיקון הגמרא, תיקון המדרשים, שכולם הם תיקונים פרטיים, כלם צריכים איש בזמנו דוקא, והם נעשים בזמן שבו הגיע להאיר מדריגה אחת שבו תלוי התיקון ההוא ליתקן. אך תיקון הזוהר הוא העולה על כלם, והנה סודו הוא הוא הפנימיות עצמו, כי כל הפשט בחיצונית הוא, וכאשר כל ההנהגה עיקרו בפנימיות, על כן עיקר התיקונים הוא הזוהר, ויותר בפרט אבאר הדבר, כי הזוהר הוא דוקא בחינת הטבה היוצאת מן היסוד, ועל כן נקרא זוהר הרקיע, וכבר נודע שכל ההנהגה על ידי הזיווג היא וכולה נכללת בהשפעת הטפה. והנה כשיהיה זכות, שהטפה הזאת תגיע בחינתה עד למטה בעולם השפל, היה כל הדברים יהיו מתתקנים על ידה תיקון גדול, כי בה נעשה הכל לכל הצדדין. והנה זכה רשב"י להיות הכלי האמצעי להמשיך תיקון זה ועשה הזוהר, אבל האמת שלא יצא אלא חלק אחד אור מאותה הבחינה, וזה לצורך זה שיקיים ישראל וכל העולם בזמן הגלות, אך התיקון האמתי הוא, שיהיה הענין הזה קיים תמיד שלא יפסק, כי כן ההשפעה תצא חדשה בסוד "חדשים לבקרים", כי זה סוד המן הבא בזכות משה, שהוא כללות כל הס' רבוא, וממשיך השפעת הזיווג בכח כלם כאחד. והנה אחרי הרשב"י ע"ה חזרה הס"א וסיתמה, כי לא היה תיקון אלא לשעה, וסוד הענין, כי התיקונים הנעשים לפי ההכנה שנשלמה במקבלים, זה יעמוד כי ימשך מכח היות הדברים בהקבלתם כראוי. אבל יש פעמים שלפי המדרגה המתעוררת תתגבר הארה העליונה ומבלי הכנת התחתונים תתגבר ותעבור ותעשה הדבר ההוא, ואז לא תעמוד הרבה כי תסתלק אחר כך, אלא שתיקונה ישמר לימים ארוכים להגלות. ואות על זה גדולת יציאת מצרים. ועל כן אחר רשב"י נסתמו הדברים ואחר כך בהגיע מדרגות הארות להאיר נראו תיקונים אחרים עד שבא האר"י זלה"ה האירה הארה מבחינת ההארה הראשונה שהאירה בזמן הרשב"י ע"ה והוא שלימות הארה הא'... (שם עמוד שלב)

תניא:

זאת ועוד אחרת, שכח נפש החיונית המתלבשת באותיות הדבור בתלמוד תורה או תפלה וכיוצא בהן, או מצות מעשיות הרי כל גידולו וחיותו מהדם שהוא מקליפת נוגה ממש שהן כל אוכלין ומשקין שאכל ושתה ונעשו דם שהיו תחת ממשלתה וינקו חיותם ממנה, ועתה היא מתהפכת מרע לטוב ונכללת בקדושה על ידי כח נפש החיונית הגדל ממנה שנתלבש באותיות אלו או בעשיה זו אשר הן הן פנימיות רצונו ית' בלי שום הסתר פנים, וחיותן נכלל גם כן באור אין סוף ב"ה שהוא רצונו ית', ובחיותן נכלל ועולה גם כן כח נפש החיונית, ועל ידי זה תעלה גם כן כללות קליפת נוגה שהיא כללות החיות של עולם הזה הגשמי והחומרי, כאשר כל הנשמה ונפש האלקית שבכל ישראל המתחלקת בפרטות לששים רבוא תקיים כל נפש פרטית כל תרי"ג מצות התורה, שס"ה לא תעשה להפריד שס"ה גידים של דם נפש החיונית שבגוף שלא יינקו ויקבלו חיות בעבירה זו מאחת משלש קליפות הטמאות לגמרי שמהן נשפעים שס"ה לא תעשה דאורייתא, וענפיהן שהן מדרבנן, ושוב לא תוכל נפש החיונית לעלות אל ה' אם נטמאה בטומאת השלש קליפות הטמאות, שאין להן עליה לעולם כי אם ביטול והעברה לגמרי. ורמ"ח מצות עשה להמשיל אור א"ס ב"ה למטה להעלות לו ולקשר ולייחד בו כללות הנפש החיונית שברמ"ח אברי הגוף ביחוד גמור להיות לאחדים ממש כמו שעלה ברצונו ית' להיות לו דירה בתחתונים, והם לו למרכבה כמו האבות... (ליקוטי אמרים לז)

מוהר"ן:

ולתקן כל העבירות בפרטיות הם רבים מאד, וכבד על האדם, ואי אפשר לתקן אותם כי יש דקדוקים ופרטים רבים בכל לאו ולאו, בכן צריך לתקן כלליות הגידים, שהוא בחינת (דברים ד') "ויגד לכם את בריתו", ואז על ידי תיקון הברית שהוא כלליות הגידין נתתקן ממילא כל הלאווין שעבר, ונמשך להם לבנונית... כי יש מקומות צרים ודקים שאי אפשר לבא לשם שום תיקון כי אם על ידי תיקון הכללי, שהוא זורק לבנונית ותיקונים גם למקומות הצרים והדקים בבחינת (איוב כ"ב) "והיה ש-די בצריך"... (כט ד, וראה שם עוד)

ובזה תלוי הפרנסה בלי טורח, שהוא בחינת (שמות ט"ז) "לחם מן השמים", היינו על ידי תיקון הכללי, שהוא תיקון הברית, שהוא בחינת (משלי ל') "דרך הנשר בשמים"... כי פרנסה שהיא בטירחא ובכבידות הוא מחמת שלא תיקן תיקון הכללי, שהוא תיקון הברית, כי מאן דזריק פירורין דנהמא עניות רדיף אבתריה (זוהר פנחס רמ"ד א')... (כט ה, וראה שם עוד וכט י)

שפת אמת:

במדרש ה' עוזי, כשקרע לנו הים באת רחב וכו', כשנתן לנו התורה בא יתרו וכו', כי עיקר יציאת מצרים היתה להעלות הניצוצי קדושה שנתפזרו בכל מקום, אבל גם על ידי עסק התורה יכולין להעלות הניצוצות קדושה, כמו שכתב בספר אור החיים בפסוק "אם שמע תשמעו בקולי והייתם לי סגולה", להעלות הניצוצות קדושה על ידי עסק התורה, ולא יצטרכו להתפזר בגלות בין האומות... (יתרו תרנ"ג)

מקודם כתיב פרשת המסוה... כי בודאי אף שגרם החטא מכל מקום הכל היה במכוון להראות כי אי אפשר להתחתונים לבא לתיקון הראוי רק באמצעות הטבע, כענין שהקדימה התורה מעשה בראשית לקבלת התורה, ואם כי היה בלוחות הראשונות בקול קולות כאשר נתקרבו יותר מדאי א"כ יאמר קדוש ונפלו מזאת המדריגה והוכרחו לחזור לתקן על פי הטבע, וזה עשיית המשכן שהוא תיקון מעשה בראשית. וזה כענין שאמרו בלוחות אחרונות אין לך יפה מן הצניעות, הוא זה הדרך המסותר תוך הטבע... (ויקהל תרמ"ו)

בענין ביטול ובדיקה, דיש פגם בנפש ויש ברוח, ותיקון הנפש בבחינת המצות לכן בדיקה לאור הנר, כדכתיב נר מצוה, ופגם הרוח נתקן בדיבור, ולכן מדאורייתא ביטול בעלמא סגי... (שבת הגדול תרנ"ה)

והנה כתיב כמתאוננים רע כו', ביאור הענין כי בודאי לא היה מחשבותם להרע, רק שרצו בחינת עץ הדעת טוב ורע כמו חטא הראשון, ואמת עתה אחר החטא שנתערב טוב ורע בעולם אין הנפש יכולה להתתקן רק בכח הבירור, וזה רמז הפסוק "גם בלא דעת נפש לא טוב", מאי גם, רק להיות כי עיקר הרצון היה שיתדבק האדם בעץ החיים תורה וחקים ומצות שהוא למעלה מהשגת דעת האדם, אבל עתה אין הנפש בטוב רק על ידי הדעת, ואכילת לחם מן הארץ הוא העץ הדעת המברר בין טוב ורע ובורר אוכל מתוך פסולת... אבל הם היו מתאוננים על חסרון בחינת הבירור עץ הדעת טוב ורע שניטל מהם, לכן כתיב כמתאוננים רע, שהגם שלא כוונו להרע חס ושלום רק על בירור טוב ורע סוף סוף בחרו במקום זה שיש בו תערובות טוב ורע, והמן היה למעלה מבחינה הנ"ל. (בהעלותך תרמ"ז)

בפסוק וישלח משה מלאכים אל מלך אדום וגו', כי כאשר תיקנו בני ישראל את שלהם כמו שכתוב "כל העדה" עדה מוכנת, רצו בני ישראל לתקן גם את האומות, כמו שהיה מוכן בשעת קבלת תורה לולי רשעתו של עמלק ימ"ש... (חקת תרל"ט)

בנוסח תפלת גשם זכור שנים עשר שבטים... ובאמת בני ישראל אחר יציאת מצרים נבראו לתקן כל העולם ואחר שעברו בגזרי מים היה המכוון שיעמדו להיות חומת ברזל לבטל המרירות של הרשעים ויבאו מרתה וימתקו, שם לו חק יתכן לרמוז על החודש הזה שהוא התיקון בדרך המשפט... (סוכות תרמ"ו)

שם משמואל:

במד"ר (פרשה נ"ח) נבהל להון איש רע זה עפרון... נראה לפרש דהיה בזהר הקדוש דכמה דישראל לא הוה אפשר לזכות במעלתם אלא אחר המירוק של גלות מצרים, כן ארץ ישראל לא זכתה למעלתה אלא אחר המירוק שהיתה כבושה ביד הכנענים, ויש לומר דכן נמי היתה מערת המכפלה צריכה להיות כבושה מקודם תחת יד עפרון והיינו דהנה כל מירוק הוא בידי זה שהוא היפוך לו לגמרי, ועל כן ישראל שהם קדושים וצנועים בטבע היה המירוק שלהם בידי מצרים ערות הארץ אשת הזימה... (חיי שרה תר"פ)

שלחני ואלכה וגו' פירש"י כיון שנולד שטנו של עשו וכו' שעשו דומה לקש ויוסף ללהבה, ולהבה שולטת למרחוק. ויש להבין הלא עוד היה לו ליעקב אבינו לעשות כל הבירורין שעשה אחר כך במקלות, ויבואר על פי מה שאמר האריז"ל בענין גלות ישראל שהיא רק לברר את הניצוצות הקדושים, אם כן אם לא חטאו ישראל היאך היו מתבררים? וכתב הוא ז"ל שאם לא חטאו ישראל היו כל הניצוצות הקדושים באים אליהם מרחוק לארצם. וזו גופא היתה כוונת יעקב אבינו ע"ה אחר שנולד יוסף ששולט למרחוק, חשב שיהיה בכחו למשוך כל הניצוצות שמה לארץ ישראל ולשם יבואו אליו, ומה שלא היה כן והצטרך להיות עוד בגלות הוא מטעם שלא נתעברה עוד בבנימין... שצריכים לשני הצדיקים שיעלו הכל... (ויצא תרע"א)

אך כמו למשל בדרך בירור התבואה תחילה דשין אותה להפריד הפסולת מהאכל שלא תהיה הפסולת דבקה בו או מקיפתו ועדיין היא מעורבת, ואחר כך על ידי מלאכות זורה בורר ומרקד מנקין אותה ומפרישין אותה לעצמה, דוגמא זו יש בבירור טוב ורע, שתחילה צריך לסלק את הדביקות שיש ביניהם ואחר כך מגביהין את הטוב ודוחין את הרע, אבל כל עוד שדבקים זה בזה אין מקום לברירה, ועל כן אף שעיקר הבירור יהיה לקץ הימין מכל מקום צריכין מקודם להפריד ולסלק את הדביקות שביניהם, וזוהי עבודתנו מאז ועד קץ הימין על ידי שמהות ארבע המלכיות מושכת לע"ז גילוי עריות ושפיכת דמים ולשון הרע, וישראל מתאמצים בכל עוז שלא להמשך אחריהם ומתרחקים מהם, ולעומת הפירוד והריחוק של ישראל מהם כן נעשה פירוד וסילוק הדביקות שבין חלקי הטוב וחלקי הרע שביניהם, ומה שראוי להמשך אחר ישראל נמשך תיכף ונתוסף על גבול הקדושה, והנשאר יתוקן לעת קץ הימין מה שראויין להתקן, ומה שהוא לגמרי פסולת אז בעשן יכלו. וישראל בגלותם בין האומות הם כדמיון אבן השואבת שמשפילין אותה עד מקום פיזור המחטין שעל פני הארץ, והמחטין נדבקין באבן השואבת ומוגבהין עמה, ואפילו אם מונחת שם עשת ברזל שאינה נמשכת אחר אבן השואבת, מכל מקום היא מתנענעת ומסתלק החיבור להארץ. ומובן שכל זה נעשה רק כשמגביהין את אבן השואבת, אבל לא כשמשליכין אותה ומונחת גם היא בארץ, כן ישראל אם אינן נמשכין אחרי האומות אז נעשה הבירור באופן זה, אבל כשנמשכין חס ושלום אחר האומות הרי זה דומה לאבן השואבת הנמשכת אחר הברזל ושניהם שוכבים לארץ... (שם תרע"ו)

והנה ידוע דכל חלקי הקדושה שמוציאים ממקום שהיו טבועים שם צריכים נקיון, וכמו בגשמיות שיש ל"ט מלאכות שהן ל"ט תיקונים עדי יהיה להם עליה באמצעות האדם, וכמשל הפת שצריך נקיון מהפסולת על ידי י"א מלאכות שבפת עד שיהיה ראוי לאכילת האדם, כן הוא בכל חלקי הקדושה המוצאים מתחת יד הגלות צריכים בירור ונקיון. והנקיון הוא במה שהאדם המוציאם סובל יסורי הגלות בגשמיות ושפלות, וגם בעבודתו עבודת הלב זו תפילה הוא בשפלות ושבירת הלב, והוא נבזה בעיניו נמאס בהעריך את עצמו שהוא כבריה שפלה קטנה עומדת בדעת מעוטה וקלה לפני תמים דעים ב"ה... בשבירת גסות לבו ובהכנעתו גורם שגם כל הקליפה הסובבת את הנקודה הפנימית נכנעת ונפרדת מן הקדושה עד ששבו כל חלקי הקדושה ברורים ונקיים. ובאם לא חטאו ישראל שלא היו צריכים לגלות, והקדושה המפוזרת בכל חלקי העולם היתה נמשכת מאליה לארץ ישראל, ולא היו יסורים ושפלות הגלות, היה נעשה הנקיון והבירור על ידי שפלות האדם והכנעתו לפני השי"ת על ידי הערכת עצמו נגד קטן מקטני משרתיו העומדים לפניו במרום, והפחד והאימה בזה לבד היה גורם הכנעה לסט"א, אך על ידי החטא שנתחייבו גלות ואמרו צרימו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת אין הקליפה נכנעת רק על ידי יסורין ושפלות הגלות גם כן, והענין הזה סובב הולך עד תכלית התיקון, שלא יהיה עוד מה לברר... (וישב תער"ב)

נראה לפרש, דהנה החטא לעולם הוא בכפלים, כי משחית נפשו הוא יעשנה, וגם פוגם את הכלל כבמדרש (ויק"ר ד') משל לבני אדם היו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חבריו מה אתה יושב ועושה, אמר להם מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח, אמרו לו מפני שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה. והא דאיפלגי התנאים במה שירד משה להורות, איפלגי אם העיקר הוא התיקון למה שפגם בכלל או למה שפגם את עצמו, כי יש סברא לכאן ולכאן, ושיתקן את העיקר ימשכהו שוב לתקן את הפגם השני, ואמר ר' יהודה בר אלעאי שדעתו היתה שהעיקר הוא הכלל ולתקן את פגם הכלל, אמר בלבו שמצאנו שפדיון נפש אדם ככר כסף, ששמה היה פגם בענין המלחמה שהדבר נוגע להכלל, ועל כן מספרו ככר כסף שהוא ששים מנה, וידוע שמספר ששים הוא מספר הכלל, כמו שכתב מהר"ל...

ור' יוחנן דאמר ממוציא שם רע למד, ורשב"ל דאמר מאונס ומפתה למד משה, ור' יודה בר סימון דאמר משור שנגח את העבד למד, כולהו סבירא להו שהעיקר הוא לתקן מה שפגם את עצמו, ואז ממילא יהיה נמשך תיקון הכלל, וכמו שתירץ הזוהר (בפרשת נשא) איך מועילה תשובה אחר שקילקל את הכלל, ותירץ שבמה שיעשה תשובה ויתקן את עצמו יתוקן כל הכלל, אך איפלגי בנקיון האדם את עצמו, הינו באדם יש שלשה חלקים, גוף ונפש ושכל, איזה חלק יתקן תחילה ויהיו החלקים האחרים נגררין ונתקנין עמו.

ר' יוחנן אמר שהעיקר הוא תיקון השכל, וזה ממוציא שם רע למד... ובאשר יש בדיבור כח הנשמה על כן החמיר במדבר מעושה מעשה, ובאשר נכללים בו כל חלקי האדם על כן מחמת פגם הדיבור מוציא שם רע ענשו מאה כסף, כי כחות האדם הם עשרה וכל אחד כלול מעשרה הוא מאה...

ורשב"ל אמר שמאונס ומפתה למד שהוא פגם בנפש, ועל כן ענשו חמשים כסף כמספר ערכין של זכר... שמספר חמשים מתיחס לנפש, והטעם יש לומר כי לנפש יש חמש הרגשות וכל כח כפול עשר לעומת עשרה חלקי הנפש הוא חמשים. ור' יהודה בר סימון אמר משלשים של עבד למד, כי עבד הוא גופני לגמרי, ושור נגח שהמית את העבד ענשו שלשים סלע, הרי שמספר שלשים מתיחס לגוף...

אך באמת לא כדברי כולם היתה הכוונה אלא זה יתנו, והיינו מחצית השקל, והראהו כמין מטבע של אש, והיינו דבמה שהוא מחצית מורה על לב נשבר, וכמו כלי חרס ששבירתן מטהרתן, והוא תיקון לכל הפגמים... שהוא בשלילה הוא תיקון לזה ולזה, כי השלילה הוא שלילה מהכל, על כן הוא תיקון על הכל, אך שבירת הלב צריכה שמירה לבל יפול בנופלים ויתיאש בעצמו ויסתפק בשפלותו וזה גרוע מהכל... (משפטים תרע"ה)

והנה בזוהר הקדוש (קכ"ט) דבריאת העולם היתה מסטרא דימינא והמשכן מסטרא דשמאלא ועל כן כתיב זהב ברישא, ואף דהמשכן כולו רצוף אהבה... ויש לבאר ולהוסיף דברים, שכלפי שבבריאת העולם היו השפעות והתפשטות חסדים טובים ממעלה למטה, כמו שכתוב (תהלים פ"ט) עולם חסד יבנה, והוא אור ישר, ומפני חטא אדם הראשון נאחזו בהם כחות חיצוניים ונתערבו טוב ורע, היה הרצון לפניו ית"ש שעל ידי המשכן יתוקן הפגם, היינו שיתבררו חלקי הטוב ויתעלו ויתדבקו בשרשם בקדושה, ואז ממילא חלקי הרע ישארו בלי חיות ויצללו וירדו לנוקבא דתהומא רבא. והיינו על פי מה שכבר הגדנו כמה פעמים בשם הזוהר הקדש, דלעומת מה שהאדם בורח מדבר חיצוני בא לעומתו בקדושה. ונראה דלאו דוקא הוא לבדו נתעלה ונדבק בקדושה, אלא אתו יחד גם כל חלקי הקדושה שהיו מפוזרים בדברים שהוא בורח מהם... וגם כל חלקי הקדושה השייכים לשורש נשמתו המפוזרים בכל העולם נמשכין אחריו ועולין בהעלותו... ובאשר ישראל הם לעומת כל מין המדבר שבעולם, כמו שכתוב (דברים ל"ב) "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", וכל חלקי הקדושה המפוזרים בכל העולם הכל שייך לשורש נשמת ישראל, אם כלל ישראל בורחים מחיצוניות ובאים לעומתם בקדושה נמשכים אחריהם כל חלקי הקדושה המפוזרין בכל העולם... (תרומה תרע"ו, וראה שם עוד)

אם בחקותי תלכו, יש להבין מדוע הברכות תלויות בהילוך החוקים דוקא... וכבר כתבנו ששורש חטא עץ הדעת היה חסרון והעדר התמימות, והוחל התיקון הזה ביציאת מצרים, כמו שכתוב (ירמיה ב') "זכרתי לך חסד נעוריך" וגו', שהיו נמשכין אחר השי"ת בתמימות ולא אמרו איך נצא למדבר לא מקום זרע, ונגמר התיקון בקבלת התורה הקדושה שאמרו נעשה ונשמע... ועל כן עיקר התיקון תלוי בקיום החוקים באשר אין טעמם נודע, והעשיה היא רק בתמימות. ובאמת גם בכל המצוות יש בהן טעמים נסתרים ונעלמים מאד נוסף על הטעמים הנגלים, והם בגדר החוקים, והאדם צריך לקיים כל המצות לא מצד הטעם רק מחמת ציווי השי"ת ומצד גדר החוקים שבהן. (בחקותי תע"ר)

...וזה לימוד להאדם הבא להתתקן שצריך להתחיל מאבר שלא נפגם, והוא הנקודה הפנימית שבלב שנקראת בתולה ואיש לא ידעה, והיינו שעל ידי יגיעה רבה באים לנקודה ההיא, וכשהוא נוגע בעבודתו ותורתו בעומק הלב, ממנו מתפשט התיקון על כל האברים, מה שאינו כן תיקון בלתי בא בעומק הלב רק מהאברים שכבר נתפגמו איך יתחיל התיקון. (שבועות תרע"א)

ר' צדוק:

וזה היה גם כן ענין שמשון המיוחד בגבורה היותר עצומה שבכל הנפשות מישראל, ובודאי הכתוב לא ישבחו אלא בגבורה האמיתית שהיא כבישת היצר שהיה בו בתולדה ובשרשו, דעל כן היה נזיר אלקים מן הבטן... ועל כן חשב גם הוא לתקן הכל שיבולע הרע מן העולם על ידו לגמרי, היינו שיבורר קדושת ישראל והבדלתן מן העמים אשר תשקע למקום, שמשתקע אי אפשר שידח לגמרי חס ושלום, וזהו קדושת שבט דן המאסף לכל המחנות ומחזיר כל האבדות והאובדים והנדחים למקורן, ואף על פי שהוא הירוד שבשבטים... והיינו לפי שבהם היה מושרש גם כן ענין ההסרה מאחר השי"ת... כי כמו שמצד שליטת אדם הבליעל יש שם כח ההסרה מיהדות לגמרי, כך זה לעומת זה בקדושה שם כח ההכנסה לקדושה לגמרי אפילו מקומות היותר ירודים כשיתגבר כח האדם דקדושה דיבורר שהכל בקדושה וכל שליטת האדם דבליעל היה לרע לו, וזה כל כח שמשון, דאפילו בעת כשלונו וכשתפסוהו פלשתים עד דגרמו מיתתו, רבו אשר המית במותו מאשר המית בחייו, דגרם בזה ניצוח הרע עוד יותר... (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד רכו, וראה שם עוד)

מכתב מאליהו:

שתי הבחינות הללו הן אופנים שונים בתיקון הרע, האחת היא בחינת התיקון של צדיק בן רשע, אברהם בן תרח, שהרי דוקא קלקלתו של בית אביו ודורו ושאר עשרת הדורות הגבירו את התעוררותו עוד יותר. זהו הגדר שנטל שכר כנגד כולם, דהיינו שהפך את כל החושך שלהם לסבת הגברת אורו...

מהבחינה השניה הוא מה שמוצאים בנביאים למודים מאומות העולם שעובדים את אליליהם במסירות גדולה כל כך, והמה לא אלהים, אם כן קל וחומר עד כמה צריכים אנו לעבוד את יוצרנו וכדומה. ויש באופן זה עוד הרבה למודים מהרע...

גדר זה של תיקון הרע בבחינות הללו הוא השורש לתשובה השלמה, תשובה מאהבה, המגעת עד כסא הכבוד, כלומר עד תכלית שלמות הבריאה, עד התיקון הסופי, שבו גם הרע הופך לטוב. על ידי תשובה מאהבה - הזדונות נעשים כזכויות, כי הם גרמו לעליית השב עד למדרגת בעל תשובה גמור, שגדולה יותר ממדרגת צדיק מעיקרו. (חלק ג עמוד קנא, וראה עוד ערך תשובה)

טרם ניגש להסביר את מהות הגלויות השונות, צריכים אנו להבהיר את הציר המרכזי של תולדות האנושות, מראשית ימיה עד אחרית הימים. תולדות האנושות הם השתלשלות העליות והירידות בתיקון חטא אדם הראשון. תיקון זה נפל בחלקו של עם ישראל והוא תפקידו בבריאה, על ידי שעם ישראל יחזור אל מדרגתו של אדם הראשון קודם החטא, מדרגת גן עדן, ויעלה עוד משם והלאה יביא הוא את כל הבריאה לידי תכליתה השלמה.

אדם הראשון היה קודם חטאו בדרגת גן עדן, שהוא הכיר שהרוחניות היא היא המציאות, והגשם הוא אך לבוש שמסתיר את המציאות האמיתית. הוא קבל את מזונו וכל חיותו מעולם הרוחני בלי הסתר הגשמים... כיון שחטא אדם הראשון נכנס בו היצר הרע, זוהמתו של הנחש, והוריד את כל העולם למצב של הסתר, עד שנדמה כאילו הגשם הוא המציאות האמיתית. זוהי הקללה של "בזעת אפך תאכל לחם", כלומר שנעשה הסתר של טבע, הסתר של סבה ומסובב שמסתיר את יד ה' מתחת מעטה של חומריות. תיקון חטא אדם הראשון הוא שהאדם ישתדל לצאת ולהתעלות מעל הסתר זה של הטבע, ושל "כחי ועוצם ידי", שבו חושב האדם להשתלט על הטבע, עד שיבחין ברור בהכרה פנימית שהרוחניות רק היא המציאות וכלפיה אין לגשם ממשות אמיתית ונוצר אך לנסיון...

תחילת תיקון חטא אדם הראשון היה על ידי עבודת האבות הקדושים, ושלמות בחינה זו הושגה על ידי יעקב... אצלו היתה כבר בחינה של שלמות בעבודה הרוחנית הזאת שהותחלה על ידי אברהם אבינו ע"ה. אך עדיין אין זו השלמות הגמורה של תיקון חטא אדם הראשון, כי חטא אדם הראשון היה בבחינת "כלל", שהרי בנשמתו היו כלולות נשמות כל הדורות כולם עד סוף העולם, כי עליו היה מוטל תיקון כל הבריאה... כבר ביארנו שאין הכלל רק ריבוי של עבודת יחידים בלבד, אלא על ידי עבודת רבים מאוחדת מתהוה גילוי רוחני חדש ונשגב, שאיכותו עולה בכפלי כפלים לאין ערוך, על סיכום הכמות של עבודת וגילויי היחידים.

כתבו הספרים הקדושים שלכל אחד מששים רבוא נשמות ישראל השרשיות יש אות אחת בתורה. התורה היא כלל גילויי רצון השי"ת בעולם. אות בתורה היא בחינה מסוימת בגילויים אלו. כאשר מצטרפות כמה וכמה אותיות נעשים מזה תיבות ופסוקים המגלים ענינים שלמים בתורה. הגילוי שיוצא מצירופי האותיות לתיבות ומשפטים אינו מבטא את סכום מספר האותיות בלבד, אלא הוא בחינת גילוי חדש של איכות הרבה יותר גבוהה. כן הוא בהתאחד גילויי היחידים, לכל אחד תפקידו מיוחד בגילוי כבוד שמים. לשם מילוי תפקיד זה קבל את מזג כחותיו ומדותיו וכל כליו, ובהצטרף כל הגילוים של כל היחידים מבני ישראל, הרי זה גילוי חדש מיוחד ונפלא של קידוש שמו יתברך.

התיקון של תכלית הבריאה בתור כלל הותחל על ידי שנים עשר השבטים... שעל ידי הצירוף של עבודת כולם הגיעו לעבודת ה' בשלמות, כשלמותו של יעקב אביהם, ובצירוף זה היתה כבר בחינה של כלל. וביאר עוד (מהר"ל בגבורות ה' י"ג) שכשהגיעו לשבעים נפש הגיעו לבחינת עם... כשהגיעו בית יעקב לשלמות זו של בחינת כלל ירדו לגלות מצרים. כדי לתקן את חטא אדם הראשון בשלמות היה צריך לנסות אותם אם השגתם ודבקותם בשלמות הרוחנית היא קנין אמיתי בנפשם. זה היה גדר גלות מצרים. לעומת שלמותם הרוחנית וקדושתם, הוטלו למצרים ששקעה בטומאה עד גמירא. המצרים עסקו ברוחניות המושחתת של צד הטומאה... ועוסקים בחכמה כדי לשעבד את כל הטבע לרצונם, ולהפיק כל הנאות עולם הזה, ברודפם אחרי התאוה והזימה.

ביארנו לעיל שאופי כל גלות ונסיונותיה הם לפי מהות ומדרגת עם ישראל שבאותה תקופה. כנגד גודל מדרגתו ושלמותו של בית יעקב הוטל לתוך גלות זו של תוקף הטומאה של רוחניות מושחתת, מ"ט שערי טומאה זה לעומת זה עשה האלקים... בני ישראל לא התבטלו בפני המצרים, אמרו רז"ל שישראל לא שינו את שמם ולשונם ובגדיהם בארץ מצרים, פירוש הם היו מובדלים ורחוקים מהמצרים, ונשארו דבוקים לרוחניות דקדושה, ולא שינו את תוכנם - לא שינו את שמם, והיו מאוחדים ביניהם ושמרו על חיבורם ואיחודם - לא שינו את לשונם, הדבר המאחד אותם בינם לבין עצמם. ולא שינו אפילו את בגדיהם, בחיצוניותם גם כן שמרו על מראה בן ישראל נבדלו מהמצרים לגמרי.

אחרי שראו ניסי יציאת מצרים וזכו לגאולה התכוננו בעליה מתמדת במ"ט יום, עד שבקבלת התורה זכו לתקון חטא אדם הראשון בבחינת עם - כלל של ששים רבוא מאוחד בשלמותו. הרי הרע נעקר מלבם ופסקה מהם זוהמתו של נחש, וזכו למדרגת גן עדן. אילו היו נכנסים כך לארץ ישראל היו תיכף זוכים לאותם הגילויים שיגלה המשיח במהרה בימינו אמן. אולם כיון שחטאו בעגל אבדו מדרגה זו...

כשנכנסו לארץ ישראל היו להם הנבואה והנסים הגלוים של בית המקדש, אולם טעו במעשה הגבעונים, וגם לא השמידו את הפלשתים והשאירו משאר העממים, ונכשלו בע"ז של האומות, לכן באו אליהם נסיונות חדשים מבחינת הגלות, התגברו עליהם האומות מזמן לזמן ולחצום כדי לעוררם ולתת להם אפשרות לעלייה לשלמות העליונה. זהו גדר אמרם ז"ל "אין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל", שכל העונשים באים כדי לתת אפשרות לתקן אותה מדרגת השלמות של גן עדן שהפסידו על ידי חטא העגל...

בית ראשון נחרב משום שחטאו בע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים, והשורש לכולם היתה מדת התאוה... לכן כשנתמלאה סאתם נפלו בידי מלכות בבל אשר מדתה התאוה, וחרב בית המקדש על ידיהם, וגלו שם שבעים שנה, והוצרכו לעמוד בנסיון קשה זה, לגלות מהארץ הקדושה ולהיות בין עמים אשר כל השפעתם היתה מעין אותה מדה שנכשלו בה הם, כדי שעל ידי זה דוקא יתאמצו בשארית כחותיהם ויתקנו את חטאם בשרשו...

אולם כשהתרשלו בקיום התורה באה עליהם גלות יון, שהיה נסיון קשה מאד, חכמת יון, שכבשה את העולם והחשיכה את עיניהם של ישראל, וגזרו גזירות על למוד התורה שבת ומילה, ורק כשהתעוררו והתחזקו החשמונאים ומסרו את נפשם עבור התורה וקיומה התגברו על גלות זו, והתבצר שלטון התורה בתקופתם.

בסוף תקופת בית שני התגברו הריב והשנאה בישראל... יצר הגאוה היה השורש לרצון זה לשלטון מוחלט שהביאם לשנאת רעים, שלא יכלו לסבול עצם מציאותו וקיומו של הזולת. משורש הגאוה באה גם מדת החוצפה, לחטוא בלי להתבייש כלל... ונמסרו לידי מלכות הרביעית (אדום רומי, זרע עמלק) אשר מדתם גאוה וכפירה בנוסח "כחי ועוצם ידי", ו"אני ואפסי עוד". הרומאים באו בחוזק יד, ולא העמידו רוחניות, אף לא טמאה נגד רוחניות של קדושה, הם טיפחו את רוח הנצחון של הגבורה הגשמית ובאו לידי כפירה וחוצפה כלפי שמיא... נסיון קשה הוא להיות בגלות תחת מי שמכיר את רבונו ומכוין למרוד בו... הוא שורש הטומאה של כל הגוים, כחו הוא כח החוצפה והעזות, אין לו תיקון כלל... הוא ניתן רק לנסיון, כדי להתגבר עליו ולבטלו, וביטולו הגמור הוא תכליתו ותיקונו...

סוף גלות זו היא התקופה הקרויה בפי חז"ל "עקבות דמשיחא" שבה חוצפא יסגא (סוטה מ"ט), אז גלות השכינה היא תחת יד חצופי ישראל הן נשמות ה"ערב רב" המעורבות בישראל, אשר שורש טומאתם העיקרי הוא החוצפה כלפי שמיא - מדת עמלק... בכח גאותם ושלטונם מנסים הם להשפיע בהשקפות טמאות אפיקורסיות של "כחי ועוצם ידי" ועומדים בחציפות ובעזות כנגד האמונה, התורה ועבודת ה'. זהו הנסיון שלתוכו הוטל עם ישראל ב"עקבות דמשיחא".

העומדים בתקיפות ובגבורה נפשית בנסיון הקשה הזה, של הדעות הכוזבות של כוחי ועוצם ידי, ואינם מתפעלים ומושפעים מחוצפת הכפירה ולא מתבטלים כלפיה כלל, אלא אדרבא מתחזקים באמונתם ואינם זזים מהשקפת התורה וחז"ל כמלא נימה, ומתמסרים לגמרי לעבודה פנימית בתורה ובתפלה ויראת שמים הם אשר יזכו לגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו... (חלק ג עמוד ריא והלאה)