תקיעה

(ראה גם: ראש השנה, שופר, תרועה)

ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה... ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, משה ידבר והאלקים יעננו בקול. (שמות יט טז)

דבר אל בני ישראל לאמר, בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש. (ויקרא כג כד)

והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחודש, ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. (שם כה ט)

ותקעו בהן, ונועדו אליך כל העדה אל פתח אהל מועד. ואם באחת יתקעו, ונועדו אליך הנשיאים ראשי אלפי ישראל. ותקעתם תרועה, ונסעו המחנות החונים קדמה... ובהקהיל את הקהל, תתקעו ולא תריעו. ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות, והיו לכם לחקת עולם לדורותיכם. וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם. (במדבר י ב)

ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם. (שם כט א)

ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות. והיה במשך בקרן היובל בשמעכם את קול השופר יריעו כל העם תרועה גדולה, ונפלה חומת העיר תחתיה ועלו העם איש נגדו. (יהושע ו ד)

ויהי בבואו ויתקע בשופר בהר אפרים, וירדו עמו בני ישראל מן ההר והוא לפניהם. (שופטים ג כז)

ויתקעו שלשת הראשים בשופרות וישברו הכדים ויחזיקו ביד שמאלם בלפידים וביד ימינם השופרות לתקוע, ויקראו חרב לה' ולגדעון. (שם ז כ)

ויתקע יואב בשופר ויעמדו כל העם ולא ירדפו עוד אחרי ישראל, ולא יספו עוד להלחם. (שמואל ב ג כח)

ויקח צדוק הכהן את קרן השמן מן האהל וימשח את שלמה ויתקעו בשופר ויאמרו כל העם יחי המלך שלמה. (מלכים א א לט)

והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים מארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים. (ישעיה כז יג)

תקעו שופר בציון והריעו בהר קדשי ירגזו כל יושבי הארץ, כי בא יום ה' כי קרוב. (יואל ב א)

תקעו שופר בציון, קדשו צום קראו עצרה. (שם ב טו)

אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה. (עמוס ג ו)

עלה אלקים בתרועה, ה' בקול שופר. (תהלים מז ו)

תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו. כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. (שם פא ד)

בחצוצרות וקול שופר, הריעו לפני המלך ה'. (שם צח ו)

הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכנור. (שם קנ ג)

זהר:

ר' אלעזר ור' אבא היו יושבים, אמר ר' אלעזר, ראיתי אבי ביום ראש השנה ויום הכפורים שלא רצה לשמוע התפלה מכל אדם, אלא אם כן עמד עליו שלשה ימים מקודם לטהר אותו. שר' שמעון היה אומר כך, בתפלה של אדם הזה שאני מטהרו, מתכפר העולם, וכל שכן בתקיעת שופר, שלא היה מקבל תקיעת אדם, שאינו חכם לתקוע בכונה בסוד התקיעה.

דתנינן ר' ייסא סבא אמר, אלו התקיעות כסדרם סדר הראשון כלול מכולם, (כלומר שכלול משברים ומתרועה, והסדר הוא, תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. סדר) השני תקיעה אחת כסדרו (בתחילה, ותקיעה) אחת כסדרו (בסוף), וגבורה גדולה, (דהיינו שברים) ביניהם. (והסדר הוא תקיעה שברים תקיעה. סדר) השלישי הוא תקיעה אחת מכאן  בתחילה ותקיעה) אחת מכאן, (בסוף), וגבורה (סתם, שהיא תרועה) ביניהם. השברים עולה (לגבורה), התרועה יורדת (למלכות). אחד דין קשה, (דהיינו השברים), ואחד דין רפה (דהיינו התרועה), והרי העמידוהו. והם עשרה קולות (דהיינו תשר"ת תש"ת תר"ת), והם תשעה קולות, כי האחד (שבאמצע סדר הא' שהוא שברים תרועה, אינו שני קולות אלא הוא) כלל הכל, (כלומר קול אחד שכולל שנים, ועל כן אין יותר מתשעה קולות).

(פירוש: ב' גבורות הן, אחת הוא קו שמאל דז"א, שנקרא יצחק, והשניה היא המלכות שהיא נבנית מקו שמאל, והיא גם כן גבורה, ועל כן גבורה דז"א מכנה גבורה גדולה, והמלכות מכנה גבורה סתם. והתקיעות בכללן הן כנגד ג' קווין, כלומר לתקן הקו שמאל שהוא דין, עם ב' הקוין הימין והאמצעי, המכונים אברהם ויעקב, שהם חסד ורחמים, שה"ס ב' התקיעות א' בראש הסדר כנגד אברהם, וא' בסוף הסדר כנגד יעקב, שביניהם נתבשם ונמתק יצחק שהוא קו השמאל.

אמנם יש ב' בחינות שמאל, שהם גבורה דז"א שנקרא יצחק, וגבורה סתם שהיא מלכות כנ"ל, וצריכים להמתיק את שניהם, ועל כן צריכים לג' סדרים, כי השברים הוא כנגד גבורה הגדולה, והתרועה היא כנגד גבורה סתם, ועל כן בסדר הראשון אנו כוללים ב' הגבורות יחד, וזה שאמר קדמאה כלילא מכלא ועל כן אנו תוקעים תקיעה שברים תרועה תקיעה, וסדר השני אנו ממתיקים עם ב' התקיעות את גבורה הגדולה בלבדה, שהוא שברים, ועל כן אומר תנינא חדא כסדרא וחדא כסדרא גבורה גדולה בינייהו, דהיינו שתוקעים תקיעה שברים תקיעה, ובסדר הג' אנו ממתקים עם ב' התקיעות את גבורה סתם בלבדה, וזה שאמר תליתאה חד הכא וחד הכא, גבורה בינייהו, שאינו אומר כאן גבורה גדולה, אלא סתם גבורה, שהיא המלכות, שהיא תרועה, ואנו תוקעים כאן תקיעה תרועה תקיעה.

פוסקא פירושו שברים, שהקול נשמע פסקי פסקי, קומטרא, פירושו תרועה, שהיא מלשון קנטור, שפירושו הכעסה, כי קול התרועה נשמע כמו גערה והכעסה, וזה שאמר פוסקא סלקא, שהשברים עולה לגבורה דז"א, קומטרא נחתא, שהתרועה יורדת למלכות, חד תקיפא, היינו שברים, שהיא דין קשה, חד רפיא, היינו תרועה שהיא דין רפה).

וביום הזה מתעטר יצחק (שהוא גבורה וקו שמאל והוא) ראש האבות, ביום הזה כתוב, פחדו בציון חטאים, ביום הזה נעקד יצחק, ועקד הכל, ושרה מיללת, וקול שופר חזק מאד, אשרי חלקו מי שעבר ביניהם, וניצל מהם... (ויקרא שב, ועיין שם עוד)

כך אמר הקב"ה, (שה"ס קו האמצעי) לישראל, בני לא תפחדו (מן הדינין של קו שמאל), כי אני עומד על הפתח, (לעכב את הדינים מלצאת), אבל התעוררות ביום הזה ותנו לי כח, ובמה בשופר, (שעל ידי קול שופר מעורר קו האמצעי את המסך דחיריק שזה כל כחו למעט קו השמאל ולהמתיקו בימין, וזולתו אין כח שיוכל ליחד השמאל בימין כנ"ל). שאם נמצא קול שופר כראוי ומכוונים בו למטה, הקול ההוא עולה (ומעורר את המסך דחירק בקו האמצעי, ומיחד הימין והשמאל), שבו מתעטרים האבות, (שעל ידי התכללות הימין ושמאל הם קונין מוחין דג"ר, שעל ידי זה נתעטר יצחק ונתעטר אברהם וכיון שאת כל זה גרם יעקב, נעטר גם הוא, שכל המוחין שגורם תחתון לעליון זוכה בהם גם התחתון, ונמצא שהאבות אברהם ויצחק) עומדים במשכנו של יעקב, (משום שהוא הפועל כל היחוד הזה). ועל כן צריכים להזהר בשופר ולדעת קול ההוא ולכוון בו.

ואין לך קול בשופר שאינו עולה לרקיע אחד, וכל ההמון שבאותו הרקיע נותן מקום לקול ההוא. ומה הם אומרים, וה' נתן קולו לפני חילו וגו'. ועומד קול ההוא באותו הרקיע עד שבא קול אחר, ונועדים יחד ועולים בחבור לרקיע אחר, ועל כן למדנו, שיש קול שמעלה קול, ומה הוא, הוא קול ההוא של תקיעת ישראל למטה.

(פירוש: כבר ידעת שקול שופר עולה למעלה ומעורר את המסך דחירק שבקו אמצעי, כדי למעט ג"ר דשמאל וליחדו בימין, אמנם יש ב' מיני פעולות במסך דחירק הזה, עד שממעטות ומיחדות השמאל בימין, א', היא שמגלה את המסך דצמצום א' הבלתי ממותק בבינה, המכונה מנעולא, שמכאן מקבל עיקר הכח למעט קו השמאל. ב', היא שמגלה המסך דמלכות הממותקת בבינה, המכונה מפתחא, שמכאן, גם יש לו כלים לקבלת המוחין דו"ק דג"ר. ועל כן נבחנים ב' בחינות קולות המעוררים המסך דחירק, קול א' הוא המעורר את המסך דחירק מבחינת המלכות דצמצום א' הבלתי נמתקת בבינה, קול ב' הוא המעורר את המסך דחירק מבחינת מלכות הנמתקת בבינה, שקול ב' הוא עיקר הנרצה בתקיעת שופר. ואלו ב' פעולות שבמסך דחירק מכונות כאן בזהר ב' רקיעים.

וזה שאמר ולית לך קלא כשופרא דלא סליק רקיע חד, דהיינו שאפילו קול מבחינת המסך דמלכות הבלתי נמתקת היוצא מן השופר יש לו גם כן רקיע אחד שפועל שם את פעולתו למעט הג"ר דשמאל. וזה שאמר וכל אינון אוכלסין דההוא רקיעא יהבין אתר לההוא קלא, דהיינו שמקבלים את הקול ופועלים בו, ומאי קא אמרי, והוי"ה נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו, כי עצום עושה דברו וגו'. כי קול ההוא ממלכות דמדת הדין הבלתי נמתקת הוא רב ועצום מאד, ואין מי שיעמוד לפניו, ועל כן יש בכחו למעט את קו השמאל. ועל כן הם משמיעים את המקרא הזה בעת פעולתם. אמנם אם היה נשאר הקול הזה דמדת הדין, לא היו ראוים עוד לקבל שום מוחין ואפילו ו"ק דג"ר, ועל כן צריכים לקו הב' של מסך דמלכות הממותק בבינה, ששניהם מתחברים יחד, אלא קול הא' הוא בגניזו, ואינו פועל, אלא קול הב' הוא שפועל ועל כן ראוים לקבלת מוחין.

וזה שאמר וקאים האי קלא בההוא רקיע עד דאתי קלא אחרא, דהיינו עד שבא הקול דמסך המלכות הממותקת בבינה, ואתעדו כחדא וסלקין בזווגא לרקיעא אחרא, שני הקולות מזדווגים יחד ועולים לרקיע הב', ששם פועל רק המסך דמלכות הממותקת בבינה, והמסך הבלתי ממותק מחובר בגניזו כדי לתת לו כח. וזה שאמר ועל דא תנינן אית קול דסליק קול, כי קול הא' הבלתי ממותק מעלה ונותן כח לקול הב' הממותק בבינה, שיוכל להחזיק הקו שמאל בו"ק דג"ר, ועל כן צריכים לחיבור שניהם וזהו קלא דתקיעתא וכו').

וכיון שמתחברים כל אלו הקולות שלמטה ועולים לרקיע העליון שהמלך הקדוש (שהוא קו האמצעי) שורה בו. מתעטרים כולם לפני המלך, ואז הושלכו כסאות הדין, והוקם כסא האחר של יעקב, (שהוא קו האמצעי) ונתתקן.

על כן מצאתי בספרו של רב המנונא סבא, באלה התפלות של ראש השנה, שהיה אומר, התפלה וקול השופר שמוציא הצדיק בשופר ההוא, היוצא מרוחו ונפשו, קול ההוא עולה למעלה, וביום ההוא עומדים ונמצאים מקטרגים למעלה, וכשעולה קול ההוא של השופר כולם נדחים מפניו ואינם יכולים להתקיים. אשרי חלקם של הצדיקים שיודעים לכוון את הרצון לפני אדונם ויודעים לתקן את העולם ביום ההוא בקול שופר, ועל כן כתוב, אשרי העם יודעי תרועה יודעי ולא תוקעי.

ביום הזה צריך העם לראות, שאדם שלם בכל, היודע דרכיו של מלך הקדוש, ויודע יקרו של המלך, שיתפלל עליהם את התפלה ביום הזה, ושיזמן קול שופר בכל העולמות בכוונת הלב, בחכמה ברצון בשלמות, כדי שיתסלק הדין על ידו מן העולם... (שם שח)

תא חזי, נהר הזה (שהוא בינה), אף על פי שהוא אינו דין, (כי בינה היא מדת הרחמים, עם כל זה) דינין יוצאים מהצד שלו, (דהיינו מצד שמאל שבו, בעת היותו חכמה בלי חסדים, והדינים) מתחזקים בו, וכשיצחק מתחזק משם בדיניו, (בעת היותו שם חכמה בלי חסדים), אז העליונים והתחתונים מתאספים לדין, ונתתקן כסא הדין, (שהיא מלכות מבחינת הדין שבה, והמלך הקדוש (שהוא ז"א) יושב על כסא הדין ודן את העולם, אז , תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, (שעל ידי השופר מתהפכת מדת הדין למדת הרחמים). אשרי הם ישראל שיודעים להעביר כסא הדין, ולתקן כסא הרחמים, ובמה (עושים זה), בשופר.

רבי אבא היה יושב לפני רבי שמעון, אמר לו הרי הרבה פעמים שאלתי על שופר הזה, מה הוא ענינו, ועד עתה עוד לא נתישבתי בו. אמר לו ודאי זה הוא בירורו של הדבר, כי ישראל צריכים ביום הדין שופר ולא קרן, כי קרן הרי נודע באיזה מקום הוא, (שהוא רומז על המלכות, שהיא בחינת דין), ואין אנו צריכים לעורר דין, מה שאינו כן שופר רומז על הבינה, שהיא רחמים). אמנם למדנו, אשר בדבור ובמעשה צריכים להראות ולעורר דברים סתומים, (דהיינו בתקיעת שופר ובברכתה).

תא חזי, כששופר ההוא העליון, שבו אורותיהם של הכל, דהיינו בינה, בעת שג' קוין שלה מיוחדים זה בזה, שכל המוחין דזו"ן דאצילות ובי"ע ממנה באים), אם הוא מסתלק ואינו מאיר לבנים, (שהם ז"א ומלכות), אז מתעורר הדין והכסאות מתתקנים לבית הדין. ושופר הזה, (שה"ס בינה), נקרא אילו של יצחק, דהיינו תקפו של יצחק, (כי איל פירושו תקיף, מלשון ואת אילי הארץ לקח), והוא שבחם של האבות, (שהם חג"ת שמקבלים כל שבחם משופר ההוא שהוא בינה), וכשנסתלק שופר גדול הזה ואינו מאיר לבנים, (לז"א ומלכות, והיינו בעת שאין יחוד בז"א ומלכות, אלא ז"א יונק מקו ימין של הבינה, והמלכות יונקת מקו שמאל של הבינה, וכיון שהשמאל דבינה הוא בלי ימין מסתלקים המוחין דבינה מז"א). ואז מתחזק יצחק, (שהוא קו שמאל על ידי שליטת קו שמאל דבינה), ומתתקן לדין בעולם...

וכשנתעורר שופר הזה, וכשבני אדם שבים מעונותיהם, צריכים למשוך בקול שופר מלמטה, וקול ההוא עולה למעלה, אז מתעורר שופר אחר עליון, (שהוא בינה), ומתעוררים הרחמים והדין מסתלק. וצריכים להראות מעשה (על ידי תקיעת) שופר, כדי לעורר שופר אחר, (שהוא בינה), ולהוציא בשופר הזה שלמטה אלו הקולות (תשר"ת וכו') להראות שכל אלו הקולות שלמעלה הכלולים כולם בשופר העליון, (שהם ג' קוין ופרטיהם, הכלולים בבינה), יתעורר לצאת (מן הבינה לז"א ומלכות).

(ביאור הדברים: בכל ראש השנה חוזר העולם לקדמותו כמו שהיה ביום ד' דמעשה בראשית, שאז נתמעטה המלכות, כי המלכות נקראת שנה, וי"ב חדשי השנה הם סדרים התקון שלה מתחילתה עד גמר התקון. ואם נשלמה השנה ולא גמרנו תקונה, היא ניתנה לנו לתקנה בשנה האחרת, ואנו צריכים שוב להתחיל מראשית הויתה כמו שהיתה ביום ד' דמעשה בראשית. וכן בכל שנה ושנה עד גמר התקון. וביום ד' דמעשה בראשית כתוב, ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, שהמלכות היתה גדולה כמו ז"א. כי אז היה ז"א מלביש לקו ימין דבינה, והמלכות לקו שמאל דבינה, ואלו ב' קוין דבינה היו אז נפרדים זה מזה, ועל כן היה הקו שמאל דבינה בחכמה בלי חסדים, שאז נמשכים מקו שמאל דבינה דינים קשים והוא חושך ולא אור, ואין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים. ועל כן נבחן אז, שהקב"ה יושב על כסא דין, ודינים נמשכים לעולם, כי אנו מקבלים רק מן המלכות הנקראת כסא לז"א, ואם המלכות היא בשמאל הבינה כשהוא נפרד מימין, שאז מלא דינים, נמצאת המלכות משפעת דינים לעולם.

וזה שאמר כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין, דהיינו בעת שב' קוין דבינה נפרדים זה מזה, כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא, אז מתגבר השמאל שנקרא יצחק, ומשפיע דינים אל המלכות, וממלכות לעולם, ואז ניתנה לנו מצות תקיעת שופר. תקון א' הוא להעלות מ"ן לעורר זווג על מסך דחירק שבז"א, שהוא במקום בינה, שעל ידי זה הוא ממעט קו השמאל ומיחד אותו עם הימין, ויצאו ג' קוין בבינה, שה"ס חכמה בינה דעת, וזה שאמר בעיין לנגדא קול שופר מתתא, וההוא קלא סליק לעילא, שקול שופר עולה בסוד מ"ן ומעורר הקול שלמעלה, שה"ס ז"א המכונה קול, שהוא למעלה בבינה, וזה שאמר כדין אתער שופר אחרא עלאה, שהוא בינה, ואתער רחמי, דהיינו שקו האמצעי שה"ס רחמים נתעורר ומיחד ב' הקוין דבינה זה בזה ואז ואסתלק דינא, שאחר שקו שמאל נכלל בימין, מסתלקים כל הדינים משמאל, וזהו תקון הא' הנעשה על ידי תקיעת שופר.

תקון ב' הוא להוציא הקולות מבינה, שהם ג' קוין שיצאו בה על ידי ז"א שנקרא קול, ולהמשיכם לז"א במקומו למטה, בסוד, מאחר שתלת קוי הבינה מחד נפקי, מז"א, אז חד בתלת קיימא, גם ז"א זוכה בתלת קוין, כי כל המוחין שהתחתון גורם לעליון זוכה בהם גם התחתון, אלא שצריכים מעשה למטה לעורר זה למעלה, במילין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מילין סתימין, וזה נעשה על ידי סדר הקולות ג' פעמים תשר"ת ג' פעמים תש"ת, ג' פעמים תר"ת, שאנו תוקעים).

ובאלו הקולות שלמטה נותנים ישראל כח למעלה, ועל כן צריכים לזמן שופר ביום הזה, ולסדר קולות, (דהיינו סדרי תשר"ת וכו'), לכוון בו כדי לעורר שופר האחר, (שהוא בינה), שבו כלולים הקולות שלמעלה (שהם חג"ת דז"א).

סדר הא' (שבג' סדרים שבתשר"ת), קול יוצא ומתעטר למעלה, בבינה), עולה רקיעים ונבקע בין הרים הרמים, (בין ב' קוי הבינה, ומשם) מגיע לאברהם, (שהוא חסד דז"א), ושורה בראשו ומתעטר והוא מתעורר ומתקן את הכסא (שתהיה כסא של רחמים). ובספר אגדה למדנו, שבשעה שקול ראשון עולה, מתעורר ומתעטר אברהם ומתקן את הכסא, ופוקדים עליו אבא, (דהיינו חכמה שבקו ימין דבינה).

(ביאור הדברים: כבר ידעת ב' התקונים הנעשים על ידי תקיעת שופר, הא' הוא לעורר יציאת קו אמצעי בבינה המיוחד ב' הקוין זה בזה, הב' אחר שיצאו ג' קוין בבינה ונכללו זה מזה, ממשיכים אותם במקום ז"א. אמנם צריך לזכור בכל זה, שעיקר הנרצה מתקיעת שופר, הוא למעט קו השמאל מג"ר שלו, ולבטל את דיניו הקשים הנמשכים מג"ר דשמאל אלו, והקולות שאנו מעלים הם כחות הדין, הממעטים את קו השמאל מן הג"ר שלו, ואז מתגלה יחוד ג' הקוין בסוד הרחמים.

ובדרך כלל יש ג' בחינות דינים בסוד ג' זריעות, חולם, שורק חירק, שהדינים דחולם שה"ס קו ימין באים מעלים המלכות לבינה, המעטרת הבינה לו"ק בלי ראש, שה"ס דינין דנוקבא, ודינים דשורק שה"ס קו שמאל, באים מחזרת הג"ר לבינה, שזה נעשה לקו שמאל דבינה. וידוע שמחמת היותה חכמה בלי חסדים, נמשכים ממנה דינים קשים, ודינים אלו, להיותם באים מחמת שלמות הג"ר דשמאל, הם מכונים דינים דדכורא. ועוד יש דינים דחירק שהוא סוד קו האמצעי, הכלולים מב' בחינות ממנעולא וממפתחא, וגם הם דינים דנוקבא. ותדע שדינים דנוקבא מכונים תרועה, ודינים דדכורא מכונים שברים, שכל אלו הדינים אנו מעוררים על ידי התקיעות בקו השמאל, כדי למעט הג"ר שלו, ויתיחד עם הימין.

ויש הפרש בין דינים דנוקבא שבקו ימין לדינים דנוקבא שבקו האמצעי, כי דינים דנוקבא שבימין, אף על פי שנלחמים עם קו השמאל, מכל מקום אינם יכולים למעטו, ונמצא ששני בחינות הדינים שולטים בקו ימין, דינים דנוקבא של עצמו וגם דינים דדכורא של קו השמאל, והם נלחמים זה עם זה ואין אחד יכול לנצח את חבירו אלא בסיוע של קו האמצעי, נכנע השמאל, מה שאין כן הדינים דנוקבא שבקו האמצעי, הם מתגברים על קו השמאל וממעטים הג"ר שלו, שעם מיעוט הג"ר נעלמים כל הדינים דדכורא. ונמצא שבקו אמצעי אין דינים דדכורא כלל, ואלא דינים דנוקבא בלבד, ובקו שמאל ודאי שאין בו דינים דנוקבא כלל, אלא דינים דדכורא בלבד, כי אם היו שולטים בו דינים דנוקבא היו מתבטלים הג"ר שלו, הרי שבימין נוהג שברים תרועה, שה"ס דינים דנוקבא עם דינים דדכורא. ובשמאל נוהג שברים בלבד, שה"ס דינים דדכורא, ובאמצעי נוהג תרועה בלבד שהוא דינים דנוקבא בלבד, בלי דינים דדכורא שהם שברים. אמנם כל אלו הדינים שאנו מעוררים עם הקולות הללו אנו מכונים אותם רק לקו השמאל, כדי למעטו, השברים תרועה לקו שמאל הכלול בימין, השברים לקו שמאל שבשמאל, התרועה לקו שמאל שבאמצעי, באופן שיש ג' הפרשים בהתעוררות הדינים שבשמאל, על פי תכונת ג' הקוין.

ועם זה תבין, אף על פי שבמקורם של ג' הקוין אין צריך להיות בהם יותר מן ט' בחינות, כי הם מחויבים להכלל זה בזה, ואז יש ג' קוין בימין וג' קוין בשמאל וג' קוין באמצעי, דהיינו ט' בחינות, אמנם כיון שיש ג' הפרשים בקוי השמאל שבג' קוין, אשר בשמאל יש שברים ובשמאל שבאמצעי יש תרועה כנ"ל, על כן צריכים עוד ג' התכללויות, התכללות אחת של ט' בחינות בקו ימין בלבד, דהיינו ג' קוין שבכל אחד מהם תשר"ת, וכן ט' בחינות בשמאל שהם ג' קוין שבכל אחד מהם תש"ת, וכן ט' בחינות באמצעי, שהם ג' קוין שבכל אחד מהם תר"ת.

דהיינו סדר הראשון של ג' קוין שבו ימין, כלומר סדר תשר"ת הראשון מג' סדרי תשר"ת, קלא נפיק, דהיינו תקיעה ראשונה המעוררת קו ימין של סדר הזה, ומתעטר לעילא, דהיינו שברים תרועה, המעוררים קו שמאל של סדר הזה, כי מעטר, רומז לג"ר דשמאל, סליק רקיעין ותבקע בין טורי רמאי, היינו תקיעה שניה, המעוררת קו אמצעי, אשר המסך דחירק שבו, מבקע המדרגות, כי מעלה מסך דמלכות למקום בינה והמדרגה מתבקעת לכו"ח למעלה ובינה ותו"מ יורדים למטה. ואחר שנתעוררו ג' הקוין שבבינה הראשונים שבקו ימין שלה, צריכים להמשיכם לקו ימין דז"א שנקרא אברהם, וזה שאמר ומטי לגבי דאברהם, ונתעוררו גם בו ג' קוין שהם תשר"ת הנ"ל, וזה שאמר ושריא ברישיה, דהיינו קו ימין שה"ס כו"ח, ואתעטר, שה"ס בינה ותו"מ שחזרו ונעשו ג"ר וקו שמאל, ואתער הוא, שה"ס קו האמצעי, ואתקן לכורסיא, שמתקן כסא הרחמים, על ידי יחוד ג' קוין. וג' קוין אלו נמשכים מחכמה דישסו"ת שה"ס אבא. וזה שאמר פקדין עליה אבא, דהיינו אבא דישסו"ת. ועד כאן נגמרו הכוונות של סדר תשר"ת הא' מג' סדרי תשר"ת. וכל תשר"ת אלו הם בשליטת התקיעה, דהיינו קו ימין שבג' קוין דימין).

בתוך כך עולה קול השני, (דהיינו) תקיעה (ראשונה דסדר ב' דימין), התקיף לשבור דינים קשים, וזהו סדר השני, (דהיינו סדר ב' של תשר"ת שהוא תחת שליטת השמאל דימין, שהוא שברים תרועה כנ"ל, ההוא קלא, דהיינו שברים בתוקפוי (דהיינו תרועה). ואז עולה (אל הבינה), וכל הדינים (מג"ר דשמאל), הנפגשים שמה לפניו נשברים, עד שעולים למקום של יצחק, (שהוא בז"א), כיון שיצחק (שהוא קו שמאל דסדר זה) נתעורר (על ידי תקיעה שניה השניה דסדר זה שהיא בחינת קו האמצעי שבסדר ב' הזה), ורואה את אברהם, (שהוא קו ימין דסדר זה), מתקן את הכסא (של רחמים) לעמוד לפניו. אז נכנע ומשבר דין הקשה, (הנמשך מג"ר דשמאל), ובזה, צריך מי שתוקע לכוון לבו ורצונו, כדי לשבור הכח, (דהיינו למעט הג"ר דשמאל). ותוקף דין הקשה, הנמשך מג"ר דשמאל). זה שאמר אשרי העם יודעי תרועה, (כי תרועה היא לשון שבירה, כמו תרועם בשבט ברזל), יודעי תרועה ודאי.

(פירוש: כאן מבאר סדר ב' של תשר"ת שהוא תחת שליטת השמאל שבימין, אבל כולל בתוכו כל ג' הקוין, ועל כן תוקעים בו תשר"ת, ואף על פי שאמרנו שבקו שמאל אין שם דינים דנוקבא שהיא תרועה, אלא דינים דדכורא לבד שהוא שברים, זה אמרו רק בשמאל דקו שמאל, המובא להלאה, אבל כאן הם ג' סדרים שבסדר הכללי של ימין, ועל כן אפילו סדר הב' שבכאן, אין זה שמאל ממש שבמקומו, אלא שמאל הכלול בימין, ולפיכך יש בו גם דינים דנוקבא, והוא בבחינת שברים תרועה. ומה שאומר כאן, כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא וכו', היינו רק התחלה, אבל עיקר ביטול הג"ר דשמאל והכנעתו הוא בקו האמצעי, דהיינו בסדר ג' של תשר"ת בדבור שלאחר זה, שאומר כדין אחידן תרוויהו וכו'. ונתבארו הכוונות של סדר תשר"ת הב' של ג' פעמים תשר"ת.

סדר השלישי, (שהוא סדר הג' של תשר"ת, שהוא תחת שליטת קו האמצעי שבימין, שה"ס תקיעה השניה), הקול היוצא, (דהיינו תקיעה א' שבסדר זה), ועולה (היינו שברים תרועה שבסדר זה), ובוקע כל אלו רקיעים, (היינו תקיעה השניה שבסדר זה), והרחמים מתעוררים. (וכל זה הוא בבינה, ומשם) מגיע קול ההוא, (דהיינו כל תשר"ת שהם תחת שליטת תקיעה השניה) לראשו של יעקב, (דהיינו במקום ז"א), ויעקב (שהוא קו האמצעי שבסדר זה), נתעורר ורואה את אברהם, (שהוא קו ימין שבסדר הזה), שמתתקן בצד האחר, (דהיינו בצד ימין דסדר זה), זה מצד זה, (דהיינו מימין), וזה מצד זה, (דהיינו מאמצע) ותוקפם (של הדינים דקו שמאל) אינם יכולים לצאת לחוץ, (מחמת שנתמעטו הג"ר שלו. ואלו ג' הסדרים, דהיינו ג' פעמים תשר"ת הנזכרים הם כולם סדר אחד, שכולם הם סדר תקיעות של אותם הקולות הנוהגים בקו ימין, דהיינו ט' בחינות שבקו ימין, אשר השמאל הכלול בהם הוא בבחינת שברים תרועה ביחד). ונתבארו הכוונות של סדר תשר"ת הג' של ג' פעמים תשר"ת.

סדר האחר, (דהיינו ט' בחינות של ג' פעמים תש"ת שהם בקו שמאל, הנה סדר תש"ת הראשון שבכאן, שהוא תחת שליטת ימין דשמאל, שהוא תקיעה הא'), הקול יוצא, (דהיינו תקיעה הא'), וסליק, (היינו שברים המאיר ממטה למעלה), ולוקח את אברהם ממקומו, (דהיינו בתקיעה השניה), וממשיך אותו למטה למקום שגבורותיו של יצחק שורים, (דהיינו שממשיך הארתו למטה מחזה דז"א, כי כל ט' בחינות שבסדר הזה נמשכים למטה מחזה דז"א, משם שכולם הם תחת שליטת קו השמאל, שה"ס הארת החכמה שאינה מאירה אלא במקום שלמטה מחזה דז"א, כי מחזה ולמעלה הוא בבחינת חסדים מכוסים בחכמה, ואין שם שליטה כלל לבחינת קו שמאל). ומקיימים את אברהם בתוכם, (כלומר שכל סדר הזה הוא תחת שליטתו של ימין דשמאל, דהיינו בחינת אברהם שביצחק, ונתבארו הכוונות של סדר תש"ת הראשון של ג' סדרי תש"ת).

סדר השני (דהיינו סדר תש"ת הב' של ג' סדרי תש"ת, שהוא תחת שליטת שמאל דשמאל, שהוא שברים), יוצא קול שבור, (דהיינו שברים), לא תקיף כראשון, (כלומר שאין בו תרועה, כמו בשמאל שבט' בחינות דקו ימין, אלא שברים בלבד). ולא מפני שחלש קול ההוא שתקע, אלא שקול ההוא אינו אל יצחק, (שמחזה ולמעלה דז"א), כבתחילה, ששם שורה תוקף חזק, (שאין הקו שמאל יכול להתגלות שם כלל, וצריך להכניע שם קו שמאל לגמרי), אלא (שהקול שבכאן) הוא להבית דין שלמטה, (דהיינו להארת קו שמאל שמחזה ולמטה דז"א כנ"ל בדבור הסמוך, ששם בחינת מלכות הנקראת בית דין של מטה, שהדינים) הם רפויים יותר, (משום שהארת מחזה ולמטה היא ממטה למעלה בלבד). וכולם רואים את אברהם אצלם, (שהוא קו ימין), ונכנעים לפניו. (וכאן לא פירש הזהר כל ג' קוין תקיעה שברים תקיעה כמו בהקודמים, כי סמך עצמו על מה שביאר בהקודמים, והוא מובן מאליו, ולא פירש כאן אלא החידוש שבו, דהיינו הטעם למה כאן שברים בלי תרועה).

בתוך כך מגיע סדר הג', (דהיינו סדר תש"ת הג' של ג' סדרי תש"ת, שהוא תחת שליטת קו האמצעי דשמאל, שהוא תקיעה שניה). הקול יוצא, (דהיינו תקיעה הא'), וסליק, (היינו שברים), ואתעטר ברישיה דיעקב, (היינו תקיעה השניה), ומושך אותו למטה לאותו מקום שאלו הגבורות דשמאל שורים, (דהיינו למקום שמחזה ולמטה דז"א, ששם שורים כל ט' בחינות דקו שמאל), ועומדים כנגד (הארת השמאל הזו), אברהם מצד זה, (מצד ימין שהוא תקיעה הא'), ויעקב מצד זה, (מצד האמצע שהוא תקיעה השניה), והם (הגבורות, דהיינו השברים שה"ס יצחק) בתוך שניהם, אז נכנעים כל (הגבורות דשמאל), ונמצאים (מאירים) במקומם, דהיינו רק ממטה למעלה ואינם נמשכים ממקומם למטה). וכל אלו ג' הסדרים, (דהיינו ג' פעמים תש"ת הנזכרים), הם סדר (כולל) אחר שני, (הכולל סדר ט' בחינות שבקו השמאל, אשר השמאל הכלול בהם הוא בשברים בלי תרועה. ונתבארו הכוונות של ג' סדרי תש"ת).

הסדר (הכולל) האחרון, (דהיינו ט' בחינות שהם ג' פעמים תר"ת שהם בקו האמצעי), שאלו (ט' בחינות) צריכים להעלות (את הארת השמאל המאירים למטה מחזה) אל מקומם (שלמעלה מחזה), וליישב ביניהם את יצחק כמקודם, (כלומר לכסות את הארת השמאל שנקרא יצחק, כמו שהיה מכוסה מקודם בעת הארת ט' בחינות שבקו ימין, המאירים מחזה ולמעלה שזה נעשה בכח הדינים דתרועה השולטים בשמאל שבט' בחינות הללו), משום שזה, (דהיינו השמאל שהוא יצחק) צריכים להשרות אותו במקומו, באופן שלא יצא בתוקף (הגבורות) שלו לחוץ. ואז כל הדינים נכנעים והרחמים מתעוררים. (וכאן אין הזהר מפרט את ג' פעמים תר"ת כמו בהקודמים, משום שהם על דרך הכונה של הקודמים, חוץ ממה שהוסיף כאן, שצריכים לכוון בכל תרועה להעלות הארת השמאל בחזרה למקומה ולכסות אותה).

על כן צריכים לכוון הלב והרצון בקולות אלו ולחזור בתשובה לפני אדונם. ואז כשישראל מתתקנים ומסדרים הקולות ברצון הלב כראוי, בשופר הזה (שלמטה), הוחזר שופר העליון (להאיר, שהוא בינה), וכשחוזר (להאיר), הוא מעטר את יעקב, (שהוא ז"א) והכל מתתקן, והוטל כסא אחר, (דהיינו כסא הרחמים), ואז נמצא שמחה בכל, והקב"ה מרחם על העולם. אשרי חלקם של ישראל שיודעים להנהיג ולהמשיך את אדונם מדין לרחמים, ולתקן על ידיהם כל העולמות...

אמר ר' יהודה, כתוב זכרון תרועה, (היינו) שאנו עושים זכרון לכוון הלב והרצון (על דרך שנתבאר לעיל). ישראל עושים זכרון למטה, במה, בהמעשה (של תקיעת שופר), כדי שיתעורר דבר כעין זה למעלה, (דהיינו כמו שנתבאר לעיל בסדר הכוונות). (אמור קצ והלאה, ועיין שם עוד)

בחדש השביעי באחד לחדש וגו', מצוה זו היא לתקוע בשופר בראש השנה שהוא יום הדין לעולם, כמו שהעמדנו. והרי העמידוהו, שכתוב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו. וכבר למדנו שיום ההוא, הוא יום שהלבנה (שהיא המלכות) מתכסה בו, והעולם נמצא בדין משום שמקטרג ההוא מחפה ומכסה ונועל הפתח על המלך (שהוא ז"א והלבנה היא) מקום שהדין שורה לתבוע דין על העולם... (שם רו)

ועתה צריכים רופא לדעת בכמה מדרגות עלה הדופק של אותו החולה. (ישראל) בגלות אדום, שנאמר עליו שחולת אהבה אני, כי כמה רופאים נתאספו עליו לדעת באלו הדפיקות את הקץ של המחלה שלו, ולא היה אחד מהם שיכיר בהן, כי הדפיקות של אותו החולה אין כל רופא בקי להכיר בהן, כי יש דפיקות של קשר"ק קש"ק קר"ק, שאמר הנביא עליהם כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה.

וכל עשרה השופרות, (שהם קשר"ק קש"ק קר"ק כלולים בשלשה שהם סימן קש"ר, שהם תקיעה שברים תרועה, (כי אין בהם אלא ג' שינוי קולות אלו בלבד). והתקיעה מראה אריכות הגלות, השברים קרבת הגלות, התרועה בה תבא הגאולה, כי (קולות התרועה) מורים דחק אחר דחק, שאין ריוח בין זה לזה, כי ודאי כיון ששאר העמים מכבידים על ישראל הגלות הדחק שלהם מקרב את הגאולה, אף כך (מתוך) המהירות של הדפיקה בזה אחר זה, יוצאת נפש האדם, משום שאין ריוח בין זה לזה.

קשר"ק קש"ק קר"ק (שה"ס הדפיקות של הגלות כנ"ל), שעושים קש"ר שהם תקיעה שברים תרועה, שבו נעבר השקר מן העולם, (כי קש"ר הוא אותיות שקר), שבו השבועה מלחמה לה' בעמלק, (שעל ידי הדפיקות המרומזים בקשר"ק קש"ק קר"ק תבא הגאולה. ואז) יתעורר בעולם שיר פשוט וכפול ומשולש ומרובע... (פנחס קד)

קש"ת הוא סימן תקיעה שברים תרועה, והם סימן המרכבה של האבות, תקיעה היא אברהם, שברים היא יצחק, תרועה היא יעקב, שנאמר בו ותרועת מלך בו. וג' צבעים נראים בו, (בקשת), לבן אדום וירוק... (שם רע"מ שדמ)

אבל מצד עץ הדעת טוב ורע, בקשר של תפלין נקשר יצר הרע תחת יצר הטוב, כעבד תחת אדונו, בקול תורה ובקול תפלה ובקול שופר, כי קול של מצוה הוא רומח אליו, (שדוקר וממית את יצר הרע), וזהו קול השופר, שהוא קול עמוד האמצעי, (דהיינו ז"א), שהוא כלול אש מים ורוח, שהם ג' אבות, (גבורה חסד ת"ת) שבהם הי"ו, ה' באברהם, י' ביצחק, (כלומר ה' שבשם אברהם, שה' זו רומזת על דין, והי' שבשם יצחק, שרומזת על חסד) שבדין. ובכל מקום שהה' שולטת על י' (דהיינו שכתובה לפני ה'), הוא דין, וזהו ה"י מן אלקים, (דהיינו המוחין שבשם אלקים, וה"י עלו ה"ס אש ומים שבשופר), ומשום זה עלה אלקים בתרועה, ו' מן ואלקי יעקב, זה הוא רוח השופר, (דהיינו תפארת). השכינה היא הכלי (המקבל) כל הג', (אש מים רוח דשופר), והיא ה' של השופר.

שהם יוד שופרות שהם קשר"ק קש"ק קר"ק, שבהם מתלבשים הא יוד ואו הא, שכל אותיות אלו הם לצדדים אחרים ולרשעים, ככבלים ורמחים וחרבות. תרועה היא שלשלת, וב' תרועות הן בעשרה שופרות והן אחד... (כי תצא רע"מ קמ)

והקב"ה משום שרצה בהם, נתן להם עצה להנצל מכל המקטרגים שלמעלה, שהם מתמנים בכל פעם שהדין שורה בעולם, ביום ההוא, נועדים ישראל לעורר רחמים על עצמם, ובמה, היינו בשופר.

כי הקול היוצא (מן השופר) עולה למעלה ומעורר השופר שלמעלה, (שהוא הבינה), אז נתעוררים הרחמים ממקומם, והקב"ה קם מכסא הדין, ויושב בכסא הרחמים ומרחם על ישראל, ולא ניתנה רשות למקטרג (לקטרג) עליהם.

וישראל שבים בתשובה לפני הקב"ה, ותוקעים בשופר, ומתעוררים הרחמים, כי קול הזה היוצא (מן השופר) הוא התעוררות הרחמים, ואז לא יכול המשטין לעמוד לפני כסא הרחמים, כי אינו בא מאותו הצד, (כלומר שאין לו אחיזה אלא בצד שמאל ולא בקו האמצעי שהוא רחמים, ועל כן) לא נמצא קטרוג. (זהר חדש נח ג)

...כי תפלת המנחה הוא דין של ראש השנה, (דהיינו שהם הדינים של שמאל בלי ימין), ומשום זה תקנו עשרה שופרות, שהם תשר"ת, תש"ת, תר"ת להעלות את (המלכות) בעשרה, שאין השכינה שורה בחסר מעשרה, ובשבילם נאמר לא אשחית בעבור העשרה.

(פירוש, הדינים של ראש השנה הוא, שהמלכות היא במצב הא' שלה, שדבוקה אז בקו שמאל דבינה, והיא בבחינת שמאל בלי ימין, שאז נקפאים בה כל האורות, והדינים שולטים בעולם, ובכדי להחזירה לימין, דהיינו למצב הב', צריכים להעלות קול שופר, למעט הג"ר דשמאל, שאז נפרדת המלכות מקו שמאל דבינה וחוזרת להיות נקודה תחת היסוד. ובמצב הא' המלכות היא ספירה רביעית לחג"ת, ובמצב הב' כשירדה תחת היסוד נעשתה לספירה עשירית, כי היסוד הוא תשיעי והמלכות שאחריו היא עשירית). (שם יתרו קנא)

ספרא:

ומניין שהוא בשופר, תלמוד לומר והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכפורים, שאין תלמוד לומר בחודש השביעי, ומה תלמוד לומר בחודש השביעי הרי תרועת שביעית כזו, מה זו בשופר אף תרועת ראש השנה בשופר.

ומניין שהיא פשוטה לפניה, תלמוד לומר והעברת שופר תרועה, ומנין שהיא פשוטה לאחריה, תלמוד לומר תעבירו שופר. אין לי אלא ביובל בראש השנה מניין, תלמוד לומר והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים, שאין תלמוד לומר בחודש השביעי, ומה תלמוד לומר בחודש השביעי הרי תרועה כזו, מה זו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, אף תרועת ראש השנה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.

ומניין ליתן את האמור ביובל בראש השנה ואת האמור בראש השנה ביובל, תלמוד לומר בחודש השביעי בחודש השביעי לגזרה שוה. מנין שלש של שלש שלש, תלמוד לומר והעברת שופר תרועה זכרון תרועה מקרא קודש, יום תרועה יהיה לכם, מלמד שהם שלש שלש שלש.

כיצד סדר תקיעות, תוקע ומריע ותוקע, תוקע ומריע ותוקע שלש תקיעות שהם תשע. שיעור תקיעה כדי תרועה, ושיעור תרועה שלשה שברים שיעור שופר כדי שיהא תוקע. (אמור פרשה יא)

...ביום ולא בלילה, ביום הכיפורים אפילו בשבת, תעבירו שופר בכל ארצכם, מלמד שכל יחיד ויחיד חייב. יכול אף תרועת ראש השנה תהיה דוחה את השבת, תלמוד לומר בכל ארצכם והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים, שאין תלמוד לומר בעשור לחודש ביום הכיפורים ממשמע שנאמר ביום הכיפורים איני יודע שהוא יום הכיפורים בעשור לחודש, אם כן למה נאמר בעשור לחודש, אלא בעשור לחדש דוחה את השבת בכל ארצכם, ואין תרועת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד. (בהר פרשה ב)

ספרי:

ותקעתם תרועה, תרועה בפני עצמה ותקיעה בפני עצמה. אתה אומר תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה, או תקיעה ותרועה כאחת, כשהוא אומר ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו הרי תקיעה אמורה, הוא מה תלמוד לומר ותקעתם תרועה, תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה, או אין לי אלא תקיעה לפני תרועה ותקיעה לאחר תרועה מניין, תלמוד לומר תרועה יתקעו למסעיהם, נאמרה כאן תרועה ונאמרה להלן תרועה, מה תרועה האמורה להלן תקיעה לאחר תרועה, אף תרועה האמורה כאן תרועה לאחר תקיעה. ומה כאן תקיעה לפני תרועה אף כאן תקיעה לאחר תרועה, הא למדנו שתוקע ומריע ותוקע. רבי יוחנן בן ברוקה אומר ותקעתם תרועה, שאין תלמוד לומר אלא זה בנה אב לתקיעה שתהא שנייה לתרועה, הא למדנו שתוקע ומריע ותוקע. אין לי אלא במדבר, בראש השנה מנין, נאמרה כאן תרועה ונאמרה להלן תרועה, מה תרועה האמורה להלן תוקע ומריע ותוקע, אף תרועה האמורה כאן תוקע ומריע ותוקע. שלש תרועות נאמרו בראש השנה, שבתון זכרון תרועה, והעברת שופר תרועה, יום תרועה יהיה לכם, שתי תקיעות לכל אחד ואחד, נמצינו למדים לראש השנה שלש תרועות ושש תקיעות, שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים, זכרון תרועה והעברת שופר תרועה מן התורה, יום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא. ר' שמואל בר נחמני אומר אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים, שבתון זכרון תרועה מן התורה, והעברת שופר תרועה, יום תרועה יהיה לכם מדברי סופרים, ותלמודו הוא בא.

ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים קדמה, ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החונים תימנה, או כשם שתוקע למזרח ולדרום כך תוקע לצפון ולמערב, תלמוד לומר תרועה יתקעו למסעיהם, תקיעה אחת לשתיהם, ויש אומרים שלש לכל רוח. (בהעלותך עג)

ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות, למה נאמר, לפי שהוא אומר אם באחת יתקעו, שומעני אף ישראל במשמע, תלמוד לומר ובני אהרן הכהנים בין תמימים בין בעלי מומים דברי ר' טרפון. רבי עקיבא אומר תמימים ולא בעלי מומים, נאמר כאן כהנים ונאמר להלן כהנים, מה כהנים האמור להלן תמימים ולא בעלי מומין אף כאן תמימים ולא בעלי מומין. א"ל ר' טרפון עד מתי אתה מגבב ומביא עלינו עקיבא, אינו יכול לסבול, אקפח את בניי אם לא ראיתי שמעון אחי אימא שהיה חיגר ברגלו שהיה עומד ומריע בחצוצרות, אמר לו הין שמא בראש השנה וביום הכיפורים וביובל. אמר לו העבודה שלא בידית, אשריך אברהם אבינו שיצא מחלציך עקיבא, טרפון ראה ושכח, עקיבא דורש מעצמו ומסבים להלכה, הא כל הפורש ממך כפורש מחייו. (שם עה)

וביום שמחתכם ובמועדיכם, אילו שבתות, ר' נתן אומר אילו תמידים. ובמועדיכם אלו שלש רגלים, ובראשי חדשיכם כמשמעו. ותקעתם בחצוצרות בשל ציבור הכתוב מדבר, אתה אומר בשל ציבור הכתוב מדבר או אחד לצבור ואחד ליחיד, אמרת, במה ענין מדבר בשל ציבור. רבי שמעון בן עזאי אומר בשל ציבור הכתוב מדבר, או אחד ציבור ואחד יחיד, תלמוד לומר על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, מה עולות קדשי קדשים אף שלמים קדשי קדשים. אי מה עולות אחד של ציבור ואחד של יחיד אף שלמים אחד של ציבור ואחד של יחיד, תלמוד לומר על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, מה עולות משל ציבור, אף שלמים משל ציבור.

והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם, למה נאמר, לפי שהוא אומר ותקעתם בחצוצרות, שומע אני קרבן שתקעו עליהם יהיו כשרים ושלא תקעו עליהם לא יהיו כשרים, תלמוד לומר והיו לכם לזכרון, לזכרון נתנו ולא להכשר קרבן.

אני ה' אלקיכם למה נאמר, לפי שהוא אומר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בחודש השביעי, אבל מלכות לא שמענו, תלמוד לומר ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו, זו שופרות ומלכיות. ר' נתן אומר אינו צריך, שהרי כבר נאמר ותקעתם בחצוצרות הרי שופרות, והיו לכם לזכרון זה זכרונות, אני ה' אלקיכם זה מלכיות. אם כן מה ראו חכמים לומר מלכות תחילה ואחר כך זכרונות ושופרות, אלא המליכהו עליך תחילה ואחר כך בקש מלפניו רחמים כדי שתיזכר לו, ובמה, בשופר של חירות, ואין שופר אלא של חירות, שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, אבל איני יודע מי תוקעו, תלמוד לומר וה' אלקים בשופר יתקע. ועדיין אין אנו יודעים מהיכן התקיעה יוצאה, זה שנאמר קול שאון מעיר קול מהיכל קול ה' משלם גמול לאויביו. (שם עז)

תלמוד בבלי:

תנו רבנן שש תקיעות תוקעין ערב שבת, ראשונה להבטיל את העם ממלאכה שבשדות, שניה להבטיל עיר וחנויות, שלישית להדליק את הנר דברי ר' נתן. ר' יהודה הנשיא אומר שלישית לחלוץ תפילין, ושוהה כדי צליית דג קטן או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ומריע ותוקע ושובת. אמר רשב"ג מה נעשה להם לבבליים שתוקעין ומריעין ושובתין מתוך מריעין, תוקעין ומריעין הוו להו חמישה, אלא שתוקעין וחוזרין ותוקעין ומריעין ושובתין מתוך מריעין, מנהג אבותיהן בידיהן... (שבת לה ב, וראה שם עוד וערך שופר)

והא תנא דבי רבי ישמעאל לא תעשה כל מלאכה יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. (שם קיז ב)

דתניא זה א-לי ואנוהו התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה... (שם קלג ב)

תנו רבנן יובל היא אף על פי שלא שמטו, אף על פי שלא תקעו... דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר יובל היא אף על פי שלא שמטו אף על פי שלא שלחו, יכול אף על פי שלא תקעו תלמוד לומר היא... לפי שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים ואי אפשר לעולם בלא תקיעת שופר... (ראש השנה ט ב, וראה שם עוד)

תניא א"ר יהודה משום ר"ע... ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה, בשופר. אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני. ואמר רבי יצחק למה תוקעין בראש השנה, למה תוקעין רחמנא אמר תקעו, אלא למה מריעין, מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה, אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן. א"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה, מאי טעמא דלא איערבב שטן. (שם טז א)

כל השופרות כשרים חוץ משל פרה מפני שהוא קרן, אמר רב יוסי והלא כל השופרות נקראו קרן, שנאמר במשוך בקרן היובל... עולא אמר היינו טעמא דרבנן כדרב חסדא, דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור... שופר נמי מבחוץ הוא, כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי, והא תנא מפני שהוא קרן קאמר, חדא ועוד אמר... (שם כו א, וראה שם עוד וערך שופר)

שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין, שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר. ובתעניות בשל זכרים כפופין ופיהן מצופה כסף ושתי חצוצרות באמצע, שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות...

והתנן שופר של ראש השנה של יעל פשוט, הוא דאמר כי האי תנא, דתניא רבי יהודה אומר בראש השנה היו תוקעין בשל זכרים כפופין וביובלות בשל יעלים... במאי קמיפלגי, מר סבר בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי, וביום הכפורים כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי, ומר סבר בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלה, ובתעניות כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי. (שם כו ב)

...למימרא דכי שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא, וממילא תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה יצא, תא שמע תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת, אמאי, תיסלק ליה בתרתי, פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן. תא שמע התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא, אמאי, ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דליערבב קלא, אלא תרתי קלי מחד גברא לא משתמעי, מתרי גברי משתמעי...

תניא נמי הכי במה דברים אמורים במקדש, אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר מקום שיש שופר אין חצוצרות, וכן הנהיג רבי חלפתא בציפורי ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני, וכשבא דבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד, אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי מאי קראה דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא לא. (שם כז א)

שופר שנסדק ודבקו פסול, דיבק שברי שופרות פסול, ניקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה פסול, ואם לאו כשר. התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה שמע לא יצא...

תנו רבנן ארוך וקצרו כשר, גררו והעמידו על גלדו כשר, ציפהו זהב במקום הנחת פה פסול, שלא במקום הנחת פה כשר. ציפהו זהב מבפנים פסול, מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר. ניקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. נתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא, ואם קול חיצון שמע לא יצא... הפכו ותקע בו לא יצא, אמר רב פפא לא תימא דהפכיה ככתונא אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב, מאי טעמא כדרב מתנה, דאמר רב מתנה והעברת, דרך העברתו בעינן...

...נסדק לאורכו פסול, לרוחבו, אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר ואם לאו פסול, וכמה שיעור תקיעה, פירש רשב"ג כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. היה קולו דק או עבה או צרור כשר, שכל הקולות כשירין בשופר... (שם כז ב)

אמר רבה שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור, יצא, מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצת תקיעה לאחר שיעלה עמוד השחר לא יצא... למימרא דסבר רבא שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא, וממילא תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה יצא, תא שמע תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת, ואמאי, תסלק לה בתרתי, פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן...

אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא, בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא, מאי טעמא עולה בת מעילה היא, כיון דמעל בה נפקא לה לחולין, שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב בהו ולא נפקי לחולין. מתקיף ליה רבא אימת מעל, לבתר דתקע, כי קא תקע באיסורא תקע, אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא. הדר אמר אחד זה ואחד זה יצא, מצות לאו ליהנות ניתנו.

אמר רב יהודה בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא, בשופר של עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא יצא, מאי טעמא עיר הנדחת כתותי מיכתת שיעוריה.

אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה...

אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא, פשיטא, היינו הך, מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והוא אכל, אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא, קא משמע לן. אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כוונה... (שם כח א, וראה שם עוד)

תנו רבנן הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים ולויים וישראלים גרים ועבדים משוחררים וטומטום ואנדרוגינוס מי שחציו עבד וחציו בן חורין. טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, אנדרוגינוס מוציא את מינו אבל לא את שאינו מינו... כהנים אצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב יום תרועה יהיה לכם מאן דליתיה אלא בתקיעה דחד יומא הוא דמיחייב, והני כהנים הואיל ואיתנהו בתקיעות דכל השנה, דכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם אימא לא ליחייבו, קא משמע לן. מי דמי, התם חצוצרות והכא שופר, אלא אצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל ותנן שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות מאן דאיתיה במצות היובל איתי במצוה דראש השנה, והני כהנים הואיל וליתנהו במצוה דיובל, דתנן כהנים ולוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם, אימא במצוה דראש השנה לא ליחייבו, קא משמע לן... (שם כא ו)

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין... מנא הני מילי, אמר רבי לוי בר לחמה אמר רבי חמא בר' חנינא כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה, וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם, לא קשיא כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול. אמר רבא אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינא, ועוד הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי, דתנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו, יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. אלא אמר רבא מדאוריתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזור ביה כדרבה, דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים...

וביבנה אין תוקעין יחידין והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר כי מסיים שליחא דציבורא תקיעה ביבנה לא שמע איניש קל אוניה מקול תקועיא (דיחידאי), אלא לאו דבירושלים תוקעין בין בזמן בית דין ובין שלא בזמן בית דין, וביבנה בזמן בית דין אין שלא בזמן בית דין לא... איכא דמתני להא דרב הונא אהא, דכתיב ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע. אמר רב הונא ועם בית דין, מאי ועם בית דין, בזמן בית דין לאפוקי שלא בזמן בית דין דלא... (שם כט ב, וראה שם עוד)

סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמהן ואינו תוקע, קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים, דברי ר' יוחנן בן נורי, אמר לו ר"ע אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר, אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע, זכרונות ותוקע שופרות ותוקע... (שם לב א, וראה שם עוד)

העובר לפני התיבה ביום של ראש השנה השני מתקיע... מאי שנא שני מתקיע, משום דברוב עם הדרת מלך... אמר רבי יוחנן בשעת גזירת המלכות שנו (אויבים גזרו שלא יתקעו והיו אורבין להם כל שש שעות לקץ תפלת שחרית, לכך העבירוה לתקוע במוספין)...

שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל... אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן. אין מעכבין את התנוקות מלתקוע, אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו, והמתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא. מאי טעמא, שופר עשה הוא ויום טוב עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה... (שם לב ב)

סדר תקיעות שלש של שלש שלש. שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תרועה כשלש יבבות. תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב, רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן. והתניא שיעור תקיעה כתרועה, אמר אביי תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי ותרועות דכולהו בבי, תנא ברא קא חשיב חד בבא ותו לא...

שיעור תרועה כג' יבבות, והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים, אמר אביי בהא ודאי פליגי, דכתיב יום תרועה יהיה לכם, ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון, וכתיב באימיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא, מר סבר גנוחי גנח, ומר סבר ילולי יליל.

תנו רבנן והעברת שופר תרועה, אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין, תלמוד לומר בחדש השביעי, שאין תלמוד לומר בחודש השביעי, ומה תלמוד לומר בחדש השביעי, שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה. ומנין שפשוטה לפניה, תלמוד לומר והעברת שופר תרועה, ומנין שפשוטה לאחריה, תלמוד לומר תעבירו שופר. ואין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין, תלמוד לומר בחדש השביעי שאין תלמוד לומר בחדש השביעי, ומה תלמוד לומר בחדש השביעי, שיהיו כל תרועות החדש השביעי זה כזה. ומנין לשלש של שלש שלש, תלמוד לומר והעברת שופר תרועה, שבתון זכרון תרועה, יום תרועה יהיה לכם. ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, תלמוד לומר שביעי שביעי לגזירה שוה. הא כיצד, שלש שהן תשע, שיעור תקיעה כתרועה, שיעור תרועה בשלשה שברים...

והאי תנא מייתי לה בגזרה שוה ממדבר, דתניא ותקעתם תרועה, תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה. אתה אומר תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה או אינו אלא תקיעה ותרועה אחת היא, כשהוא אומר ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, הוי אומר תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה. ומנין שפשוטה לפניה, תלמוד לומר ותקעתם תרועה, ומנין שפשוטה לאחריה, תלמוד לומר תרועה יתקעו. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אינו צריך, הרי הוא אומר ותקעתם תרועה שנית, שאין תלמוד לומר שנית, ומה תלמוד לומר שנית, זה בנה אב שכל מקום שנאמר תרועה תהא תקיעה שניה לה. אין לי אלא במדבר, בראש השנה מנין, תלמוד לומר תרועה תרועה לגזירה שוה. ושלש תרועות נאמרו בראש השנה, שבתון זכרון תרועה, יום תרועה, והעברת שופר תרועה, ושתי תקיעות לכל אחת ואחת, מצינו למדין שלש תרועות ושש תקיעות נאמרו בראש השנה, שתים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים, שבתון זכרון תרועה והעברת שופר תרועה מדברי תורה, יום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא. רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים, והעברת שופר תרועה מדברי תורה, שבתון זכרון תרועה ויום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא. מאי לתלמודו הוא בא, מיבעי ביום ולא בלילה, ואידך ביום ולא בלילה מנא ליה, נפקא ליה מביום הכפורים. אי (ביום) הכפורים יליף נגמור נמי מיניה לפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, והעברת תעבירו לא משמע להו, אלא מאי דרשי בהו, והעברת כדרב מתנא, דאמר רב מתנא והעברת, דרך העברתו, תעבירו דקאמר רחמנא נעבריה ביד. ואידך דרב מתנה מדשני בדיבוריה, תעבירו ביד לא מצית אמרת, דגמר עברה עברה ממשה, כתיב הכא והעברת שופר תרועה, וכתיב התם ויצו משה ויעבירו קול במחנה, מה להלן בקול אף כאן בקול.

ולהאי תנא דמייתי לה ממדבר אי מה להלן חצוצרות אף כאן חצוצרות, תלמוד לומר תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, אי זהו חג שהחדש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה, וקאמר רחמנא שופר.

אתקין רבי אבהו בקסרי תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה. מה נפשך, אי ילולי יליל לעביד תקיעה תרועה תקיעה, ואי גנוחי גנח ליעביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה, מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל. מתקיף לה רב עוירא, ודלמא ילולי הוה וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה, דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה. מתקיף לה רבינא ודילמא גנוחי הוה וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה, דהדר עביד תש"ת. אלא רבי אבהו מאי אתקין, אי גנוחי הא עבדיה, אי ילולי יליל הא עבדיה, מספקא ליה דלמא גנח ויליל. אי הכי ליעבד נמי איפכא, תקיעה תרועה שלשה שברים ותקיעה, דלמא יליל וגנח, סתמא דמלתא כי מתרע באיניש מילתא ברישא גנח והדר יליל.

תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים, אמר רבי יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא... מט' בני אדם כאחד לא יצא, תקיעה מזה ותרועה מזה יצא, ואפילו בסירוגין ואפילו כל היום כולו...

תנו רבנן תקיעות אין מעכבות זו את זו, ברכות אין מעכבות זו את זו תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים מעכבות, מאי טעמא, אמר רבה אמר הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות... ומצוה בתוקעין יותר מן המברכין, כיצד, שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין, פשיטא, הא דאורייתא הא דרבנן, לא צריכא שאף על גב דהא ודאי והא ספק. (שם לג ב והלאה)

ניסוך המים כיצד, צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגים היה ממלא מן השילוח, הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו... (סוכה מח א)

אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש ואין מוסיפין על ארבעים ושמונה, בכל יום היו עשרים ואחת תקיעות במקדש, שלש לפתיחת שערים, ותשע לתמיד של שחר ותשע לתמיד של בין הערבים, ובמוספין היו מוסיפין עוד תשע, ובערב שבת היו מוסיפין שש, שלש להבטיל את העם ממלאכה, ושלש להבדיל בין קדש לחול. ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמונה, שלש לפתיחת שערים, שלש לשער העליון ושלש לשער התחתון, ושלש למילוי המים, ושלש על גבי מזבח, תשע לתמיד של שחר ותשע לתמיד של בין הערבים ותשע למוספין, שלש להבטיל את העם ממלאכה ושלש להבדיל בין קדש לחול. מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא ר' יהודה אומר הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על שש עשרה, במאי קא מיפלגי, ר"י סבר תקיעה תרועה תקיעה אחת היא, ורבנן סברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד. מאי טעמא דרבי יהודה, אמר קרא ותקעתם תרועה וכתיב תרועה יתקעו, הא כיצד, תקיעה ותרועה אחת היא, ורבנן ההיא לפשוטה לפניה ולאחריה הוא דאתא. ורבנן מאי טעמייהו, דכתיב ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, ואי סלקא דעתך תקיעה תרועה אחת היא, אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא עביד. ור' יהודה ההוא לסימנא בעלמא הוא דאתא, ורבנן, סימנא הוא ורחמנא שויה מצוה... 

כמאן אזלא הא דאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום, כמאן, כר' יהודה, פשיטא, מהו דתימא אפילו כרבנן, ולאפוקי מדרבי יוחנן דאמר שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, קא משמע לן.

ערב שבת שבתוך החג וכו', ואילו (תוקעין) למעלה עשירית לא קתני, מתניתין מני, רבי אליעזר בן יעקב היא, דתניא שלש למעלה עשירית, ר' אליעזר בן יעקב אומר שלש על גבי המזבח, האומר על גבי המזבח אינו אומר למעלה עשירית, מאי טעמא דר' אליעזר בן יעקב, כיון דתקע לפתיחת שערים למעלה עשירית למה לי דתקע, האי לאו שער הוא, הלכך על גבי המזבח עדיף. ורבנן סברי כיון דתקע למילוי המים על גבי המזבח למה לי, הלכך למעלה העשירית עדיף.

כי אתא ר' אחא בר חנינא מדרומא אייתי מתניתא בידיה, ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות, שאין תלמוד לומר יתקעו, שכבר נאמר ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, ומה תלמוד לומר יתקעו, הכל לפי המוספין תוקעין, הוא תני לה והוא אמר לה לומר שתוקעין על כל מוסף ומוסף...

ואין מוסיפין על מ"ח, ולא, והא איכא ערב הפסח שחל להיות בשבת, דאי לרבי יהודה חמשין וחדא אי לרבנן חמשין ושבע (כ"א שבכל יום, וט' דמוספין, י' דשתי כתות שמקריבין הפסח ושלשה דכת שלישית של מקריבי פסח הרי נ"א). כי קתני מידי דאיתיה בכל שנה, ערב פסח שחל להיות בשבת דליתיה בכל שנה ושנה לא קתני...

מיתיבי דתני רבא בר שמואל יכול כשם שתוקעין על שבת בפני עצמו ועל ראש חדש בפני עצמו כך יהיו תוקעין על כל מוסף ומוסף, תלמוד לומר ובראשי חדשיכם, תיובתא דרבי אחא, תיובתא. מאי תלמודא, אמר אביי אמר קרא ובראשי חדשיכם, הוקשו כל חדשים כולם זה לזה. רב אשי אמר כתיב חדשכם וכתיב ובראשי, ואיזה חדש שיש לו שני ראשים הוי אומר זה ראש השנה, ואמר רחמנא חדשכם חד הוא... והא ר' אחא בר חנינא קרא ומתניתא קאמר, אמר רבינא לומר שמאריכין בתקיעות, רבנן דקיסרי משמיה דר' אחא אמרי לומר שמרבה בתוקעין. (סוכה נג ב, וראה שם עוד)

ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושני חצוצרות בידיהן, קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו, הגיעו למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו, הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו, היו תוקעין והולכין עד שמגיעים לשער היוצא ממזרח. (סוכה נא ב)

סדר תעניות אלו האמור ברביעה ראשונה, אבל צמחים ששנו מתריעין עליהן מיד, וכן שפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום מתריעין עליהן מפני שהיא מכת בצורת... על אלו מתריעין בכל מקום, על השדפון ועל הירקון ועל הארבה ועל החסיל ועל החיה רעה ועל החרב מתריעין עליה מפני שהיא מכה מהלכת... על אלו מתריעין בשבת, על עיר שהקיפוה נכרים או נהר, ועל הספינה המתטרפת בים, ר' יוסי אומר לעזרה ולא לצעקה... על כל צרה שלא תבא על הצבור מתריעין עליהן חוץ מרוב גשמים... (תענית יח ב)

כל היום כשר... ולתקיעת שופר... דכתיב יום תרועה יהיה לכם. (מגילה כ ב)

רב המנונא איקלע לדרומתא, שמע קול שיפורא דשכבא, חזא הנך אינשי דקא עבדי עבידתא, אמר להו ליהוו הנך אינשי בשמתא, לא שכבא איכא במתא, אמרו ליה חבורתא איכא במתא, אמר להו אי הכי שריא. (מועד קטן כז ב)

כל מקום שיש תקיעה אין הבדלה, וכל מקום שיש הבדלה אין תקיעה, יום טוב שחל להיות בערב שבת תוקעין ולא מבדילין, במוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין. (חולין כו ב)

אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה... (ערכין י א)

אין פוחתין משתי חצוצרות מתשעה כנורות ומוסיפין על עולם... ועד כמה, אמר רב הונא ואמרי לה אמר רב זבדי אמר רב הונא עד מאה ועשרים, שנאמר ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות. (שם יג א וב)

תלמוד ירושלמי:

כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן... מאי טעמא דר' יוסי והיה במשוך בקרן היובל, מאי טעמא דרבנן ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרן כתיב, ורבנן כל השופרות נקראו קרן ונקראו שופר חוץ משל פרה שנקרא קרן ולא נקרא שופר, התיבון הרי של יעל הרי אינו קרוי לא קרן ולא שופר, מאי כדון כהאי דאמר רבי לוי שנייא היא שאין קטיגור נעשה סניגור. (ראש השנה טז א, וראה שם עוד)

...ועל ואמר קומיהן כתוב אחד אומר יום תרועה וכתוב אחד אומר זכרון תרועה, האי כיצד בשעה שהוא חל בחול יום תרועה, בשעה שהוא חל בשבת זכרון תרועה, מזכירין אבל לא תוקעין, מעתה אף במקדש לא ידחה, תנא באחד לחדש. מעתה אפילו במקום שהן יודעין שהוא באחד לחדש ידחה, תני רשב"י והקרבתם, במקום שהקרבנות קריבין... (שם כ ב, וראה שם עוד)

העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע... ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע, פעם אחת תקעו בראשונה היו השונאים סבורין שמא עליהם הם הולכין, ועמדו עליהן והרגום, מיגו דאינון חמי לון קראויי שמע ומצליין וקוראין באורייתא מצליי ותקעין אינו אמרין בנימוסין אינון עסיקין... א"ר יונה כתיב ואותי יום יום ידרושון זו תקיעה וערבה... (שם כ ב)

אמרן (עשאן) בנפיחה אחת, אשכחת תני אמר בנפיחה אחת יצא והא תנינן סדר תקיעות שלשה של שלשה (ואם עשאן בנפיחה אחת אין כאן ג' של ג' ג'), שלא יפחות (מהשיעור). רבי זעירה רבי אבא בר עילאי בשם רב צריך להריע מתוך פשוטה, איזו היא הרעה רבי חנניא ורבי מנא חד אמר אהן טרימוטה וחורנה אמר תלת דקיקן. רבי חנניה חשש להדא דר' מנא (ועשה ג' סדרים שהתרועות קצרות ועוד עשה ג' סדרים שהיו התרועות ארוכות) ולהדא דידן... (שם כא ב, וראה שם עוד)

...דתני ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות, תמימים ולא בעלי מומין דברי ר' עקיבה, אמר לו רבי טרפון אקפח את בניי אם לא ראיתי אחי אמי חיגר באחת מרגליו עומד בעזרה וחצוצרתו בידו ותוקע, אמר לו ר' עקיבה, רבי שמא לא ראיתה אלא בשעת הקהל ואני אומר בשעת קרבן, אמר לו רבי טרפון אקפח את בניי שלא הטית ימין ושמאל, אני הוא שראיתי את המעשה ושכחתי ולא היה לי לפרש, ואתה דורש ומסכים לשמועה, הא כל הפורש ממך כפורש מחייו. (יומא ה ב)

פרקי דר' אליעזר:

...שתי קרניו של איל, של שמאל נשמע קולו על הר סיני, שנאמר (שמות י"ט) ויהי קול השופר, וקרן של ימין הוא גדול מן השמאל ועתיד לתקוע בו לעתיד לבא בקבוץ של גליות, שנאמר (ישעיה כ"ז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. (פרק לא)

ובראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עולה להר שלא יטעו עוד אחר הע"ג, והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר (תהלים מ"ז) עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר, ועל כן התקינו חכמים שיהו תוקעין בשופר בראש חדש אלול בכל שנה ושנה. (פרק מו)

מדרש רבה:

וירא והנה איל אחר, מהו אחר, א"ר יודן אחר כל המעשים ישראל נאחזים בעבירות ומסתכבין בצרות, וסופן ליגאל בקרניו של איל, שנאמר (זכריה ט') וה' אלקים בשופר יתקע וגו'... א"ר חנינא ב"ר יצחק כל ימות השנה ישראל נאחזים בעבירות ומסתכבין בצרות ובראש השנה הן נוטלין שופר ותוקעין בו ונזכרים לפני הקב"ה והוא מוחל להם וסופן ליגאל בקרניו של איל, שנאמר וה' אלקים בשופר יתקע. (בראשית נו יג)

תדע שכן שחזר יצחק אל אמו ואמרה לו אן היית ברי, א"ל נטלני אבי והעלני הרים והורידני גבעות וכו', אמרה ווי על ברי דריותא אלולא המלאך כבר היית שחוט, א"ל אין, באותה שעה צווחה ששה קולות כנגד ששה תקיעות, אמרו לא הספיקה את הדבר עד שמתה. (ויקרא כ ב)

יהודה ב"ר נחמן פתח, עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר, בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה, מאי טעם עלה אלקים בתרועה, ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה הוא עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים, דכתיב ה' בקול שופר, ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים, אימתי בחדש השביעי. ר' יהושע פתח אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון... א"ר יאשיה כתיב אשרי העם יודעי תרועה, וכי אין אומות העולם יודעים להריע, כמה קרנות יש להן כמה בוקינוס יש להם כמה סלפירנסי יש להם, ואמרת אשרי העם יודעי תרועה, אלא שהן מכירין לפתות את בוראן בתרועה והוא עומד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים והופך להם מדת הדין למדת רחמים, אימתי בחודש השביעי. (שם כט ג)

רבי ברכיה פתח, תקעו בחדש שופר, וכי כל החדשים אינן חדש אלא בכסא, וכל החדשים אינן נכסין אלא ליום חגינו והלא ניסן חדש נכסה ויש לו חג בפני עצמו, אלא איזהו חדש שנכסה ויש לו חג וחגו בן יומו אי אתה מוצא אלא בחדש תשרי. בחדש זה תחדשו מעשיכם בשופר בחדש הזה שפרו מעשיכם. אמר להן הקב"ה לישראל אם שפרתם מעשיכם הריני נעשה לכם כשופר הזה, מה שופר זה מכניס בזו ומוציא בזו, כך אני עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים והופך לכם מדת הדין למדת הרחמים, אימתי בחדש השביעי. (שם שם ה)

מדרש תנחומא:

...א"ל הקב"ה אתה אמרת את שלך ואומר אני את שלי, עתידין בניו של יצחק לחטוא לפני ואני דן אותם בראש השנה, אלא אם מבקשין שאחפש להן זכות ואזכור להן עקידת יצחק יהיו תוקעין לפני בשופר של זה. א"ל ומה הוא השופר, א"ל חזור לאחוריך, מיד וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו... א"ל הקב"ה יהיו תוקעין לפני בקרן איל ואושיעם ואפדם מעונותיהם, והוא שדוד משבח וקרן ישעי משגבי ומנוסי (תהלים י"ח), ואשבור עול גליות מעליהן ואנחם אותם בתוך ציון, שנאמר כי נחם ה' ציון אמן. (וירא כג)

דבר אחר וה' נתן קולו זה ראש השנה שבו תקיעת שופר, לפני חילו אלו ישראל שהן מזדעזעין וחרדין בקול השופר וחוזרין בתשובה כדי לזכות בדין ביום הכפורים, כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו זה יום הכפורים, שבו ספרי חיים וספרי מתים נחתמים... (וישלח ב)

...מה מלך כשהוא יוצא תוקעין לפניו, אף אתה עשה לך שתי חצוצרות כסף, שבשעה שתהא יוצא ומכניס את ישראל תוקעים בהם והן מתכנסין... (בהעלותך ט)

פסיקתא:

ילמדנו רבינו שופר שניקב וסתמו מהו שיהא כשר לתקוע בו, כך שנו רבותינו אם מעכב הוא התקיעה פסול, ואם לאו כשר. מה טעם, דכתב וה' אלקים בשופר יתקע (זכריה ט'), מה שופרו של הקב"ה שלם אף שופר של ראש השנה יהא שלם, למה שבראש השנה הם נגאלים ממלאך המות. אמר רבי עקיבא בעל מום כשר לתקוע בראש השנה וביובל, שנאמר והעברת שופר תרועה וגו' בכל ארצכם, אבל על הזבחים לאו. ולמה ישראל תוקעים בשופר בראש השנה כדי שידין אותם הקב"ה ברחמים ויזכה אותם, שנאמר עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר (תהלים מ"ז). אמר אסף הואיל ובשופר הזה הקב"ה מרחם על ישראל ומזכה אותם בדין, הוו זהירים להיות נוטלים שופרות בראש השנה ומתריעים לפני הקב"ה והוא מרחם על ידם ומזכה אתכם בדין, מנין, ממה שקרינן בענין מזמור הרנינו לאלקים עוזינו הריעו לאלקי יעקב. ולמה ישראל תוקעים בשופר בראש השנה, כדי שידין אותם הקב"ה ברחמים ויזכה אותם, שנאמר עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר (תהלים מ"ז). אמר אסף הואיל ובשופר הזה הקב"ה מרחם על ישראל ומזכה אותם בדין, הוו זהירים להיות נוטלים שופרות בראש השנה ומתריעים לפני הקב"ה והוא מרחם על ידם ומזכה אתכם בדין, מנין ממה שקרינן בענין מזמור הרנינו לאלקים עוזינו הריעו לאלקי יעקב.

דבר אחר מהו תקעו בחדש שופר, אמר רבי ברכיה הכהן בר' כשתיטלו את השופר לתקוע חדשו מעשיכם ועשו תשובה, ואפילו יש בידכם כמה עבירות אני מכסה עליהם, כמה שנאמר (מיכה ז') מי א-ל כמוך נושא עון ועובר על פשע וגו', ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. (פרשה לט הרנינו)

אמר רבי פנחס בשם רבי יהודה בן לוי בשם רבי אלכסנדרי למה אין ישראל תוקעים מן התפלה ראשונה אלא בתפילת המוספים, כדי שבשעה שהם עומדים בדין יהיו מצויין מליאי מצות הרבה ויזכו בדין.

דבר אחר בחדש השביעי יום תרועה יהיה לכם, אמר דוד אין גדול מן השופר שהוא מסלק מדת הדין ומקרב מדת רחמים, בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסאו שלו בדין. יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש אמר, עלה אלקים בתרועה (תהלים מ"ז) מיד תקעו בשופר ומדת הדין מסתלקת ומדת הרחמים מתקרבת, ה' בקול שופר.

שכך התקנתי לכם שתהיו תוקעים בשופר בראש השנה כדי שתהיו חרדים מתקיעת השופר להתקין עצמיכם לתשובה, אמר הנביא (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו.

מהו אחר נאחז בסבך, אמר לו הקב"ה ראה מה לפניך בניך העומדים אחריך כשיהיו מסובכים ונאחזים בעבירות מה הם עושים בקרניו, נוטלים את הקרנות האלו ותוקעים בהם ואני נזכר עקידתו של יצחק ומזכה אותם בדין. ומה עסקו של שופר, כאדם שמכניס בזו ומוציא בזו, כך בניך אפילו יש להם כמה קטיגורים אני מכניס בזו ומוציא בזו. אמר להם משה כך השופר סניגורת לכם, היו נוטלים שופרות בראש השנה ותוקעים בהן בחודש השביעי באחד לחודש.

אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי שופר הייתי מרחם עליכם, ואף לעתיד לבא אני מרחם עליכם על ידי שופר ומקרב את גאולתכם, מניין ממה שקראו בענין בנביא (יואל ב') תקעו שופר בציון הריעו וגו' כי בא יום כי קרוב. (פרשה מ בחודש השביעי)

תנא דבי אליהו זוטא:

רבי יהושע בן קרחה אומר לא נברא שופר אלא לטובה לישראל, שבשופר ניתנה התורה לישראל, שנאמר (שמות י"ט) ויהי קול השופר הולך וחזק מאד וגו', ובשופר נפלה חומת יריחו, שנאמר (יהושע ו') ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה תחתיה וגו', ובשופר עתיד הקב"ה לתקוע בעת שיתגלה בן דוד צדקנו שנאמר (זכריה ט') וה' אלקים בשופר יתקע, ובשופר עתיד הקב"ה לתקוע בשעה שמכנס גליות ישראל למקומן, שנאמר (ישעיה כ"ז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים, לכך נאמר קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך. (פרק כב)

ילקוט שמעוני:

...אם כן מה ראו חכמים לומר מלכיות תחלה ואחר כך זכרונות ושופרות, אלא המליכהו עליך תחלה ואחר כך בקש מלפניו רחמים כדי שיזכור לך, ובמה בשופר של חירות, ואין שופר אלא של חירות, שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, אבל איני יודע מי תוקע, תלמוד לומר וה' אלקים בשופר יתקע, ועדיין איני יודע מאין התקיעה הזאת יוצאה, תלמוד לומר קול שאון מעיר וגו'. (במדבר פרק י, תשכה)

רבי יאשיה פתח אשרי העם יודעי תרועה, ואומות העולם אין יודעין להריע, כמה קרנות יש להם וכמה בוקינוס יש להם וכמה סלפירים יש להם, ואתה אומר יודעי תרועה, אלא אשרי העם שיודעים לפתות את בוראם בתרועה, אימתי, בחדש השביעי. (שם פרק כט, תשפב)

אם יתקע שופר, משל למדינה שהיתה משובשת בגייסות והיה שם זקן אחד והיה מזהיר לכל בני המדינה, כל מי שהיה שומע קולו היה נצול ומי שלא שמע לו היו הגייסות הורגין אותו, כך כתיב בן אדם צופה נתתיך באמרי לרשע מות תמות וגו', כך אם יתקע שופר בעיר בראש השנה, ועם לא יחרדו אלו ישראל. (עמוס פרק ג, תקמ)

וה' אלקים בשופר יתקע, א"ר יודן אחר כל המעשים ישראל נאחזים בעבירות נסבכים בצרות וסופם ליגאל בקרנו של איל, שנאמר וה' אלקים בשופר יתקע. א"ר חנינא בר יצחק כל ימות השנה ישראל נאחזים בעברות ונסבכין בצרות ובראש השנה הם נוטלים שופר ותוקעים בו ונזכרים לפני הקב"ה והוא מוחל להם. וסופן להגאל בקרנו של איל, שנאמר וה' אלקים בשופר יתקע, ר' אבא בריה דרב פפי ר' יהושע דסכנין בש"ר יהושע בן לוי לפי שהיה אברהם רואה את האיל נותש מחורש זה ונסבך בחורש אחר, א"ל הקב"ה כך עתידין בניך להסתבך במלכיות מבבל למדי, ממדי ליון מיון לאדום, וסופן להגאל בקרניו של איל, שנאמר וה' אלקים בשופר יתקע, לפי שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, אבל איני יודע מי יתקע, תלמוד לומר וה' אלקים בשופר יתקע, אבל איני יודע מאין הוא תוקע, תלמוד לומר קול שאון מעיר קול מהיכל, וה' אלקים בשופר יתקע, מה שופר של הקב"ה שלם אף שופר של ראש השנה שלם, למה שבראש השנה הם נגאלים ממלאך המות, והיינו דתנן נקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול. (זכריה פרק ט, תקעח)

לקח טוב:

...והלכה כרבן שמעון שאמר בחבר עיר כשהוא שומען שומען אפילו שלא על סדר ברכות, כלומר בשעה ששליח צבור יורד ואין צריך לתקוע בשעת תפלת לחש, ומה שנהגו לתקוע בלחש על אלה המצות ועל כיוצא בהם ועל כאלה שלא בתורה שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך שהם קבלה בישראל דור אחר דור היאך היו ישראל נוהגין בתקיעות השופר ובנענוע הלולב... (אמור)

תרגום יונתן:

וביום שמחתכם - ...ותתקעון בחצוצרתא על עלוותכון ועל נכסת קודשיכון ויהון לכון לדוכרנא טבא קדמא א-להכון ברם סטנא מתערבב לקל יבבותכון. (במדבר י י)

רש"י:

ביום הכפורים - ממשמע שנאמר ביום הכפורים איני יודע שהוא בעשור לחדש, אלא לומר לך תקיעה בעשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד. (ויקרא כה ט)

ותרועת מלך בו - לשון חבה ורעות, כמו (ש"ב ט"ו) "רעה דוד", אוהב דוד... (במדבר כג כא)

אבן עזרא:

ונזכרתם - ...גם התרועה זכר לנפשות לצעוק לשם. (במדבר י ט)

עדות ביהוסף - ...וחק לתקע בכל ראש חדש להזכיר גבורת ה' בתחלת כל מועד. (תהלים פא ו)

רמב"ן:

...אבל זכרון תרועה כמו יום תרועה יהיה לכם, יאמר שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזכרון לפני השם, כמו שנאמר להלן "ותקעתם בחצוצרות והיו לכם לזכרון לפני השם אלקיכם", ובעבור שאמר שם "וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם", וכאן צוה בתרועה סתם במועד הזה בלבד, ואחרי כן אמר והקרבתם אשה, הנה התרועה הזאת אינה התרועה ההיא שהיא בחצוצרות על הקרבן, וזאת אינה על הקרבן אבל היא חובה בכל ישראל והיא בשופר, כי לא צוהו עדיין לעשות חצוצרות. וסתם כל תרועה בשופר היא כמו שנאמר "והעברת שופר תרועה", ולא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת למה התרועה ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים, ולמה יצוה להיותו מקרא קדש. אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים בראש חודש נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך, כי בם ידין עמים, בראש השנה ישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו, נרמז בכתוב הענין כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות הקדושים. ועל דרך האמת תרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו, שנאמר "אשרי העם יודעי תרועה", וכענין שכתוב תרועת מלחמה, כי השם איש מלחמה אם כן יום תרועה יהיה לכם שיהיה היום לתרועה לנו. וכן זכרון תרועה מקרא קדש שיהיה הזכרון בתרועה, ולפיכך הוא מקרא קודש, ולא הוצרך להזכיר שופר כי השופר רמז ביום והתרועה בו. והנה הוא יום הדין ברחמים לא תרועת מלחמה. ומפני זה הזכיר הכתוב התרועה שכבר קבלה ביד רבותינו וכל ישראל רואים עד מפי משה רבינו שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ולמה הזכיר הכתוב תרועה ולא יזכיר התקיעות כלל, לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, אבל התקיעה היא הזכרון והוא השופר והתרועה כשמה. ומפני שהיא כלולה מן הרחמים תקיעה לפניה ולאחריה, ולפיכך אמר ביודעי תרועה, כי בצדקה ירומו כי תפארת עוזמו אתה. והנה זה מבואר כי הכל תלוי בתשובה אלא בראש השנה מתיחד במדת הדין ומנהיג עולמו, וביום הכפורים במדת הרחמים... ומן הענין שפירשנו תבין טעם הכתוב במסעות "תרועה יתקעו למסעיהם, ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו", כי במסעיהם כתיב "ויסע מלאך האלקים", וכתיב "ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך", כטעם "פני ה' בעושי רע", ובהקהיל את הקהל נאמר "שובה ה' רבבות" כטעם "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם"... (ויקרא כג כד)

ביום הכפורים - ...אלא תקיעה בעשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תרועת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד, לשון רש"י. והנה הרב מפני בקיאותו בתלמוד והכל לפניו כשולחן ערוך אינו חושש וסותם הבריתות והן מטעות לשאר בני אדם, שידוע הוא וברור בגמרא כי התקיעות כולן של ראש השנה ויום הכפורים ואפילו של רשות מותרות הן בשבת, לפי שהיא חכמה ואינה מלאכה, ותוקעין היו בדין תורה בשבת של ראש השנה ושל יום הכפורים בכל מקום. וענין התקיעה בבית דין תקנת רבן יוחנן בן זכאי היא... ואין לזה עיקר בענין הכתוב כלל. ומה שהזכירו תקיעה בעשור דוחה שבת לומר שהיא נעשית בכל יום הכפורים שחל להיות בשבת ושחל להיות בחול אחת היא, שיום הכפורים כשבת לכל מלאכה... ומכל מקום רצה הרב ללמדנו שתקיעת שופר ביום הכפורים נעשית בכל מקום, שכל יחיד חייב לתקוע, ואין התקיעה בבית דין בלבד כמו הספירה. (שם כה ט)

תרועה יתקעו - כבר פירשתי בסדר אמור אל הכהנים כי התרועה רמז למדת הדין, כי כך כתוב במסעות "על פי ה' ביד משה", והיא המנצחת במלחמה, וכתוב "וכי תבואו מלחמה בארצכם והרעותם", ועל כן אמר משה "וינוסו משנאך מפניך"... (במדבר י ו)

ובהקהיל את הקהל - ראוים לתקיעה, כי הפשוטה רמז למדת רחמים, כי ימינו פשוטה לקבל שבים, על כן יאמרו ובנחה "שובה ה' רבבות אלפי ישראל", וכתוב "וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם", כי המלחמה לתרועה והמועדים והשמחה לרחמים. ורבותינו העתיקו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע שלא יקצץ בנטיעות בראש השנה ויום הכפורים ועל הקרבן, אבל הכונה זו לתקיעה וזו לתרועה, והמשכיל יבין. (שם שם ז)

...וכן תראה כי חומת יריחו נפלה מפני התרועה, דכתיב "עד יום אמרי לכם תריעו והריעותם", ולפי שהיא היתה תחלה בכבוש הארץ רצה הקב"ה שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדם, ולכך היתה חרם. ואונקלוס רמז זה שתרגם ותרועת מלך בו, ושכינת מלכהון ביניהן. ולפי שהתרועה מדת הדין אמר "אשרי העם יודעי תרועה", שמקרבת אליה הדעת, כי הידיעה תאמר על הדבקות, כמו "והאדם ידע", ואמרו יום תרועה יהיה לכם, כי היום יהיה לנו, ולא הוצרך להזכיר שופר, כי השופר רמז ביום והתרועה בו. והנה פירש הכתוב כי הוא יום דין ברחמים, והוא שאמר באשרי העם יודעי תרועה "כי תפארת עוזמו אתה" כי תפארת מדת רחמים ועז מדת הדין. ואלו דברים מסתרי התורה הם ואין ראוי לדבר בהם ברבים וגם לא לכל היחידים... (דרשה לראש השנה)

והרב הגדול ר' משה בן הרב ר' מימון ז"ל פסק כל השופרות פסולין חוץ מקרן של כבש... וכבר הגיה עליה ה"ר אברהם בן דוד ואמר הפריז על מדותיו... כל אלו סמכים וראיות למנהג הגאונים, כל שכן שהיה מעשה בשתי ישיבות, ומנהג אבותיהם בידיהם מימות רב אשי, לפיכך נהגנו אנו בספרד לתקוע בשופרות בתעניות של התרעה, שאין עושין כן בצרפת כלל, שמא הם סבורים דמה שאמרו אין תענית צבור בבבל, אפילו לתפילה קאמר, כלומר לעשרים וארבעה (ברכות) ולנעילה ולתקיעות. ואנו כבר עמדנו על עיקר זה הדבר בראיות מן הגמרא ובמעשה מן הגאונים שיש תענית צבור בבבל לכל ענין תפילה, לענין נעילה ולעשרים וארבעה, ולתקיעות...

הלכות התרועה עצמה, שנו רבותינו סדר התקיעות שלש של שלש שלש, שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תרועה כשלש יבבות, כך הגירסא כתובה בנוסחאות. ופירוש שלש של שלש שלש, ששלשה פעמים כתוב בתורה זכרון תרועה, יום תרועה והעברת שופר תרועה, והצריכו חכמים לעשות שלש תרועות כנגדן, ולמדו מפי השמועה שכל תרועה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה, נמצאו תר"ת של שלש שלש. שיעור תקיעה כשלש תרועות, והתניא שיעור תקיעה כתרועה, אמר אביי תנא דידן חשיב תקיעות דכולהו בבי ותרועות דכולהו בבי, ותנא ברא קא חשיב דחד בבא ולא פליגי. פרש"י וכן כל המפרשים דשיעור תקיעה אחת כשיעור תרועה אחת, ושיעור תקיעה כשיעור השלש תרועות קתני. אבל הרב רבינו משה כתב דמתניתין הכי קתני, שיעור כל התקיעות כשיעור כל התרועות ונמצא תקיעה כחצי תרועה, וזה אינו נכון מכמה פנים... (שם וראה שם באורך הלכות התקיעה)

מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע שלשה פעמים. ודקדקו בגמרא טעמא דלא הוה ליה שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו. ובצבור שנו. נמצא עכשיו דבצבור לכתחילה תוקע על סדר ברכות, וכדתנן בסיפא מלכיות ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע. אבל בדיעבד אם התפלל ואחר כך תקע יצא. וכתב רבינו הגדול ר' יצחק אלפסי בהלכות נמצא עכשיו שתוקעין תשר"ת ג' פעמים ותוקעין תש"ת ג' פעמים ותר"ת ג' פעמים, ונהגו העם לתוקען כשהן יושבין ומברכין עליהם ברכת התקיעה, ומפני שהציבור צריכים לשמוע התקיעות על סדר ברכות לפיכך חוזרין ותוקעין על סדר ברכות תשר"ת פעם אחת ותש"ת פעם אחת ותר"ת פעם אחת, ובדין הוא שיהו תוקעין אותן על סדר ברכות כסדר שתוקעין כשהן יושבין, אלא כיון שהברכות אינן מעכבות את התקיעות הרי יצאו ידי חובתן באותן שתקעו כשהן יושבים ודי להם לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת על סדר ברכות פעם אחת שלא להטריח את הצבור. וכן המנהג בכל העולם ובשתי ישיבות. ובודאי כן נהגו כל העולם. וממה שאמר ונהגו העם לתקוע כשהן יושבין אתה מכיר שלא נתברר לו מאין יצא המנהג ומי התחיל בו, וכן כתבו המחברים כולם...

אבל עכשיו נשוב לענין עיקר המנהג הזה ונתרץ הכל, ונאמר תחלה שזה שנהגו להקדימן ולתקוע מיושב ומעומד מה שלא נשנה במשנה ולא בברייתא, המנהג הזה יש לו יסוד בגמרא, ורבותינו חכמי התלמוד האמוראין התחילו בו, זהו שאמרו בגמרא אמר ר' יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב את השטן, ופירוש "כשהן יושבין" קודם תפילת המוספין, ומברכין עליהם במטבע קצר כדרך שמברכין על כל המצות, ואחר כך תוקעין ומריעין כשהן עומדין בתפילה על סדר ברכות לא שלא יצאו חובת שופר, אלא שהברכות מעיקרן בתקיעות נתקנו. ופירוש כדי לערבב את השטן הכי קאמר, למה הנהיגו באותן תקיעות ראשונות ולא פטרו עצמן בתקיעות דעל סדר ברכות שהן חובה, כדי לערבב את השטן שלא ישטין על תפילתם... (שם, וראה שם עוד)

רד"ק:

תקעו - כמו שציוה משה, ונראה שהתקיעה לפי שבטלה עבודה מאבותינו ונחו ביום זה, והתרועה סימן לשילוח עבדים. (תהלים פא ה)

משנה תורה:

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה... (תשובה ג ד)

מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר "יום תרועה יהיה לכם". ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף, וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש. ואף על פי שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בראש השנה הרי הוא אומר ביובל "והעברת שופר וכו' תעבירו שופר", ומפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר אף תרועת ראש השנה בשופר.

במקדש היו תוקעין בראש השנה בשופר אחד ושתי חצוצרות מן הצדדים, השופר מאריך והחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר. ולמה תוקעין עמו בחצוצרות, משום שנאמר "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'", אבל בשאר מקומות אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד.

שופר של עכו"ם אין תוקעין בו לכתחלה, ואם תקע יצא, ושל עיר הנדחת אם תקע בו לא יצא. שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצות אלא בשמיעת הקול, אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא, ואין בקול דין גזל. וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה. ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול, מצות לא ליהנות ניתנו, לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה...

שיעור השופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. נסדק לאורכו פסול, לרחבו אם נשתייר בו כשיעור כשר וכאילו נכרת מקום הסדק. ניקב אם סתמו שלא במינו פסול, סתמו במינו אם נשתייר רובו שלם ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר, קדחו בזכרותו כשר שמין במינו אינו חוצץ. דבק שברי שופרות עד שהשלימו לאחד פסול.

הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול. צפהו זהב מבפנים או במקום הנחת פה פסול. צפהו מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לא נשתנה כשר...

היה ארוך וקצרו כשר, גרדו בין מבפנים בין מבחוץ אפילו העמידו על גלדו כשר. היה קולו עב או דק או צרור כשר שכל הקולות כשרין בשופר... (שופר פרק א א והלאה, וראה שם עוד)

הכל חייבין לשמוע קול שופר כהנים לויים וישראל וגרים ועבדים משוחררים, אבל נשים ועבדים וקטנים פטורין...

המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא חובתו, וכן השומע מן המתעסק לא יצא. נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו, או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו עד שיתכוין שומע ומשמיע...

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום, אף על פי שהתקיעה משום שבות ומן הדין היה שתוקעין, יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם, ולמה אין תוקעין גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, או יוציאו מרשות לרשות ויבא לידי איסור סקילה, שהכל חייבים בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקוע...

כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין, אבל בזמן שהיה בית המקדש קיים והיה בית דין הגדול בירושלים היו הכל תוקעין בירושלים בשבת כל זמן שבית דין יושבין. ולא אנשי ירושלים בלבד אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלים והיתה רואה ירושלים לא שתהיה בתוך הנחל, והית שומעת קול תקיעת ירושלים, לא שתהיה בראש ההר, והיתה יכולה לבוא בירושלים לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם, אנשי אותה העיר היו תוקעים בשבת כירושלים, אבל בשאר ערי ישראל לא היו תוקעין...

בזמן הזה שאנו עושין שני ימים בגלות כדרך שתוקעין בראשון תוקעין בשני, ואם חל יום ראשון להיות בשבת ולא היה במקום בית דין הראויין לתקוע תוקעין בשני בלבד. (שם פרק ב א והלאה, וראה שם עוד)

כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה? תשע תקיעות, לפי שנאמר תרועה ביובל ובראש השנה שלש פעמים וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש השביעי אחד הן, בין בראש השנה בין ביום הכפורים של יובל תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהן, תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה, תקיעה ותרועה ותקיעה.

תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיילין הנשים ביניהן בעת שמייבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לכך אנו עושין הכל.

היללה היא שאנו קוראין תרועה, והאנחה זו אחר זו היא שאנו קוראין אותה שלשה שברים, נמצא סדר תקיעות כך הוא, מברך ותוקע תקיעה ואחריה שלשה שברים ואחריה תרועה ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר זה שלש פעמים. ותוקע תקיעה ואחריה שלשה שברים ואחריה תקיעה וחוזר כסדר זה שלש פעמים. ותוקע תקיעה ואחריה תרועה ואחריה תקיעה וחוזר כסדר הזה שלש פעמים. נמצא מנין התיקעות שלשים כדי להסתלק מן הספק.

שיעור תרועה כשתי תקיעות, שיעור שלשה שברים כתרועה, הרי שתקע והריע ותקע תקיעה ארוכה ומשך בה כשתים בראשונה אין אומרין תחשב כשתי תקיעות ויריע אחריה ויחזור ויתקע, אלא אפילו משך בה כל היום אינה אלא תקיעה אחת וחוזר ותוקע ומריע ותוקע שלש פעמים.

שמע תקיעה אחת בשעה אחת ושניה בשעה שניה, אפילו שהה כל היום כולו הרי אלו מצטרפין ויצא ידי חובתו. והוא שישמע כל בבא מהן על סדרה, לא שישמע תרועה ואחריה שתי תקיעות, או שתי תקיעות ואחריהן תרועה וכיוצא בזה.

שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד לא יצא אפילו ידי אחת. תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה משלישי בזה אחר זה יצא ואפילו בסירוגין, ואפילו כל היום כולו, ואינו יוצא ידי חובתו עד שישמע כל התשע תקיעות שכולן מצוה אחת הן, לפיכך מעכבות זו את זו.

הצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות. כיצד אומר שליח צבור אבות וגבורות וקדושת השם ומלכיות ותוקע שלש, ואומר זכרונות ותוקע שלש, ואומר שופרות ותוקע שלש, ואמר עבודה והודייה וברכת כהנים...

המנהג הפשוט בסדר תקיעות של ראש השנה בצבור כך הוא, אחר שקוראין בתורה ומחזירין הספר למקומו יושבין כל העם ואחד עומד ומברך ברוך וגו' וצונו לשמוע קול שופר, וכל העם עונין אמן, וחוזר ומברך שהחיינו וכל העם עונין אחריו אמן, ותוקע שלשים תקיעות שאמרנו מפני הספק על הסדר, ואומרים קדיש ועומדים ומתפללין תפלת מוסף, ואחר שגומר שליח צבור ברכה רביעית שהיא מלכיות תוקע תקיעה שלש שברים תרועה תקיעה פעם אחת. ומברך ברכה חמישית שהיא זכרונות, ואחר שגומרה תוקע תקיעה שלשה שברים ותקיעה, ומברך ברכה ששית שהיא שופרות ואחר שגומרה תוקע תקיעה תרועה ותקיעה פעם אחת וגומר התפלה.

זה שתוקע כשהן יושבין הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדים, ואינו מדבר בין תקיעות דמיושב לתקיעות שמעומד, ואם סח ביניהן אף על פי שעבר אינו חוזר ומברך.

בדין היה שיתקעו על כל ברכה כל בבא מהן שלש פעמים כדרך שתקעו כשהן יושבין, אלא כיון שיצאו מידי ספק בתקיעות שמיושב אין מטריחין על הצבור לחזור בהן כולן על סדר ברכות, אלא די להן בבא אחת על כל ברכה כדי שישמעו תקיעות על סדר ברכות. וכל הדברים האלו בצבור, אבל היחיד בין ששמע על סדר ברכות בין שלא שמע על הסדר בין מעומד בין מיושב יצא ואין בזה מנהג.

התקיעות אינן מעכבות את הברכות והברכות אינן מעכבות את התקיעות, שתי עיירות באחת יודע בודאי שיש שם מי שיברך להן תשע ברכות ואין שם תוקע, ובשנייה ספק יש שם תוקע ספק אין שם תוקע הולך לשנייה, שהתקיעה מדברי תורה והברכות מדברי סופרים. (שם פרק ג)

ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים, ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד, ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר, השופר מקצר והחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות, ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש... (תעניות א ד)

...וכן על כל ברכה וברכה באחת אומר תקעו ובאחת אומר הריעו עד שיגמור כל שבע הברכות, ונמצאו הכהנים פעם תוקעין ומריעין ותוקעין, ופעם מריעין ותוקעין ומריעין שבע פעמים ואין עושים הסדר זה אלא בהר הבית בלבד. וכשהן תוקעין ומריעין שם תוקעין בחצוצרות ובשופר כאחת כמו שאמרנו. (שם ד יז)

מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל, ומצוה זו מסורה לבית דין תחלה וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר, ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בראש השנה, ומעבירין שופר בכל גבול ישראל... (שמטה ויובל י י, וראה שם עוד)

רבינו בחיי:

ועל דרך האמת היו שתי חצוצרות רמז לתקיעה ותרועה, כי כשאמר לו הש"י "והיו לך למקרא העדה ולמסע", כאלו אמר יהיו לך לתקיעה ולתרועה ואם כן באר בפירוש שירמזו לתקיעה ולתרועה שהן המדות שישראל חונים ונוסעים על פיהם, כענין שכתוב "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו", וסמך לו "עשה לך שתי חצוצרות כסף". ומעתה הבן גדולתו של משה בשתי חצוצרות שהן סימן המלך במלכותו, וצוה הקב"ה בזה לכבוד משה, כי כן תכסיס המלך שתוקעין לפניו בשופר כי כן יצוה לאסוף חיילותיו. ובעבור שעלתה השגתו להתנשא בשם הגדול מדת רחמים לכך צוה אותן לעשותן של כסף ולא הוכשרו לעשותן משאר מיני מתכות... ובעבור שנתיחד לו דבור הרחמים פנים אל פנים מראה בתוך מראה לכך היו שתים, והיו מקשה, וזהו סוד אמרו "ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה", התקיעה בשתיהן שהיו סימן להקהיל כל ישראל, ירמוז לדבור הרחמים מתוך האש לכל ישראל. והתקיעה באחת שהיה סימן לנשיאים המיוחדים בעם, ירמוז למשה המיוחד על כולן שהיה שומע מתוך התקיעה הוא קול השם המיוחד והוא לבדו המשיגו והמתבונן בו. והתרועה במסע המחנות הנוסעים למלחמה תרמוז להשגתם של ישראל שהיא התרועה, ולפי שלא עלה שום נביא למדרגה זו בנבואה לשמוע מן השם המיוחד אלא הוא לבדו לכך צוהו שלא ישתמש בחצוצרות אלא הוא לבדו לא זולתו... אפילו יהושע תלמידו שלא עלתה השגתו בכך, אמנם נשתמש בשופר להודיע בו להיות מדת הדין מתוחה נגד האויבים, כי היא מדתו, וגם היא מדתו של דוד שנשתמש בכנור... נמצאת למד שכל אחד ואחד נשתמש בכלי הראוי לו לפי השגתו ונבואתו ומדתו שהוא שואב ממנה. (במדבר י ב)

ספר החנוך:

לתקע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קרבן, וכמו כן בשעת הצרות... ואף על פי שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד וראש חודש, לאו דוקא, דבכל יום היו תוקעין במקדש בחצוצרות על הקרבן, וכן מבואר בראש השנה פרק ראוהו בית דין... הואיל ואיתנהו (הכהנים) בתקיעה כל השנה כלה... ואמרו במסכת ערכין פרק ב' אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה.

משרשי המצוה, לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכון דעתם יפה בענינו, כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כונה שלמה לפני אדון הכל שצונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כוון גדול בהתחננו לפני בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה, לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדולה אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן החצוצרות, שהוא הקול הגדול שבכל כלי נגון. ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה מלבד ההתעוררות אל הכונה, כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אזן לשמע חצוצרות וקול שופר בכונה... (בהעלותך מצוה שפד)

שנצטוינו לשמע קול שופר ביום ראשון של תשרי שהוא ראש השנה, וכדתנן במסכת ראש השנה באחד בתשרי ראש השנה לשנים, שנאמר "יום תרועה יהיה לכם", ואף על פי שאין כאן זכר לתרועה זו אם בשופר או במצלתים או בכל שאר כלי נגון, מפי השמועה למדו ז"ל שהיא בשופר, כמו שמצינו ביובל שנאמר בו שופר.

משרשי המצוה, לפי שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי אם על ידי מעורר כדרך בני אדם בעת מלחמה יריעו אף יצריחו, כדי שיתעוררו יפה למלחמה, וגם כן ביום ראש השנה, שהוא היום הנועד מקדם, לדון בו כל באי עולם, וכמו שאמרו ז"ל בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, כלומר שהשגחתו על מעשי כל אחד ואחד בפרט... על כן צריך כל אחד להעיר טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי א-ל חנון ורחום הוא נושא עון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם. וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר. ולבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדבר שישבר יצר לבו הרע בתאוות העולם ובתשוקיו בשמעו קולות נשברים, כי כל אדם כפי מה שיראה בעיניו, ובאזניו ישמע, יכין לבבו ויבין בדברים, והיינו דאמר רבי יהודה (ר"ה כ"ו) בראש השנה תוקעין בשל זכרים, כלומר בקרן הכבשים הכפוף, כדי שיזכר האדם בראותו אותו שיכוף לבו לשמים...

ופירוש תרועה כתרגומו, יבבא, וענין יבבא הוא קול שבור, כלומר קול יללה. נמצא שהתורה צותה אותנו לעשות בשופר קול הדומה ליללה. ומפני שמקומות העולם חלוקים בענין היללה, שבמקום אחד מיילין בגניחות גסות, ובמקום אחר בדקות, ובמקום אחר עושין הכל גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעין בראש השנה על דרך שהיו מיללין איש איש במקומו, ובכן היו יוצאין ידי חובתן במצוה שהתורה צותה בקול יללה, ובאיזה שיהיה בשום מקום בכך הוא יוצא ידי תורה בכל מקום, ואף על פי שבמקומו אין מיללין כן, שהרי קים כונת הכתוב ועשה ביום זה יללה בשופר. עד שקם רבי אבהו ולא ישר בעיניו להיות ישראל חלוקים במנהג התרועה וקבץ כל המנהגים והתקין שיהו תוקעין בכל המקומות בשוה, ולצאת ידי חובה מכלל היללות שנעשות בעולם תקן לעשות התרועה בשלשה צדדין... (פינחס מצוה תה)

מאירי:

...זהו דעת רוב מפרשים, אלא שיש מי שתמה היאך אפשר ליפול ספק בעקר תרועה אחר שבכל שנה ושנה נהגו לתקוע מימות משה ואילך. ומפני זה פירש רבינו האיי ז"ל בתקנתו של ר' אבהו, שלא היתה ענינה אלא השואת מנהגות, לפי שקודם תקנתו היתה קבלה שוה ביד כלם הן באנחות הן ביללות שהכל נקרא תרועה, ויוצא ידי חובת תרועה באי זה מהן שירצה, ולפי ענינה של קבלה זו היו מנהגות שלהם חלוקים זה בכה וזה בכה, ונעשית תורה כשתי תורות, עד שבא ר' אבהו ותקן מדה אחת לכל, וזהו שתמצא בלשון המשניות הקדומות שיש שאמרו שעור תקיעה כשלש יבבות ויש שאמרו שעור תקיעה כשלשה שברים, ואמר אביי על זה בהא ודאי פליגי, דמר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל, הורה שבעקר תרועה היו חולקים לא בשעור לבד, ומכל מקום לא היה נקרא מחלוקת אחר שהכל מודים שאלו ואילו יוצאין ידי חובתן, אלא שהיתה נראית כחלוקה למי שלא היה יודע, וזהו שהכריח ר' אבהו לתקן מדה שוה בכל. וכבר הקשו רבים לדעתו היאך התקין סימן קשר"ק שהרי לא ארעה שום חלוקה בקבלתם אלא או בגנוחי או בילולי, כמו שאנו רואים בלשון השמועות יבבות ושברים, אבל שיהא ענין התרועה אנחות ויללות כאחד לא מצינו כלל. ותרצו שאפשר שהיו במקומות נוהגים בקשר"ק כדי לצאת ידי חובת שני מנהגים הקודמים, ורצה להשוות את כולם ולצרפם לדעת אחת.

ולי נראה שהמנהגות הקודמות היו בקש"ק ובקר"ק כמו שכתב רב האיי ז"ל, אלא שלדעתי לא היו מודים אלו לאלו שיצאו ידי חובתם בתרועה שלהם, רצוני לומר שאין בעלי השברים מודים לנוהגי היבבות שיצאו ידי חובתם ביבבות, וכן אין נוהגים יבבות מודים לנוהגי שברים שיצאו ידי חובתם בשברים, והיה סבור ר' אבהו להחזיר את הכל לסמן אחד ולצאת בו ידי חובת שני המנהגים, והוא סמן קשר"ק, וכשהוקשה לו על דעת בעלי מנהג השברים דילמא גנוחי גניח ואתיא תרועה ומפסקא חזר ויסד להם סימן הקודם להם לפי מנהגם, והוא קש"ק עם סמן קשר"ק...

ומפני זה ראוי לפרש שסדור התקיעות (בברכות) היה קשר"ק קש"ק קר"ק פעם אחת במלכיות וכן בזכרונות וכן בשופרות, ונמצא שתקעו בכל ברכה וברכה הסימן הראוי בהכרח, זה היה סדור התקיעות בימי רבותינו בדורות הראשונים, אלא שבדורות האחרונים תקנו שלא לתקוע על סדר ברכות אלא קשר"ק במלכיות פעם אחת, קש"ק בזכרונות פעם אחת, קר"ק בשופרות פעם אחת, והטעם שמתוך חומר שהחמירו עליהם בתחלתה הקלו עליהם בסופה, רצוני לומר מפני שתקנו לתקוע כל התקיעות מיושב כאחד, וסמכו זה על מה שאמרו במקום אחר שאף על פי שעקר התקיעות על סדר ברכות מכל מקום אין הברכות מעכבות את התקיעות ולא התקיעות את הברכות, ונמצא שיש מקום לתקיעות בלא ברכות ולברכות בלא תקיעות. ומאחר שמצאו סמך לדבריהם תקנו לתקוע כל התקיעות כאחד מיושב מפני חולים ומפני חלושי הטבע ומפני מי שיארע לו אונס. וכל שכן לדעת הרב בעל המאור שפרש בדברי ר' יצחק במה שאמר למה תוקעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין כשהן עומדים, כדי לערבב את השטן, שלא דבר כלל באותם התקיעות הרצופות שאנו תוקעין כל הסמנין ביחד מיושב, אלא אותם התקיעות שעל סדר ברכות הוא קורא עליהם כשהם יושבין, שאף על פי שהם מעומד אצל שליח צבור מכל מקום מיושב הם לשאר העם, ומה שאמר וחוזרין ותוקעין כשהן עומדין הוא אומר על תקיעה שהיו נוהגין בשעה שהיו יוצאין מבית הכנסת, ואותה תקיעה היתה לערבב את השטן, אלא שבדורות האחרונים בטלוה לאותה תקיעה מאחר שמכל מקום כבר נכפלו תקיעות ונתערבב שטן. וגם רב סעדיה ז"ל כתב אחר תפלת מוסף מריעין תרועה גדולה לערבב את השטן. ורב האיי ז"ל כתב מעולם לא שמענו בתקיעה זו אלא שהיחידים מתעסקים...

נמצא מכל מקום לדעת הרב בעל המאור שהתקיעות שאנו תוקעין ביחד מיושב לעקר תקיעות נתקנו לא לכפול את הדבר כדי לחזק את הערבוב. אבל הראב"ד פירש שאותם התקיעות שמיושב הן הן שנתקנו כדי לעשות טפלה לעקר תקיעות שעל סדר ברכות, כדי לחזק בהן את הערבוב, ומכל מקום כבר נפטרו בהן, אלא שלכתחלה צריכין לסדרן על סדר ברכות, והוא פרוש ענין הערבוב, שאם בא להשטין ישטין על הראשונות, וכשיעמדו הצבור בתפלה ויתקעו לא ישטין עוד, שאין לו רשות להשטין כמה פעמים, ותהא תפלת הצבור מקובלת עם זכרון תרועתם. והרב ר' יהונתן פרש גם כן שאותן התקיעות שמיושב הן הן שנתקנו לערבב את השטן, אלא שפרוש ענין הערבוב, בראותו עד היכן מחבבין ישראל את המצות עד שמקדימין אותן קודם זמנן, ויש שפרש מפני שכבר היו תוקעין בשחרית על סדר ברכות כמו שנבאר, אלא מפני השמד עקרום מתפלת שחרית ותקנום בתפלת המוסף, וחזרו להתקין אותן התקיעות אחר השמד, כדי שיתערבב בראותו שאין ישראל מתרשלין במצוה. אבל רוב מפרשים פרשו שאותן שמעומד הן הן כדי לערבב וכו' אחר שכבר יצאו בשל ראשונות. ופרשו טעם הערבוב לפנים שונים, מהם שפרשוהו לענין זכירת יום הדין, ומהם להתאמץ העם בעשיית המצוה. והבאתי פירושין אלו הכל כדי ללמוד מהם איזה מן התקיעות הן תקיעות של עקר, לא לכונת פרוש ענין ערבוב השטן, שהדבר מבורר ומבואר למביני דבריהם מהו השטן ומהו הסבה שמערבבתו עד שלא תהא לו רשות להשטין... (משיב נפש מאמר ב פרק ו, וראה שם עוד)

הרקאנטי:

ספר הזהר, תא חזי ביומא דראש השנה עלמא איתדן וביה דינא קדישא קדוש ברוך הוא יתיב ודן כל עולמא... זה המאמר מוכיח שבראש השנה השם הגדול מתייחד במדת הדין של מטה ודן בה העולם. אמנם חכמי הקבלה חולקין בזה ואומרין כי בראש השנה מדת הדין מתעלה ברחמים והקב"ה דן בה את העולם, וכן נראה שהוא כונת הרב ז"ל שכתב וזה לשונו, ולא הוצרך להזכיר השופר כי השופר רמז ביום והתרועה בו והנה הוא יום דין ברחמים לא תרועת מלחמה, ומפני זה הזכיר הכתוב התרועה שכבר קבלה ביד רז"ל וכל ישראל רואים עד משה רבינו ע"ה שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ולמה הזכיר הכתוב תרועה ולא הזכיר התקיעות כלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים אבל התקיעה היא הזכרון והוא השופר והתרועה כשמה, ומפני שהיא כלולה מן הרחמים תקיעה לפניה ולאחריה, לכך אמר יודעי תרועה, כי בצדקה ירומו כי תפארת עוזמו אתה. והנה זה מבואר כי הכל תלוי בתשובה, אבל בראש השנה מתייחד במדת הדין ומנהיג עולמו, וביום הכפורים במדת רחמים הוא מאמרם מלך יושב על כסא דין ראש השנה יום דין ברחמים, יום הכפורים יום רחמים בדין. ומכאן תבין סוד ערבוב השטן שאמרו רז"ל שהרמז למדת הדין... (אמור)

בעל הטורים:

תעבירו שופר בכל - ראשי תיבות שבת, לומר דוקא תקיעת יובל שהוא בבית דין דוחה שבת. (ויקרא כה ט)

שמחתכם - בגימטריא גם ביום השבת. ובמועדיכם - מלא וי"ו, כנגד פסח עצרת ראש השנה יום הכפורים סוכות שמיני עצרת. (במדבר י י)

עקדה:

תקיעת שופר: הכחות הפנימיות מתעוררים מפעולות חיצוניות, והשופר נתיחד לחרדה והתעוררות, וכן בא במתן תורה שיירתעו מפני השכינה ולא יקלו ראש כנגדה, והשופר עצמו קולות חרדה וצער והיא התרועה, וקול התקיעה שהוא סימן השמחה והיישוב ועליו אמר "וביום שמחתכם וכו' ותקעתם בחצוצרות", והשברים המורכבים מתקיעה ותרועה ממוצעים ביניהם... (ויקרא כג ב שער סז פרק ה)

אברבנאל:

ולכן אמר זכרון תרועה - על החרות מהוראות השמימיות ושלכן הוא אלקינו לבד. ג' שיתעוררו לתשובה כדי שיצילם מהוראות המערכה, ד' לזכר העקדה, ה' לזכר מתן תורה שעל ידה נעשו חפשים מהמערכה, כדכתיב והייתם לי סגלה וגו'. ו' לזכר קבוץ גלויות, ז' לזכרון תחיית המתים שהיא פליאה כבריאה הראשונה. ואין התרועה הלל בקול כדבר הקראים.

והנה בשופר תרועה ותקיעה, כי בראש השנה ב' משפטים, כולל לבני אדם ולעניני העולם השפל על פי המערכה והסדר הטבעי, ב' לישראל בזכותם וכפי הדבק נפשם באלקי הרוחות יוציאם מהוראות השמימיות... (ויקרא כג כד)

תרועה - מלשון "התרועעה הארץ", נענוע הקול, והיא כצעקה אל מושיע, והתקיעה על גבורה ונצחון, על כן תקע לצוות על אסיפה, והריעו לזרז על מסע. ובאמת תקעו תר"ת. (במדבר י ה)

ספורנו:

זכרון תרועה - זכרון תרועת מלך בה יגילו מלכם כאמרו "הרנינו לאלקים עזנו הריעו", וזה מפני היותו יושב אז על כסא דין כמו שבא בקבלה, כאמרו "תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", וראוי לנו לשמוח אז יותר על שהוא מלכנו שיטה כלפי חסד ויזכה אותנו בשפטו אותנו, כאמרו "ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו הוא יושיענו". (ויקרא כג כד)

שופר תרועה - לשמחת חירות העבדים והשבת השדות לבעליהן. (שם כה ט)

מהר"ל:

אתיא שופר וכו' אם תתבונן בדבר זה יוכל האדם לדעת סוד שופר של ראש השנה שהוא דומה לשופר, שנאמר (ישעיה כ"ז) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", כי אשר תמצא השופר בתורה לא תמצא אלא בגאולה, או מה שיושיע הקב"ה את ישראל, כי נאמר "וכי תבאו מלחמה על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם" (במדבר י') הרי לך כי השופר הוא התשועה מן האויב, והיא גורמת זכירה, וכן היובל הוא סימן שיצאו לחירות העבדים... כי השופר הוא משמיע הקול לאסוף הפזורים כדי שישמעו אותם הפזורים ויבאו למקום אחד, וזהו הגאולה...

וזה אשר צוה השי"ת בתקיעת שופר בראש השנה, כי ביום הזה הוא יום הדין, ובדין השטן מקטרג והקב"ה מתעלה על כסא הדין, וכשאנו תוקעין בשופר אז מתעלה ברחמים, לפי כי השופר הזה אשר אמרנו שהוא הוראת הגאולה והטוב והרחמים כמו שאמרנו, ואנו יוצאים בזה מן מדת הדין ומן המקטרג מרשותו גם כן אשר אין לו יכולת בנו והוא מתעלה ברחמים, וזהו ערבוב השטן, כי השטן מתערבב כאשר אין מדת הדין מתוחה, כי כאשר מדת הדין מתוחה אז השטן מקטרג, אבל כאשר יתברך יתעלה ברחמים זה נקרא התעלות, והשטן מתערבב, ובשופר הוא מהפך לרחמים על ידי השופר... ולפיכך יש מלכיות זכרונות שופרות בראש השנה גם כן, כי הכל יתדבק אל השי"ת ויצא מרשות אחר... (חידושי אגדות ראש השנה יא ב)

והנה הם כאחד, מלכיות הוא מצד הכתר, והזכרונות מצד החכמה... והשופר הוא הבינה, וזה נקרא שופר... היה זה שהקב"ה יזכר לטוב בשופר כאשר יתקעו בשופר הקב"ה זכרם לטוב, כי השופר הוא הטוב, כמו שאמרו חז"ל (ויק"ר כ"ט) כי כאשר הקב"ה יושב על כסאו עולה בדין, שנאמר (תהלים מ"ז) "עלה אלקים בתרועה", וכאשר ישראל נוטלים שופרותיהם ותוקעים עומד מכסא הדין ויושב על כסא של רחמים, וזה מפני כי התקיעה הוא הרחמים כי הוא התעלות, וכל התעלות הוא הטוב והרחמים, וזה כי התרועה הוא הדין והתקיעות הוא לחבור תמיד, והם התעלות כמו התרועה שבירה, ולפיכך נאמר (במדבר י') "תרועה יתקעו למסעיהם", וזה כי התרועה הוא פרוד ופיזור וכל נסיעה כמו שהתרועה בעצמה היא פרוד הכחות, ולפיכך היא על מדות הדין. והתקיעה היא לאסוף המחנות מפני שהתקיעה היא רמז להתעלות, וכמו שנתבאר קצת, וכל התעלות הוא רחמים גמורים על ידי התקיעה, תקיעה תרועה תקיעה כדי להתעלות מדת הדין ברחמים, וכאשר יתעלה מדת הדין ברחמים אז הדין מסולק. וכל חירות מטעם זה הוא בשופר, כי הוא התעלות אל החירות והמדריגה העליונה, ולפיכך מלכיות זכרונות שופרות... כלל הדבר, כי מפני שהדין שולט צוה הקב"ה לתקוע, ועל ידי התקיעה הוא יתברך מתעלה ברחמים כי התרועה לדין והתקיעה לרחמים ולהתעלות, כי כן התקיעה לאסוף מחנות, ולפיכך עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר. (שם טז א)

כדי לערבב השטן, ורש"י פירש שיסתמו דבריו כיון שהוא רואה שאנו מחבבים את המצות. ומיהא לשון לערבב לא משמע הכי, דהוי ליה למימר כדי לסתום פי דברי השטן. ועוד דבירושלמי אמר "ובלע המות לנצח" וכתיב "ביום ההוא יתקע בשופר גדול" כד שמע זימנא חדא בהיל ולא בהיל, וכד שמע תנינא אמר ודאי ההיא זימנא דשופר גדול ומטי זימנא להתבלע. ויש לתרץ דברי רש"י דודאי לעתיד לבא יסיר הקב"ה היצר מלבינו, ויהיה לנו לב שלם לעבודתו יתברך, ולפיכך כאשר הוא שומע זימנא חדא קול שופר בהיל ולא בהיל, דכיון דישראל עושים המצות שמא אין להם יצר הרע, ומטא זימנא להתבלע, כאשר יסיר הקב"ה היצר הרע מלבבינו אז יתבהל השטן. וכאשר אחר כך עומדים ישראל בזריזות באין יצר הרע לעשות המצות בזריזות, אמר בודאי אין יצר הרע ביניהם ומטא זימנא, כי נראה שאין יצר הרע ביניהם שכל כך מחבבים המצות לעשות בזריזות. ולפיכך ראשונה מיושב, ואלו היה שנים בעמידה לא היה מורה על זריזות המצות, רק כאשר מוסיפים בזריזות, וזה הוראה על זריזות.

אמנם יש לדבר הזה ענין גדול מאד, ערבוב השטן, כי התקיעות הם ערבוב השטן כמו שאמרנו למעלה, כי השטן הוא ההעדר והשופר הוא הטוב והוא סלוק ההעדר, בעבור שאמרו חכמים (ברכות נ"ו) הרואה שופר בחלום יצפה לגאולה, בכלל הגאולה הזאת שיהיו נגאלים מן השטן, כי כאשר אמרנו למעלה כי התקיעה בראש השנה הוא התעלות ובמקום התעלות הזה הוא סלוק השטן המקטרג, כי אינו מגיע לשם, ולפיכך תוקעין שני פעמים, אחד בישיבה ואחד בעמידה, כי בפעם הראשון אינו עושה רק התנגדות, כי כל כח התגברות צריך שני כחות האחד להתנגד לו, והב' להתגבר ולמשול עליו ולהסתלק אותו לגמרי, וזה ידוע למבינים גם כן. ולפיכך מעלת התקיעה השניה יותר במדריגה לערבב השטן לסלקו שלא יהיה לו מקום לקטרג. והיינו דאמר בירושלמי אמר ההא ודאי, ובקמייתא אמר דבהיל ולא בהיל... ולכך צריך לתקיעות שניות שהם הנצוח לגמרי לסטן עד שאין לו קיום כלל. (שם)

של"ה:

נוהגין להקרות לפני התוקע ולומר תקיעה שברים תרועה תקיעה, וכן בכל הקולות, והוא מנהג יפה כדי שלא יטעה התוקע. אמנם יש גם כן סוד בדבר, כי התקיעות מעוררים הענינים הגנוזים שלמעלה, וכשהמקרא אומר תקיעה יכוון לסוד התקיעה, וכן כשאומר שברים או תרועה יכוין לסודיהן, ובכל סדר וסדר לפי סודו. ועל ידיעה זו תוקע התוקע, על כן צריך המקרא להיות אדם גדול ובקי בסודות וצדיק, והתוקע עושה הפעולה של תקיעה על התעוררות דעתו, ויועיל זה אף כשהתוקע בעצמו אינו בקי בסודות. ובודאי היה יותר טוב אם גם התוקע היה בעל סוד, אמנם גם זה יכשר...

בענין סדר התקיעות על סדר הברכות יש מחלוקת בין הפוסקים כמבואר בטור ובב"י סימן תקצ"ב, ואשרי לעדה הקדושה שבוחרים בדרך המובחר דהיינו לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות ותשר"ת תש"ת תר"ת לזכרונות וכן לשופרות, וכן נוהגין בארץ ישראל... והמהדרין מן המהדרין תוקעין מאה קולות, וכן נוהגין גם כן אנחנו ק"ק אשכנזים שבירושלים ע"ה תו"ב ותוקעין ל' קולות מיושב, ול' קולות על הברכות כדלעיל, ול' קולות אחר עלינו לשבח, אחר כך אומרים שיר הכבוד, ולאחר אנעים זמירות תוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת, ומנהג יפה ומהודר הוא.

להיות ירא וחרד ויעורר בתשובה קודם שמיעת השופר, והיה מן הראוי גם כן שיתודה, אמנם אמרו בזוהר שלא להזכיר בראש השנה שום חטא ועון ופשע... (מסכת ראש השנה עמוד הדין)

הא לכם סוד התקיעות בפרטיות וסוד ברכת השופר כפי מה שמצאתי בדברי האלקי מוה"ר משה קורקדוורא ז"ל ה"ה עשרת ימי תשובה הם בחינת עשר ספירות שבבינה, שהיא התשובה, ובשופר שלמטה מעורר השופר של מעלה שהוא הבינה, זהו פירוש הברכה לשמוע קול שופר, לשמוע מלכות, קול ת"ת, כי קול הוא כלול ממים ואש ורוח, וזהו תפארת הכלולה מחסד ורחמים, וכללות הזה בבחינתו שהוא בבינה נקרא קול שופר. וענין הקולות תקיעה קול פשוט בחסד שהוא ימין פשוטה לקבל שבים, שברים בגבורה תרועה בתפארת, ותרועת מלך בו, ויש בו גם כן צד הדין "תרועם בשבט ברזל", נמצא ג' קולות הם גדולה גבורה תפארת, והיינו ממש קול דנפיק משופר, כן פירש בתקונים.

אמנם בזוהר פירש בענין אחר, פשוטה ראשונה בחסד, שברים בגבורה, תרועה במלכות, וזהו "אשרי העם יודעי תרועה", מלשון "וידע אדם את חוה אשתו", ופשוטה שניה היא תפארת, ואלו ואלו הם דברי אלקים חים, וכך הוא פשר הדבר לעולם תרועה בתפארת, אמנם מצד היותו התדבק בגבורה שהיא דין וזו בידו אחת שהיא המלכות, ועל זה נאמר "ויקח אחת מצלעותיו", פירוש מצדו, והיא המלכות שהוא צד הגבורה שבו וצדו שני היא נטייתו אל החסד, וזהו עצם התפארת והיא פשוטה שנייה מצד החסד הפשוט.

וזהו תשר"ת תש"ת תר"ת הכונה למתק כחות הדין ביום זה, ולכן אנו מעוררין ראשונה החסד ממקורה, והיינו פשוטה ראשונה דנפיק מגו שופר בעוד התפארת שהוא קול היוצא מהשופר הכולל אותם, דהיינו חסד שבתפארת שבבינה, ועיקר הכונה להיות כחות הדין שהם שברים ותרועתה באמצע ופשוטה שהם כחות החסד מן הצדדין מכריעים אותם לצד הרחמים וממתיקים אותם מצד שפע הימין, דהיינו חכמה. זהו פעם ראשונה, והב' ממשיכין אל בתי דינין המתפשטים משם דהיינו נצח והוד ויסוד, וכפי מה שפירשנו למעלה, ולפי שאין כח דינם חזק שם כל כך צריך להרפות הקול בלתי מתחזק בענינים, ובפעם השלישית להעלות אל מקומה ממש כבראשונה, והוא פירוש תשר"ת. ואחר כך יעשה כל א' מב' מדות הדין בפני עצמה כדי למתק אותה בפרט, וזהו תש"ת, תקיעה בחסד, שברים בגבורה, תקיעה תפארת מצד החסד וכמו שכתבנו למעלה ממש, וג' פעמים בסוד ג' פעמים שהם בכלל כדפ"ל. וכן אל סימן תר"ת אלא שהוא בסוד תרועה מלכות בתפארת מצד הגבורה, וכדפרישית, ואז החושך שכיסה ארץ העליונה כי הלבנה היתה מכוסה ולא מאירה מכח המלשין התובע תוקף הדין, ובשופר שנתעורר כח הרחמים כלה ענן וילך והבן נכנס אצל אביו...

טעם ארז"ל כי בתקיעת שופר יתערבב השטן, כי השופר הוא למתק את הדין ולהוציא הקולות כלילן רוחה ומיא ואשא באותו שופר גדול, כי בהתעוררות הדינין יגבר כח סמאל ובהתמתקם אין לו כח ויניקה כלל, לזה בפעם הראשונה יש המתקת הדינין אבל לא כל כך ולכן בהיל ולא בהיל, ואחר שתוקעין המעומד יש המתקת הדינין בעצם, ולזה הוא מתערבב. 

ועתה צריך להודיעך סוד תקיעת שופר וכוונתו כדי שתזכה לערבב השטן ולהכניעו, כי הוא דבר גדול שתזכה אתה להכניעו ביום הדין הזה ולא יהיה כח לקטרג על ישראל ויהיה זכות הרבים תלוי בך. דע כי התוקע קודם שיתקע צריך בעוד שהצבור אומרים הפזמון שהוא יאמר אלו הפסוקים בינו לבינו ויכון באלה שני שמות ובנקודם יקהרועה ישהטונה. ואלו הם הפסוקים... (שם תורה אור, ועיין שם עוד באורך הכוונות של התקיעות)

כלי יקר:

בקרניו - ... ועל ידי השופר המערבב השטן יגאלו מידו, כי השופר מעורר האדם לתשובה... כי השטן יודע שמעורר האדם לתשובה ותשובה מקרבת הגאולה, על כן דחיל כל שנה ושנה שמא עכשיו יחרדו וישובו. ולפי שהקרן מקום החטא על כן יהיה גם מקום התיקון... (בראשית כב יג)

הכתב והקבלה:

זכרון תרועה - נזכור לשבר את הלב ולהכניע את הרוח לפני יוצר כל ית' על כל אשר הראונו לעשות לפניו. וזהו שתרגם אונקלוס זכרון תרועה דכרון יבבא. ותרועה משותף במובנו עם השבירה, כמו שכל שרשי שבירה ורציצה אשר יורו על השבירה המוחשת ככה יורו על השבירה הרוחנית והמחשבית, כמו "חרפה שברה לבי". והנה שורש רוע מצאנו על זה הענין כמו "והנה הכל הבל ורעות רוח", שפירושו שבר רוח... ולהיות שקול ההברה היוצא בדחיפות רבות ונמהרות זה אחר זה אשר ידמוה מהם כאילו ישבר האויר לחתיכות קטנות, לכן אמרו רבותינו על התרועה שענינה האנחה והיללה גנוחי וילולי. הנה לביאור זה הזכירה התורה במלת זכרון תרועה החיוב ביום זה להכנעת היצר והמחשבה על רוע המעללים והיא התשובה, וכפי המקובל שהוא ראשון לימי תשובה. ולהלן אמרה תורה "יום תרועה יהיה לכם", והוא על מצות תקיעת שופר, וכאן אמר זכרון תרועה והיא מצות הכנעת הלב אל התשובה, ועל כונה זו אמר המשורר "אשרי העם יודעי תרועה", רוצה לומר המשימים לב לשבר יצרם להכניע אל התשובה... (ויקרא כג כד, וראה שם עוד)

והעברת שופר - תרגם יונתן בן עוזיאל ותעבר קל שופר, תעברון קל שופר, כי מלת שופר ישמש על הכלי ועל הקול הנשמע ממנו... שופר תרועה - מלת תרועה ראוי להיות נסמכת למלת שופר ולומר תרועת שופר. ולרבותינו יפורש כבלתי נסמך, כאלו אמר והעברת שופר, והעברת תרועה. אמנם במכלתא דרשב"י (אמור דף צ"ב) שופר תרועה אמאי, אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שלטנותא מכל עבדין וכו'. פירש תרועה מן "תרועם בשבט ברזל", ובזה שם שופר נסמך אל שם תרועה כראוי, שופר תרועה, כי נשבר עול שעבוד. ואפשר לפרש שם תרועה מן "ותרועת מלך בו", "וירא פניו בתרועה" (איוב ל"ג) שפירושו ענין ריעות וחברה, כי שנת היובל היא שנת של חירות וקריאת דרור לכל יושבי הארץ, שנה של שמחה... (שם כה ט)

תתקעו ולא תריעו - שרש תקע כולל נעיצת דבר בדבר והתדבקו בו, כמו "יעקב תקע את אהלו", וקול התקיעה הוא קול נמשך מתדבק יחד ונעשה מנעיצת ודחיית רוח הנפיחה בכלי, לכן למקרא העדה והנשיאים להתועד יחד ולהתאחד במקום אחד היה קול התקיעה. ושם תרועה כאן יתכן שהוא משרש רוע שהוראתו הנענוע והטלטול, כמו "ובניכם יהיו רועים במדבר", וכענין "רוע התרועעה הארץ נוע תנוע הארץ", וקול התרועה הוא גם כן קול בלתי מתדבק אבל הוא קול שבור ומתנועע, לכן באה קול התרועה למסע את המחנות. (במדבר י ז)

מלבי"ם:

ובדרוש שאמרתי לפני תקיעת שופר כי יש בדברים האלה תפוחי זהב במשכיות כסף, ללמד אותנו ענין של תקיעת שופר אשר נצטוינו ביום הדין... ונצטוינו לתקוע שני מיני תקיעות, שהם תקיעה ותרועה וכל אחד מורה ענין מיוחד, כי ההתעוררות אשר יעורר אותנו לחפש את דרכנו ולחקור ולשוב אל ה' יהיה בשני פנים, א' על ידי יראת העונש, ממה שידענו כי באש ה' נשפט ונכונו מהלומות לגו כסילים. ב', על ידי יראת הרוממות שנכנע מהדר גאונו ורוממותו. והנה התרועה באה לעורר פחד ורעדה מאימת הדין ומיראת העונש, ובאה תרועה שברים מצד הספק אם גנוחי גנח או ילולי יליל, שכל זה מציין פחד העונש, והתקיעה מורה על השמחה, שכן היו תוקעים כשמשחו מלך חדש וכשבא המלך בין העם מרוב שמחתם. וכמו שכתוב "וכי תבואו מלחמה בארצכם והרעותם בחצוצרות, וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות", מבואר שהתרועה היה סימן השבר והצרה, והתקיעה היה סימן השמחה. והנה ההתעוררות לתשובה מצד פחד העונש היא מדרגה שפלה עד מאד, כמו שכתב בזהר... ובכל זאת לא כל אדם יעלה בהר ה' לירא את ה' יראת הרוממות, שזה מיוחד רק לגדולי המעלה היודעים שמו ומכירים רוממותו, אבל כל בני אדם מן ההמון אי אפשר להשיבם אל דרך הטוב רק על ידי פחד יראת העונש... ועל כן גם ביום הדין בראש השנה נצטוינו להעיר את העם מתרדמתם בשני מיני קולות, בקול תקיעה שמציין שמחה ואהבה, בו יתעוררו גדולי העם יודעי שמו העובדים מאהבה באשר יודעים כי עתה בא המלך הגדול בקרבם לבקר את מעשיהם בקום למשפט אלקים, ובקול תרועה בו יתעוררו גם ההמונים הבלתי נכונים להתעורר מאהבה ומשמחה כי בא האלקים אל המחנה חרדות ילבשו מקול המריע אשר זעקת שבר יעורר ויודיע כי ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. ועל כן אמר ה' למשה עשה לך שתי חצוצרות כסף, אחד היה מיוחד לקול תקיעה ואחד היה מיוחד להריע בו קול תרועה... (במדבר י י תורה אור, וראה שם עוד)

רש"ר הירש:

זכרון תרועה - אנחנו מכירים תרועה מספר במדבר (י' ה') כשהיא יוצאת ממשה אל העם, הרי זו קריאה למסע המחנות, וכשהיא יוצאת מן העם אל ה' הרי זו קריאה לעזרה ולמעשה הצלה, היא קול המלווה את הזעקה לעזרה "קומה ה' ויפוצו אויביך" (שם י' ל"ה). הרי אלה קולות היוצאים מן האדם, הם קוראים למעשה התערבות שיש בו כדי לשנות את הקיים. המכשיר שלהם הוא החצוצרה, שנוצרה בידי אדם. כמו כן אנחנו מכירים את התרועה מן הפרשה הסמוכה (להלן כ"ה ט') שם היא סימן לחזרת האדם והרכוש מרשות זרים, והיא קוראת להם לשוב לחירותם המקורית ולייעוד שניתן להם מידי ה', זו קריאה לשינוי מעמיק של היחסים החברתיים של אדם ורכוש, והיא קוראת להשיב על כנם את היחסים המקוריים הנובעים מה', וה', שרק הוא אדון לאדם ולרכוש, בשמו קוראת התרועה לעזוב כל בעלות זרה, ולפיכך לא החצוצרה שהיא מכשיר אנושי מלאכותי אלא השופר הנעשה בידי ה' הוא המשמיע את קול התרועה.

...תרועה של ראש השנה נוגעת ליחסים המוסריים של האדם לה'. בתרועה שלראש השנה הרי הקב"ה נכנס לתחומנו, כאדון וכמצוה עלינו ועל כל אשר לנו, היא קוראת לנו לצאת מכל התנכרות לחדול מן ההתמסרות לזולתו תוך כדי עבירה על חוקי רצונו. התרועה השנתית של ראש השנה מזמינה ליובל מוסרי - לשוב אל ה' ואל החירות המוסרית... היא אות לעזיבת היחסים שנתחבבו עלינו, אלא שה' לא רצם, והיא מזעיקה ל"מאבק מוסרי" בכל אויב של ישענו המוסרי. אף היא מבטיחה לנו את עזר ה' במאבק זה: "ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם" (במדבר י' ט')...

משמעות תקע להכניס דבר בכוח, על מנת שישאר שם דרך קבע... וכעין זה משמעות התקיעה האמורה כאן. התוקע בחצוצרה נופח בה אויר בלא הרף, וכך מוציא קול שאיננו פוסק. הרי זו קול של קריאה. תרועה משורש "רעע" "רוע" לשבור, המריע מוציא שברי קולות, קצרים או ארוכים יותר, וכן משמיע קול שבור, הרי זה קול התנועה המזורזת והמוצאת, קול המסע. וזו משמעות הקול המורכב מתקיעה ומתרועה, התקיעה קוראת לעם לבא אל משה, אלמלא נשמעה תרועה לאחריה היה עליהם לחוש אליו כדי לשמוע את פקודותיו, אך התרועה שלאחריה קוראת להם לצאת למסע, והתקיעה המסיימת קוראת אל מקום המנוחה, שיחנו בו לאחרי שיסעו...

אם נעביר דברים אלה לתרועת האחד בחודש השביעי, נמצא, שזו משמעותה, התקיעה שלפניה קוראת לנו להאזין לדבר ה' ולשמוע מפיו את תפקידו של יום, תפקיד זה מובע אחר כך בתרועה, זו קוראת לנו לעקור מכל עמדה שהיא רעה בעיני ה', להינתק מכל יחס שהוא רע בעיני ה', להשתחרר מכל כבל המנכרנו לה' ולחרותנו המוסרית. קיצורו של דבר, לעזוב כל הווה שהוא רע בעיני ה'. והתקיעה שלאחריה קוראת לנו לעמדה חדשה, ליחסים חדשים, להליכה נאמנה אחרי ה', כי רק זו משחררת ומקיימת את החירות ומברכת בחסד ה'. נמצאת אומר התקיעה היא קול של אדנות, התרועה קוראת להתבוננות, והתקיעה המסיימת היא קול קורא ללכת אחרי ה'. אלה הם הרעיונות היוצאים מקול השופר, וחכמים נתנו להם ביטוי של מילים ב"מלכיות", "זכרונות" ו"שופרות"... (ויקרא כג כד, וראה שם עוד)

והעברת שופר תרועה - ...שכן זו קריאה היוצאת מפי ה' אל תוך המדינה, היא קוראת את הכל אל אדון כל (תקיעה), היא באה להתיר את כבלי השיעבוד החברתי (תרועה), של אדם וכל דבר אסור בהם, והיא מחזירה כל אדם וכל דבר אל המעמד הטהור שלא יועם מבחינה חברתית (תקיעה), הוא המעמד שכל אדם וכל דבר זכה לו מידי ה' לנצח. (שם כה ט)

העמק דבר:

זכרון תרועה - ...אלא המקרא מרמז עיקר תכלית המצוה, דביום שמחה התכלית הוא התקיעה שהיא לשמחה, והתרועה באה לצרוף ובאה להזכיר ולעורר לשמור עצמו שלא יהא אחרית שמחה תוגה, כדאיתא שלהי קידושין סקבא דשתא (נקודת התורפה של השנה) ריגלא. מה שאינו כן ביום רעה של מלחמה וכדומה עיקרו התרועה והתקיעה באה עמו לצירוף שלא יתייאש מן התורה והגאולה, ומעתה דכתיב בראש השנה יום תרועה למדנו דראוי להתעורר בו התעוררות תרועה שהוא יום הדין, ולא תרועה בלבד אלא זכרון תרועה, שיהא נזכר שהוא יום תרועה ולא לחנם הוא זה. והיינו דאיתא בראש השנה כ"ח בהא דאמר רבא התוקע לשיר יצא, מי דמי התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל, אבל הכא זכרון תרועה כתיב, והאי מתעסק בעלמא הוא... והכונה דלשון זכרון תרועה משמעו שיהא נזכר ענין התרועה ולא תוקע לשיר, וקא משמע לן שאינו לעיכובא, הא מיהא המצוה היא שיהא נזכר תכלית המצוה באותו יום, ועל זה הקדים הכתוב "יהיה לכם שבתון", ולפי משמעות הלשון הכונה תקחו לכם איזה שעה שבתון מכל מלאכה וענין רק לחשוב בענין היום שהוא זכרון תרועה...

מתחלה יש לדעת דתרתי דינים נידונים בראש השנה, א' כל אחד ואחד בפני עצמו על חיים ופרנסה, כדכתיב "כי חק לישראל הוא", וחוק הוא מזוני, ובזה הדין גם אומות העולם בכלל... ב' דבימים אלו יש מלחמת שרי אומות העולם עם כלל ישראל, וכמו שנתבאר לעיל בפרשת אחרי ט"ז ט"ז וכ"ט, והקב"ה בא לשכון כבוד בישראל וממליכים אותו בתפלת מלכיות זכרונות ושופרות, ובזה אנו מנצחים את כל הדין על הכלל. וענין שופר בראש השנה כבר כתב הרמב"ם בהלכות תשובה שבא לעורר לתשובה, וזה אינו אלא לענין כל יחיד בפני עצמו שאין בזה ענין מלחמה, אבל לעסק הכלל עם שרי אומות העולם לזה העיקר הוא תפלות מלכויות זכרונות ושופרות, והרי הם כלי זיין של ישראל... וכמו בשעת מלחמה כתיב "והרעותם בחצוצרות" וגו' דמשמעו תפלה גם כן כמו שכתב הרמב"ם ריש הלכות תענית... והחצוצרות באו לעורר התפלה כמו שמנהג להריע בשעת מלחמה, כך המצוה בראש השנה, ומזה הטעם משונה מצות השופר ביחיד מאותה מצוה ברבים דביחיד אין תקיעת שופר בתוך התפלה, שאינו למלחמה אלא להתעורר לתשובה, מה שאינו הצבור שהוא למלחמה. מעתה ביחיד אין נפקא מינה בין תקיעה לתרועה, שהרי אין קול שופר אלא לסימן להתעורר משינה, אבל בצבור השופר בא לעורר התפלה ולזה מועיל ביחוד התרועה.

אחר שכן יש לדעת שלא נשתוו צורך ישראל במדבר לצורך ישראל בארץ ישראל, דבמדבר היה משה עומד בפרץ בשביל הכלל בכל שעה, ולא בא השופר אלא לעורר ישנים לכל אחד, ואם כן אינו אלא זכרון תרועה שהיא נזכר למה הוא מצוה לתקוע, מה שאינו כן פרשת מוספין שנאמרה סמוך לבואם לארץ ישראל ואחרי מות משה החל עניני הכלל הרי זה נדרש ליום תרועה להעיר תפלת הצבור... (ויקרא כג כד, וראה שם עוד)

והרעותם בחצוצרות - היינו ותקעתם דמקרא הסמוך, שהרי אין תקיעה בלי תרועה ואין תרועה בלי תקיעה, אלא פירוש והרעותם היינו תפלה שיזעקו ויתעוררו בתפלה עם החצוצרות, וכן פירש הרמב"ם הלכות תענית... ומזה מבואר דבראש השנה דכתיב "יום תרועה" הפירוש תקיעת שופר בעת התפלה, כמו שכתבנו שם. (במדבר י ט)

משך חכמה:

זכרון תרועה - הנה בראש השנה אמרו כל שנה שאין תוקעין בתחילתה מריעין לה בסופה וכו', פירש בה"ג לאו דמקלע בשבתא אלא דאיתייליד אונסא, הכונה כי אין התקיעה מצות עשה כמו כל המצות אשר בהעדרה יענש על בלי קיומו אותה, וכי אניס רחמנא פטריה, רק היא כמו רפאות תעלה ולזכרון אתי... ונמצא החולה אם באונס לא יקח מזור ורפואה האם יתרפא, כן כשנעדר הזכרון שופר, שמכנסת זכרונות ישראל לאביהן שבשמים, תו החולי בלא מזור ורפואה וקטרוג השטן במקומו.

אולם בשבת, דאחד המיוחד ממצות שופר הוא לתקוע בשופר של איל להזכיר זכות העקדה שופר של איל ותקיעה מכניסה זכות ישראל מה שנחלו מיצחק למסור עצמם לחרפה ולמכה ולביזה עבור שם השי"ת כי נקרא עליהם, זהו זכות עקדה, שבניו עוקדים כל תאותיהם והרגשותיהם ושאלות החיים על מוקד אהבת השם ותורתו והנה ידוע כי בני ישראל והשי"ת המה כשני אוהבים נאמנים אשר כל אחד חושש על כבוד רעהו, וזהו תפילין דמארי עלמא, מה כתיב בהו מי כעמך ישראל וכו'... לכן אחר אשר ידוע לנו גודל התועליות ממצות שופר אשר אם יבוטל אף באונס הסכנה גדולה, ובכל זאת אמרו ישראל פן יבולע חלילה למצות שבת, אשר מעיד על קדושת שמו יתברך כי חידש עולמו מן האין הגמור, יהי מה, יעבור עלינו מה ויתקדש שמו יתברך, יקטרג השטן ולא יכנס זכרונינו לאבינו שבשמים לטובה, אך לא יבולע לשבת המעיד על קדושת שמו יתברך פן יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים ויתחלל שבת חלילה... וכיון שכן הרי זה גופיה מה שאין אנו תוקעים בראש השנה שחל בשבת זה גופיה עקדה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות אותנו כמו שמרצה זכרון שופר.

רמז למאה קולות שתוקעין בראש השנה, על פי מה דאיתא במדרש תנחומא תזריע ד', מאה פעיות האשה פועה וכו' כשהיא יושבת על המשבר, צ"ט למיתה ואחת לחיים, והיום הרת עולם ותבל ומלואה כיושבת על המשבר אם לחסד או לשבט, תוקעין מאה קולות. (ויקרא כג כד)

תורה תמימה:

זכרון תרועה - מה שרמזה התורה דוקא כאן על דחיית שופר בשבת, דפסח אותה שנה שנצטוו על המועדים חל ביום ה' ואם כן ראש השנה היה בשבת. (ויקרא כג כד)

יום תרועה - מצות היום במוסף, וקרא אמר כן, יום תרועה ועשיתם עולה וגו', ראה ירושלמי ראש השנה פ"ד מ"ח. ובבבלי פירש שאין תוקעין בשחרית משום שעת גזרה, והיו אורבים להם כל ו' שעות, ובירושלמי שפעם חשבו שתוקעין למלחמה. מבואר שקודם תקעו שחרית משום זריזין מקדימין, ומדשינו משום שעת גזרה העמידוהו על דין תורה, ומבואר מכמה מקומות שנהגו דוקא לישב, ותקיעות דמיושב שידעו שאין יוצאין בתקיעות אלו שהן לערבב שטן כי אם בתקיעות שבתפלת מוספין, ותמוה שאין אנו נוהגין כך, וגם השולחן ערוך כתב סתמא לתקע מעומד. (במדבר כט א)

שפת אמת:

בענין מחלוקת קרח... כי הנסיעה היתה בחינת מלחמה עם הסט"א, והלוים הם אנשי המלחמה בכלל ישראל, והכהנים בחינת המנוחה, והכינוס הוא בבחינת החסד, וסימנך ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, כי התקיעה היא בחינת החסד ורחמים והתרועה בדין, ובחינת אהרן הכהן הוא תורת חסד, ולכן ניתן לו לברך את בני ישראל מצות ברכת כהנים והלוים הם בחינת אש דת... (קרח תרמ"ח)

וזהו ענין תקיעות שופר בראש השנה, שהדיבור יש בו השתנות אבל הקול הבא דרך הקנה לא ישתנה, וזה הרמז שנקרא קנה על שם קנה חכמה זקן שקנה חכמה, פירוש שהחכמה היא בקביעות אצלו, כמו כן זה הקול קול יעקב שיש בכללות בני ישראל, וזכו לזה בקבלת התורה אנכי ה' אלקיך, וניתן להם חלק אלקות שאינו מקבל שינוי, ולכן נקרא שופר שהוא תפארת ישראל שעומד בתפארתו לעולם בלי השתנות... (נצבים תרנ"ו)

במדרש לעולם ה' דברך נצב בשמים, כמ"ש בשם הבעש"ט כי מאמר יהי רקיע מחיה כל רגע הרקיע... ונמצא שורש כל דבר וקיומו הוא המקור והנקודה שנמשכת מן מאמר השי"ת, וזהו התקיעות שהוא קול בלי דיבור, שדיבור הוא התחלקות הקול לתנועות נפרדים ושונים, אבל הקול אחד מיוחד דבוק במקורו, והיום בראש השנה החיות דבוק בשורשו כנ"ל קודם התחלקות והשתנות ורוצים לדבוק עצמן בפנימיות החיות כנ"ל. (ראש השנה תרל"ב)

לשמוע קול שופר, עיקר המצוה השמיעה, כמ"ש בראש וטור. ויש לומר על פי המדרש קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע וכו', כי הקול לא קלקלו שהוא מקום גבוה יותר וקיים לישראל לעולם, כמו שכתוב הקול קול יעקב, ולזאת עכשיו מצפין על ידי שמיעת הקול לבא למעשה שהוא הדיבור כמו שכתוב עושה דברו. (שם תרל"ג)

בשעה שבני ישראל תוקעין בשופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, וצריך להיות עיקר המכוון כדי שישב המלך על כסא רחמים כי אין טוב שיגרמו בני אדם שיהיה המלך במדת הדין על ידם, לכן מבקשין בתקיעותינו שיהיה המלך במדת הרחמים וכשעושין זה באמת הקב"ה מתמלא רחמים עלינו. (שם תרל"ו)

איתא במשנה שופר של ראש השנה של יעל פשוט... ויש לבאר הענין כי מצות השופר שהקב"ה וב"ש רוצה שבני ישראל יעוררו מדת הרחמים בעולם, כמו שכתוב ראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדת הרחמים, וזה מתקיים בכל שנה בתחלה הוא בדין ומצות שופר הוא השתתפות מדת הרחמים, שאז הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, ובני ישראל באמת יכולין גם במשפט לזכות בדין, כי כמו שאין בכח בשר ודם להגיד גדולתו של הקב"ה כן אין בכח בשר ודם להגיד זכותן של בני ישראל המקדשין שמו ית' בעולם בגלוי ובסתר. אכן המצוה בכפופין כדי שיזכו כל העולם על ידי התעוררות הרחמים שבני ישראל מעוררין וכופפין עצמם ומבקשין לעורר מדת הרחמים בעולם והבן... (שם תרמ"ג)

בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו', דכתיב באור פני מלך חיים, ובראיה זו דבאי עולם עוברין לפניו מזה ניתן לכל אחד חיות... ועיקר הראיה היה שבני ישראל יקבלו התורה שנקראה טוב, ולכן צריכין לתקוע בשופר שהוא רמז לקבלת התורה ולהראות כי עיקר רצון להחיות כדי לקיים התורה, ומתעורר זה הזכות גם בשמים ומתקיים העולם... (שם תרמ"ד)

בפסוק תקעו בחדש שופר וכו', דכתיב וביום החודש יפתח, ובחודש הזה החודש מתכסה, והיינו שאין מתגלה זה הפתח שנפתח בכל החדשים, וצריכים לעורר ההתחדשות על ידי תקיעת שופר. והאמת כי כל זה הוא לברר כחן של בני ישראל, כי גם בהסתלקות כח המיוחד להם... יש להם כח לעורר התחדשות, ומזה בא אחר כך הארת חג הסוכות... ואפשר דלכך בשבת אין תוקעין דביום השבת יפתח, וזה הפתח אינו נכסה, ולכך אין צריך לתקוע בשבת... (שם תרמ"ה)

בענין תקיעת שופר בכסה, דאיתא במדרש בפסוק "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו", שאמר בלק לבלעם אם אין אתה יכול להם מפני משה רבם עשה לדור שלאחריו, והשיב "ותרועת מלך בו", שגם יהושע מריע ומפיל חומה, דעל ידי תקיעת שופר בז' ימים הפילו חומת יריחו שהיתה סוגרת ומסוגרת, והיא היתה יסוד של ארץ ישראל, והוא ענין תורה שבעל פה, כי משה רבינו ע"ה היה בחינת תורה שבכתב עין בעין נראה כבודו ית' בתוכינו, וזה ה' אלקיו עמו, ובחינת תורה שבעל פה הוא בהסתר, כמו שכתוב "וחיי עולם נטע בתוכנו", והפנימיות בכחה להפיל החומר ולהסיר כל הקליפות ולהאיר מתוך החשיכה... (שם תרמ"ו)

בראש השנה נברא אדם, ועיקר מעלת האדם שהוא מדבר, ולכן בתחלה צריכין לשעבד הקול והדיבור לשמים, והוא קול שופר, ופסוקי מלכיות זכרונות שופרות, כענין שכתבו חז"ל כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה וכו'. (שם תרמ"ז)

איתא בגמרא אמרו לפני מלכיות וכו' שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. קשה הלא אמרו באמירה, אם כן מאי הקושיא "ובמה". רק דקאי על מה שאמר "לפני", ואיך יכולין להתקרב לפניו, רק בשופר, דאיתא בגמרא שופר דלזכרון קאתי כלפנים דמי, כמו כהן גדול שנכנס ביום הכפורים לפני ולפנים. אם כן על ידי השופר נכנסים הדיבורים לפניו ית', והענין כי השופר הוא הקול המיוחד לבני ישראל, ולכן אינו בדיבור ממש שהוא בהשתתפות שכל האדם רק קול פשוט, והוא לרמוז כי כוחן של בני ישראל הוא במתנה מהשי"ת, וזה הקול והדיבור שיש בטבע נפשות בני ישראל יש לו חן בשמים והוא מעורר רחמים, ובפסוק זה נכלל מלכיות זכרונות שופרות, מדי דברי בו הוא בחינת מלכות, שהנהגת השי"ת מתגלה בבני ישראל, זכור אזכרנו זכרונות, רחם ארחמנו הוא שופרות, שהוא רחמים הקול קול יעקב. 

ראש השנה הוא יום תפלה, והשי"ת נתן לנו מצות השופר להעלות בו התפלות, לכן יש תקיעה לפניה ולאחריה, הוא כמ"ש בג' ראשונות כעבד שמסדר שבחו, והאחרונות כמקבל פרס והולך, ותרועה באמצע הוא בקשת צרכיו. ואיתא בגמרא אתקן ר' אבהו תשר"ת תש"ת תר"ת, מספקא ליה וכו', ובוודאי הכל אמת שיש זמנים שגנוחי גנח או ילולי יליל כפי הגלות בפרטות. אכן זה הגלות האחרון כולל כל הגלויות לכן יש בו כל הגניחות וילילות, ורמז לדבר הג' שברים וג' תרועות וג' ש"ת הם י"ב קולות כמו הי"ב ברכות בבקשת צרכי האדם שבתפלת שמונה עשרה, שבודאי כלול בהם כל מיני הצרות שצריכין להיות נושע בהם. (שם תרמ"ח)

אם כבנים אם כעבדים, כי השופר רומז לקבלת התורה, וזה כבנים, ורומז גם כן לעבודת בית המקדש שהיה שם שופרות והכל אחד, כי שופר הוא מעין עולם הבא, ובבית המקדש היה מתעורר בכל יום הארה מקבלת התורה שהיה בשופר מעין עולם הבא, ועכשיו יש יום אחד בשנה בראש השנה שמתעורר בו זה הקול, והוא מתנה מהשי"ת, כמו שכתוב "יום תרועה יהיה לכם", וכתוב "אשרי העם יודעי תרועה". (שם)

מצות שופר כי הקול קול יעקב, התורה שהיא ירושה לנו, אבל על ידי החטאים נתקלל ונתעקם הקול, ועל ידי תשובה יכולין לעורר הקול פנימי שנמצא בנפשות בני ישראל. וזה שאמר כל הקולות כשרין בשופר, שעל ידי התשובה מתכשרין כל הקולות וחוזרין להיות קול פשוט ישר, וזהו הרמז פשוטה לפניה ולאחריה ובאמצע שברים תרועה שאינו קול ישר, כי ראשיתן ואחריתן של בני ישראל הוא טוב, ובקבלת התורה זכו בני ישראל לקול ישר ושלם, ולעתיד גם כן טוב אחרית דבר מראשיתו, והזמן שבינתים, ואף על פי שחטאנו על ידי תשובה מתקנים החטאים ומתבטל קול נשבר שבאמצע לקול פשוט שלפניה ואחריה. והרמז איסורא ברובא בטל, וזהו התרועה שמתבטלת אל קול פשוט כנ"ל... (שם תרנ"א)

אשרי העם יודעי תרועה, בזוהר הקדש פירש מתברין האי תרועה, ואיתא כשבני ישראל תוקעים בשופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, הענין הוא דכתיב ותרועת מלך בו, תרועה הוא רצון כדפירש רש"י שם. והנה באמת רצונו ית' הוא רק לרחמים וטובה, והמשפט הוא לטובה, ובני ישראל מבינים ויודעים כי הם דבוקים בפנימיות רצונו ית', לכן מעוררים רחמים, וזה "יודעי תרועה", שיש להם דעת להבין פנימיות הרצון, ובזמן הדין צריכין לעורר שיתגלה הרצון, ואז מתהפך הדין לרחמים. לכן בשבת אין צריך לתקוע כדאיתא בזהר הקדש כי בשבת מתגלה עת רצון מעתיקא קדישא ומתהפך הדין לרחמים, וכמו כן על ידי קול שופר מתגלה עת רצון מעתיקא קדישא, וזהו "באור פניך יהלכון" שמתברר פנימיות המשפט שהוא הרצון כנ"ל... והנה הקב"ה נתן לנו הדרך להתפלל על ידי קול שופר והוא קול מקנה שמיוחד לבני ישראל כי הדיבור בא גם מתוך כלי הושט בחינת הגוף, וקול מקנה הוא רק פנימיות הרוח ונפש, ואין בו תערובות, ולכן בש"ק אין צריך לתקוע כענין שאמרו חז"ל שאין צריך תפילין לאות בשבת שהוא עצמו אות... ולכן אמירת מלכיות זכרונות שופרות בפה מהני ואין צריך קול שופר. (שם תרנ"ב)

אשרי העם יודעי תרועה, דאיתא תקיעת שופר חכמה, דכתיב החכמה תחיה בעליה, הוא אפילו כשהאדם בשעת הסכנה... וכשמקבלים מזה היראה מתהפך מדת הדין לרחמים, וזהו יודעי תרועה, שמבינים המבוקש ממדת הדין, ובזה יודעין לפתות את בוראם בתרועה במדת הדין עצמו, ומיד עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים... (שם תרנ"ח)

איתא בזהר הקדוש יודעי תרועה, דמתברים האי תרועה, כי תרועה ושברים הם קולות נפסקים ונחלקים, שמדת הדין צריכין לשבר ולחלקה לחלקים, ואז נעשה מגבורה ג' פעמים חסד, וכן בשמעון ולוי "אחלקם ביעקב ואפיצם" וכו', אבל תקיעה היא קול אחד שלם והיא מדת אברהם, דכתיב אחד היה אברהם. וכתיב ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, כי התאספות והתחברות היא במדת התקיעה. (שם תרנ"ח)

החיים שמבקשין בראש השנה... וגם הפירוש ותרועת מלך בו, שבני ישראל כל תשוקתם ורצונם לקבל עליהם עול מלכותו, ושיתגלה כבוד מלכותו עלינו וממילא יקבלו כולם עול מלכות, וכן כתוב ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, ממשלה הוא בעל כרחם, ובני ישראל ברצון קבלו מלכותך, זהו תרועת מלך בו... וזהו עיקר החיים שאנו מבקשין כאשר זכינו לזה בקולות התורה אשר ידבר אלקים את האדם וחי, וזהו רמז תקיעת שופר שמשתוקקין לאותו הקול ששמענו בהר סיני, ובאמת כחן של ישראל בפה, כמו שכתוב ויפתוהו בפיהם, בודאי לפתות את הבורא הוא דבר גדול, שיש להם דביקות בעצם בקול קול יעקב. וכמו כן דרשו חז"ל "אשרי העם יודעי תרועה", שיודעים לפתות את בוראם בתרועה, שעל ידי השופר נתעורר כח הפה, ובפה יש קנה וושט, והם רומזים לעץ החיים ועץ הדעת, וקודם החטא היה לנו דעת טוב בלי תערובות, ואחר החטא צריכין לקול שופר שהוא מן הקנה לבד, דאין קטיגור נעשה סניגור... ולכן בשבת שנקרא מתנה טובה בבית גנזי ואין בשבת תערובת פסולת אין צריכין לשופר, שהוא דעת טוב בלא רע... (שם תרס"ב)

והנה ראש השנה התחלת עשרת ימי תשובה, כי האלקים עשה האדם ישר, ובכל ראש השנה מתחדש זה הדרך הישר, לכן תוקעין בשופר לאחוז בזה הדרך ולא לחשוב עוד חשבונות רבים. כדאיתא בפרקי דר"א כשעלה משה רבינו ע"ה להר במ' אחרונים תקעו בשופר משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ז, כמו כן תוקעין בראש השנה לעמוד בזה ההתחדשות שלא לנטות עוד מדרך הישר, זה שאמר תקעו בחודש שופר, כשמתחדש דרך החדש, לאחוז בזה ההתחדשות להיות יתד תקוע ונאמן, ומלכיות זכרונות שופרות לאחוז בדרכי האבות... (שם)

והנה עיקר התשובה בכח התורה, כמו שכתב קחו עמכם דברים, ולכן בראש השנה תקיעת שופר מעורר אותו הקול ששמענו בסיני אנכי, וזה קול דודי דופק לעורר הלב לתשובה אף על פי שאני ישינה במצות... וזה שאמר במדרשות "וה' נתן קולו לפני חילו" על תקיעת שופר, אכן צריך האדם להתעורר על ידי זה הקול, כמו שכתוב "אשרי העם יודעי תרועה" שפירש בזוהר הקדש שמשברין התרועה, והרמז שמשברין לבם על ידי התרועה ועל ידי זה נשבר כל הדינים גם כן... (שבת תשובה תרס"ב)

שם משמואל:

היוצא מדברינו שיש בשופר כח נעלם לעורר הפנימיות, וממילא כח החיצוני נדחה, וזהו שבזהר הקדש שהיה מנהגם להוציא את המת בר מינן בקול שופר, והטעם יש לפרש כנ"ל שמסלק כחות חיצונים המתלוים עם הוצאת המת כידוע.

ולפי האמור יש לומר שזה עצמו היה הטעם של שופר במתן תורה, כדי לעורר ביותר את נקודת הפנימיות שבתוך מורשי לבבם עד שיחשב לשעתן על כל פנים גילוי מצפון הלב שראוי לקבל האלקות מעין שיהיה לעתיד כנ"ל, ועל כן על ידי השופר נעשין לשעתן על כל פנים מוכשרים לקבל הדברות פנים בפנים. (שמות תרע"ט)

ולפי האמור יש לומר הטעם הא דתוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כי בזוהר הקדש שתקיעה שברים תרועה הם להסיר את ג' קליפות הלב, תקיעה מלשון והוקע אותם, שברים מלשון שבר תשבר מצבותיהם, תרועה מלשון תרועם בשבט ברזל. והנה ידוע שסוד השופר עולה למעלה ראש, ולאו כל מוחא סביל דא, ויש לומר דהיינו ההפרש בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, תקיעות דמיושב הן להסיר קליפת הלב שאינה מניחה לשמוע בפנימיות אלא נשאר בחיצוניות הלב, ועל ידי תקיעות דמיושב מסירין את ג' קליפות הלב, ורק אז יכולין לשמוע תקיעות דמעומד, שהן עיקר התקיעות בפנימיות הלב, וזהו לערבב את השטן, שכל ענין היצר הרע הוא רק דמיון כוזב ושקר, וכאשר תתכלה האמת אז יבולע המות לנצח, והוא היצר הרע, הוא השטן הוא מלאך המות, וזה כד שמע זימנא תנין, היינו שיחדור לפנימיות אז מתירא שמא מטא זמניה למתבלע. (תבוא תרע"ה)

ויש לומר שזהו ענין שברים תרועה, שברים ברישא והדר תרועה, שברים הם שבירת הלב היפוך גסות הרוח, וכוף אזניך לשמוע דברי חכמים זהו פתיחת דלת המוח, תרועה היא מלשון רעות והתחברות שהיא השתפכות הנפש בהגבהת הלב בדרכי ה', וזהו שאמרו ז"ל (יבמות ק"ה) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, עיניו הן המוח, כמו שסנהדרין נקראים עיני העדה, צריך להיות למטה היפוך דלת סתימת המוח שהיא מלשון הגבהה, אלא יהיו למטה כמו כלי חרס ששבירתן מטהרתן, ולבו למעלה, בהתלהבות כרשפי אש העולה היא למעלה היפוך דלת סתימת הלב שהוא מלשון השפלה. (שם תרע"ו)

ואפשר לומר שזה נמי הענין שתוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהם עומדים (ר"ה ט"ז), כי התקיעות הן יותר במעלה מן הברכות, כמאמרם ז"ל (שם ל"ד) הא דאורייתא והא דרבנן. והטעם כי בספרי (במדבר י') משמע שהתקיעה מתיחסת להשי"ת, שהשי"ת הוא התוקע, והיינו כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דבאשר ראש השנה הוא זכרון ליום ראשון, דכתיב (בראשית ב') "ויפח באפיו נשמת חיים", כן בכל שנה מתחדש זה הענין על ידי התקיעות, והן הפחת רוח חיים חדשים בלב ישראל, והברכות הן הפותחות סגור לב האדם לקבל הפחת רוח חיים הלז, כי בעוד הלב סגור אי אפשר לקבל, ועל כן בהכרח הברכות קודמות לכל, והוא כדמיון הביכורים קודם נקיון התבואה על דרך הנ"ל... (שם תרע"ח)

ולפי דרכנו יש לפרש אמרם ז"ל דתוקעין ומריעין כשהם יושבין, ותוקעין ומריעין כשהם עומדין כדי לערבב את השטן, וברש"י כשרואה ישראל מחבבין את המצוות... אך יש לומר דשמיעת קול שופר שכתב הרמב"ם ז"ל רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם וכו' הוא קול קורא מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך, והוא פתיחת המפתח החיצון של הלב בבחינת יראה, ואלו הן תקיעות דמיושב, ותקיעות דמעומד רומזין שלא יסתפק ברגש והתפעלות שבחיצוניות הלב, אלא עוד יחדור לפנימיות הלב עד הנקודה הנפלאה כנ"ל, עד שתצא האהבה המסותרת לפועל ובהתגלות, וזהו שפירש"י שישראל מחבבין את המצות, היינו שבאו לבחינת אהבה, והוא על ידי תקיעות דמעומד אחר תקיעות דמיושב, שתקיעות דמעומד מגיעין עד פנימיות הלב ומתעוררין באהבה. והנה אמרו ז"ל (יומא פ"ו) בתשובה מאהבה זדונות נעשין לו כזכיות, ועל כן נעשה השטן מעורבב ואינו יודע מה לעשות, כי אם יביא עוד חבילות חבילות של עבירות כנגדן גם מהן יעשו זכיות ותגדל כף הזכיות עוד יותר, על כן בהכרח ישים יד לפה וישתוק מלקטרג. (שם תר"פ)

ובזה מובן לשון הגמרא (ר"ה ט"ז) תוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן, דעיקר ראש השנה הוא מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, ובמה בשופר, ומלכות היא רק אצל ישראל שהקב"ה נקרא מלך ישראל, דישראל הם פנימיות והקב"ה מתיחס עליהן, וזה שאמר ובמה בשופר, כי נראה דקאי גם על שתמליכוני עליכם, וכן הוא בריטב"א, דעל ידי השופר מסלקין את האבן מן הלב וצמחה מזה מלכות, דשופר הוא פנימיות, כמו שאמרו ז"ל מאן דנפח מתוכו נפח, וממילא מעורר הכח הפנימי, אם כן נסתלקה האבן מעל הלב ויכולין לומר מלכיות.

ובזה יש לומר הטעם שאין תוקעין בשבת, שבשבת אין צריכין סיוע לעורר הנקודה הפנימית על ידי השופר, רק השבת בעצמה עושה זאת כנ"ל... וזה שתוקעין כשהן יושבין כדי שיתעורר הלב עוד קודם ברכת מלכיות ויהיו ברכות מלכיות נאמרין בלב טהור כנ"ל, וזה שאמר כדי לערבב השטן, דהוא מלך זקן וכסיל ועבודתו להזקין ולהרדים הדבר ושלא להתעורר בעבודת השי"ת מעומקא דליבא, וכשתוקעין כדי לעורר הלב היפוך רצון השטן אם כן הוא מתערבב ומתבהיל... (נצבים תע"ר)

ויש לומר עוד שזהו ענין תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד, דהנה תקיעות דמיושב הן אף לכל יחיד ויחיד, ותקיעות דמעומד על סדר ברכות הן רק בציבור, ויחיד אינו תוקע על סדר ברכות שבראשונה התקיעות דמיושב מעוררין הלבבות שכל איש ואיש הפרטי יכון את לבבו כנ"ל למען יתאחד בכלל ישראל, ואחר כך באין התקיעות דמעומד שהן מפאת הכלל, וזה לערבב את השטן, שהתאחדות ישראל גירא בעיני דשטנא. (שם תרע"א)

והנה יש לומר דענין תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד הן נגד שני מיני יצר הרע כנ"ל, על פי מה שכתבנו בדיבור הקודם דתקיעות דמיושב הן להעביר את קליפות הלב, ודמעומד הן להאיר בו הארה אלקית. ועל כן יש לומר דתקיעות דמיושב שהן להעביר קליפת הלב הן להעביר את יצר הרע האוטם ומכסה על היצר הטוב, והוא אשר האדם משך עליו בעונו, וביד האדם להסירו ממנו, כמו שכתוב (דברים י') "ומלתם את ערלת לבבכם" וגו', אך תקיעות דמעומד שהן להאיר בו הארה אלקית, וזה האור מדחה את חשכת היצר הרע אף שהוא מתולדה, וכענין לעתיד דעל ידי שיפתח מלכות שמים ממילא יתבטל ויתבער רוח הטומאה, וכעין דכתיב "ומל ה' אלקיך את לבבך" וגו', ועל כן אמר האי ודאי שופר גדול הוא, שהרי הוא מעין לעתיד שמסיר אף את היצר הרע שהוא מתולדה. (שם תער"ב)

ונראה שדוגמא זו יש לומר בתקיעות מיושב ותקיעות מעומד, שעל ידי תקיעות דמיושב שמקבלין עליהם את הדין כידוע בספרים הקדושים, דבשעת התקיעות היא שעת הדין, ומרמזין שכדאי להם כל מה שיגזור עליהם השי"ת כדי לנקותם ולזכותם להשיבם תחת כנפיו, בזה עצמו באין לתכלית עומק הרצון ומתאחדין בכנסת ישראל, אם כן אז היא שעת הדין לכל אחד ואחד בפרטות אם הוא ראוי להתאחד בכנסת ישראל, ועל כן תקיעות שלא על סדר ברכות כל יחיד ויחיד חייב, אך תקיעות דמעומד שכבר התאחדו ישראל על ידי תקיעות דמיושב, אז עולין מעלה מעלה על ידי כל כנסת ישראל יחד שנותן עזר לכל פרט ופרט, ועל כן אינן אלא בחבר עיר שהכלל מסייע לפרט... (שם תר"פ)

ונאמר דוגמא דידיה על כל פנים בראש השנה ויום הכפורים וסוכות, שמחמת העונות של כל השנה נתפשטו חלקי הרע עד שאוטמים וסותמים אל הלב, וזה נקרא ערלת הלב, והם עצמם העומדים ומקטרגים בראש השנה. אך על ידי תשר"ת איתא בתקוני הזהר שמסלקים ג' קליפות שבלב, ועליהם אמר ה' "הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת ואכלה אותם כרגע", ודינים קשיין מתעברין מעלמא, מאן דינין קשיין אלין רשעים גמורים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצלל"ה שהם הם הרשעים גמורים של כל איש ואיש בפרטות, והנה אלו הם ערלת הלב, ובמה שישראל תוקעין בשופר מקיימים מה שכתוב ומלתם את ערלת לבבכם, וזה סובב הולך בכל ימי עשרת ימי תשובה שהלב מתנקה מערלתו עד יום הכפורים, שהכל שב אל שרשו, ואז בצד מה זוכין למילת הלב עצמה, שנהפך הכל לאהבת ה'... (שם)

כתיב עולם חסד יבנה... אך בראש השנה נמצאו זמנים חלוקין, קודם בריאת האדם ובריאת אדם עצמו בכלל שהיתה בחסד השי"ת, ואחר בריאת האדם, שאדם הראשון הוצרך להמשיך שפע אלקי ולהרחיק הראוי להרחיק כנ"ל. וכן גם לדורות תקיעות דמיושב מעוררות עצם בריאת האדם, וכמו שכתוב (בראשית ב') "ויפח באפיו נשמת חיים", וכמו שאמרו ז"ל מאן דנפח מתוכו נפח כן מעוררין בתקיעות דמיושב רוח חיים שיבא מלמעלה בלב האיש, וכמו ששם נאמר ויהי האדם לנפש חיה, ומתרגמינן לרוח ממללא, כן לדורות על ידי התקיעות דמיושב נעשה האדם לרוח ממללא, מלכיות זכרונות שופרות ותקיעות דמעומד, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם וכו', כדי להמשיך שפע אלקי ולרחקא מה שראוי לרחק... וזהו שתוקעין ומריעין כשהם יושבין ותוקעין ומריעין כשהם עומדין, שבתקיעות דמיושב משיג האדם חיים חדשים שעדיין לא נתקלקלו, ובזה הכח תוקעין מעומד, ומזה הוא מתבהל, ועל כן אין מפסיקין בין תקיעות דמיושב למעומד וגוערין במי שסח... למען ישאר הכח שהשיג בעצם תקפו שעוד לא השתמש בו הדיוט וכנ"ל. אך צריך כל האדם לידע כי אין לנו פה לדבר ולא מצח להרים ראש לומר מלכיות זכרונות ושופרות רק בחסד השי"ת שנותן לנו על ידי תקיעות דמיושב רוח ממללא. (זכור ברית תרע"א)

וכעין זה יש לפרש ענין שברים תרועה, ששבר הוא כשמו להיות לבו נשבר בקרבו, והוא כענין עיניו למטה, ותרועה היא מלשון (במדבר כ"ג) "ותרועת מלך בו", שפירש"י מלשון ריעות, ויש לומר עוד שהוא מלשון רעותא דלבא, והדברים אחדים, והיא התשוקה והגבהת לבו בדרכי ה', וזה שאיתא בזהר הקדש דתרוייהו אצטריכו ולאו משום ספק עבדינן להו, אלא שמעיקרא שברים והדר תרועה, וכמו שאיפסק הלכתא כר' לוי דמצוה בכפופין כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי, ואפילו למאן דאמר בפשוטין נמי מודה דמעיקרא צריך להיות בשבירת הלב והדר להגביה לבו בדרכי ה', כנ"ל, אלא דלדידיה עושין הפועל דמיוני לתכלית, ובאשר אי אפשר להיות שניהם יחד, דאם הוא פשוט איננו כפוף, על כן סבירא ליה דיש לעשות בפשוטין, אבל שברים תרועה דיכולין לעשות תרווייהו כולי עלמא מודי דעבדינן תרווייהו, ומעיקר שברים והדר תרועה... (שם תרע"ג)

בגמרא כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי, ופירש"י ז"ל כמה דכייף אינש בתפלתו וכו', הלכך בראש השנה דלתפלה וכו' בעינן כפופין. הענין מה שהשופר פועל יותר מתפלה, דתפלה היא עם כלי הדיבור שיוצא לחוץ ויכלה להיות איזו אחיזה לחיצונים חס ושלום, אך שופר הוא באין אומר ואין דברים רק קול פנימי ולא יכולה להיות להם שום אחיזה חס ושלום, כי בית הסתרים אינו מקבל טומאה. וגם דבראש השנה צריכין לעורר למעלה במקום גבוה מאד, ותפלה אינה יכולה לפעול כל כך במקום גבוה, כמו שופר היוצא מפנימיות הלב, שעל ידי השופר נתעורר שופר עילאה. אכן פנימיות הלב שיפתח אצל האדם זה אינו בידו, דיש זמנים לזה שנפתחת פנימיות הלב, כמו שכתוב (יחזקאל מ"ו) "וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח", אכן השי"ת מצוה לאדם לתקוע כדי שתיפתח פנימיות הלב ונעשה כך מחמת הציווי מהשי"ת, ושלוחו של אדם כמותו.

ולפי זה נוכל ליישב פסק הרמב"ם בתשובה שבשופר עיקר המצוה היא השמיעה והתקיעה היא רק כמו עשיית הסוכה. ולכאורה סוכת גנב"ך כשרה, ובשופר אם תקע אינו בר חיוב אינו יכול להוציא אחרים. אך להנ"ל ניחא, דעיקר פעולת התקיעה היא על ידי הציווי, ואם תקע אינו בר חיוב אינו יכול לפעול כלום, והבן. (ראש השנה תרע"א)

הנה נסיון העקדה... וסיפר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהוא התפלל ראש השנה בקאצק בחדר מיוחד הנסמך לבית המדרש, שבחדר ההוא התפלל תמיד כ"ק זקיני זצללה"ה, וראה אותו בעת התפילות והתקיעות כמו עמוד בלי שום תנועה, רק פניו היו בוערות כלפידים. ונראה שהתקיעות מעוררין זה, באשר באין מפנימיות הלב בלתי תנועת ה' מוצאות הפה, על כן בכחם לעורר גם כן בחינה זו שהיא למעלה מן התנועה בכל אחד ואחד כפי מהותו בצד מה, וזוהי זכירת עקדת יצחק ומתמלא עליהם רחמים. (שם)

במדרש כל ימות השנה... הענין מה שהשופר מהפך מדת הדין לרחמים, דהנה האדם יש לו שני כחות, האחד מה שהוא בתוך הכלים, והב' מה שהוא למעלה מן הכלים. תפלה היא עם כלי הדיבור, והכח שהוא בתוך הכלים הוא בצמצום ואינו יכול לפעול ולעורר כל כך רחמים, כי דין הוא גם כן צמצום. אכן הכח שהוא למעלה מן הכלים זהו בהתפשטות ולא בצמצום, ויוכל לעורר על ידי זה רחמים שהם גם כן בהתפשטות ולא בצמצום. וזה הכח יש לאדם בפנימיות הלב, ואינו יכול להוציא זאת אל כלי הדיבור... וזהו שופר קלא פנימאה בלתי כלי הדיבור, ובכח זה השופר מהפך מדת הדין לרחמים, והבן. (שם)

ונראה לפרש שיהיו כל דברי חכמים קיימים, ונקדים להתבונן במהות ענין השופר, הנה בירושלמי תענית (פ"ב ה"א) איתא טעם השופר שהוא כאילו אומרים הרי אנו גועים כבהמה אם לא תרחם עלינו. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר בטעם גנוחי גנח וילולי יליל שפירש"י כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהם, היינו שאם יראה את עצמו כאלו נשברו כל עצמותיו ואין בהם מתום והוא מוטל חולה במטה וזהו ברישא גנח והדר מילל כאדם שבוכה על מתו, היינו שיראה עצמו כאילו הוא מת ועבר ובטל מן העולם, וצריך להיוושע שישפיעו עליו מן השמים חיים חדשים. ויש לי להוסיף בזה דברים, שהאדם יעורר בעצמו רחמנות גדולה על נשמתו הטהורה שהיא חלק א-לוה ממעל ועתה היא ברעה גדולה ובמדרגה פחותה מאד... כלל הדברים שעיקר השופר הוא הכנעה...

ולפי הדברים האלה מובן שאין לתקיעת שופר צורך וענין כלל בשבת, כי בשבת אין צורך לעורר רחמנות ורצון על האדם מלמעלה, כי שבת קביעא וקיימא ומבלעדי השופר הכל היא אהבה ורצון ורצה בנו כנ"ל. וזה שבשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין...

אך במקדש הוא ענין אחר, כי המקדש הוא ליבא דכל עלמא, והוא הנקודה הפנימית הנעלה מכל ההפכים, ועל כן על ידי שופר שבמקדש באין לידי מדרגה גבוהה מאד הכוללת אהבה ויראה יחד, ועל כן שני חצוצרות מן הצדדים, שחצוצרות מורה על ענין "ויגבה לבו בדרכי ה'", ענין מלוכה וממשלה על כל הכחות, ובמלחמה היא רק בחצוצרות, שלהתגבר על האויבים צריכין דוקא בהתנשאות... על כן במצות שופר שבמקדש שתי חצוצרות מן הצדדין, והכל הוא מטעם שבמקדש הוא נעלה מכל הפכים, ובכח האדם שמה להיות שתי המדות, היינו הכנעה והגבהת לבו בדרכי ה', שתיהן אצלו יחד, על כן תוקעין במקדש מדאורייתא... כי בקרבנות צריך להיות חדוה והכנעה יחד כבזוהר הקדש פרשת ויקרא, על כן שמה תוקעין בשבת...

ומעתה לפי הנ"ל יובן היטב טעמא דגזירה דרבה, שיש איסור בדבר מטעם עצמו שאין ענין לתקיעה בשבת כנ"ל, והיינו דאיתא בתקוני זהר שבשבת שולט כוכב שבתאי, והוא כוכב ממונה על כל עצבון וחושך ואפלה ויללה... ועל כן אחר שפרצו בירושלים פרצות ושלטא שפחה בישא מצד מה מצד דאסגי מסאבותא בעלמא, יש לחוש אם יתקע שופר בשבת שהוא ענין הכנעה והתמרמרות על נפשו כנ"ל, יהיה ביכולתה דהאי שפחה בישא להתתקפא וליכנס בגבול הקדושה ויאחזו החיצונים לינק מהקדושה, וזה עצמו הוא העברת ד' אמות ברשות הרבים, דרשות הרבים הוא עלמא דפרודא, וימשוך חס ושלום הקדושה למקום הקליפות, שהוא רשות הרבים, ומכל מקום במקדש אין לירא מהם כי אין רשות להם ליכנס למקדש והם ערקין מפני פחד ה' ומהדר גאונו, ומשחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש שם בית דין, כי אימת בית דין עליהם. (שם תער"ב, וראה שם עוד)

ולפי זה נוכל לומר הטעם דאין תוקעין בשבת, דהנה אמרו ז"ל (יבמות מ"ו) הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, ומצאתי בזה רמז לשלשה זמנים שמוציאין את האדם מתחת שעבוד הסט"א הן שלש הקליפות הטמאות החופפות על הלב ומטמטמות אותו, הקדש הוא יום השבת, ואדם השומר שבת כדת השבת מוצאתו מידי שעבוד. חמץ הוא איסור חמץ בפסח, והנזהר במשהו חמץ בפסח נעשה גופו קודש ונשמתו קודש קדשים... ושחרור הוא שופר של ראש השנה שהוא מעין יובל שמוציא עבדים לחירות, ושופר של ראש השנה מוציא את ישראל לחירות משעבוד שלש הקליפות הטמאות. ועל כן בשבת אין צריכין לשופר של ראש השנה, שכאשר ישראל הם שומרי שבת השבת מקדשם ומוציא אותם מידי שעבוד. (שם)

ויש לומר דהיינו טעמא דשופר שהוא קול פנימי יוצא מהבל הלב טרם נתחלק בה' מוצאות הפה מעורר את הנקודה הפנימית שהיא ראשית המציאות, אחרי שישראל עושין תשובה מעומקא דליבא צריכין לעשות דמיון לזה במעשה, וזה הוא תיקון על חטא אדם הראשון, כי תקיעת שופר היא מעשה מצוה, ובתנחומא (ויגש ו') שהמצוות הן שלוחים, וביאר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאדם שעושה מצוה והוא עושה מחמת ציווי השי"ת הרי הוא שליח השי"ת, ושלוחו של אדם כמותו, ואם כן הרי זה מעשה השי"ת ולא מתיחס למעשה התחתונים... ומאחר שאינו מעשה תחתונים לבד אלא מעשה השי"ת הרי בכחו לעורר למעלה למעלה ונתקן חטא אדם הראשון...

וכבר אמרנו שזהו ענין תקיעות דמיושב הן להסיר שלש הקליפות שעל הלב ושרשן הוא גסות הרוח, שהיא אוטמת ומכסה על הלב לבל יתעורר בתשובה, ועל כן זמן הוידוי בין תקיעות דמיושב, ואחר כך כד בר נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר הן תקיעות דמעומד על סדר ברכות לעורר למעלה מה שצריכין לעורר כנ"ל מדברי הספרי, והוא תיקון חטא אדם הראשון.

ובזה יש לפרש עוד הפלוגתא אי בכפופין אי בפשוטין, דהנה לצורך התעוררות לתשובה להעביר גסות הרוח מסתברא שבכפופין כדי שיכפוף לבו למקום, אך לעורר ראשית נקודת המציאות לתקן חטא אדם הראשון שנברא ישר מסתברא שבפשוטין, ומאחר שאין לעשות שינוי בין תקיעות דמעומד למיושב שהרי בחד לישנא נאמר בקרא יום תרועה יהיה לכם, על כן הפלוגתא אם ניזיל בתר התכלית שהיא תקיעות דמעומד וצריכין לעשות הכל בפשוטין, או ניזיל בתר ההתחלה שהיא להעביר את גסות הרוח מלב, כי זה יתד שהכל תלוי בו, כי בלעדי זה אין תקיעות דמעומד עולין לכלום. והכי אסיק הלכתא דבכפופין, דראשית יש להקדים לתקן את האדם עצמו ואחר כך כל העולמות...

והנה ענין תקיעת שופר כבר אמרנו שהוא להמשיך הארה אלקית לתחתונים, וזה שנאמר בתקיעתא דרב "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון", דכתיב (בראשית ב') "ויפח באפיו נשמת חיים", ועל כן המצוה לתקוע בשופר מבעל חי, והוא להמשיך קדושה אף לנפש הבהמית... אבל במקדש שהיתה המשכת קדושה עוד יותר אפילו לדוממים, צריכין נמי חצוצרות הנעשות מדומם להמשיך קדושה והארה אלקית אפילו לדוממים בכלל ולנפש הדוממת שבאדם בפרט. (שם תרע"ג)

בפייט קול שופר כפוף כפוף לב אחד ציון שופר פשוט פשוט לב אחד. נראה דכפופים הוא במוח, שהשכל יהיה כפוף להשי"ת ולא יביט על חכמתו ודעתו אלא יבטל דעתו לדעת התורה, ופשוטין הוא בלב לפשט עקמומיות שבלב, ובשניהם יחדיו הרי מתאחדין המוח והלב... והנה המוח והלב הם שני מלכים שבאדם, וכשהם מתאחדים מעוררים למעלה גם כן מעין זה... (שם)

ונראה דהנה בירושלמי (תענית פ"ה ה"א) דתוקעין בתענית בשופרות לומר חשבינו כאילו גועים כבהמה לפניך. והענין הוא דכתיב (תהלים ל"ו) אדם ובהמה תושיע ה', ובחולין ה' אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. ופירש"י ז"ל שהם דכאי רוח, ועיקר ההכנעה היא לעשות אף כשאינו יודע טעמו של דבר, והרבותא בני אדם שהם ערומים בדעתם ומבינים בטיב שורש כל מצוה שכך צריך להיות, ומכל מקום משימין עצמם כבהמה היינו שעשייתם היא רק מחמת ציווי השי"ת, ואחת להם אם מבינים או לא... ולזה מורה ענין שופר, וזה מאמר הש"ס (ר"ה ט"ז) למה תוקעין, רחמנא אמר תקעו, ובאמת שאין לך דבר שימשוך השפעה מלמעלה כמו מדה זו, כמו בהמה שמזונותיה על בעליה... וזהו טעם הירושלמי דתקיעות תעניות בשופר.

ולפי זה יובן ענין אין קטיגור נעשה סניגור, דחטא העגל הוא להיפוך מענין שופר לגמרי, דשופר לזכרון קאתי, היינו שזוהי מדת ישראל שנמשכין אחר השי"ת למעלה מן הטעם... ושופר מזכיר עצם ישראל, ולזה מזיק הקטיגור של חטא העגל... למה לא היו נמשכין אחר השי"ת אף מבלעדי השכל אם שרשם לפני ולפנים. ובאמת שהיא רק קטיגוריא לבד, כבמדרש, בדק הקב"ה ומצא שלא היה החטא אלא מן הערב רב, ומכל מקום ביום זה הרצון לפניו שלא תהיה קטיגוריא כלל. (שם תרע"ד)

ונראה עוד לומר דהנה התקיעות הן משתלשות שלש של שלש שלש, ובודאי יש כונה מיוחדת למספר זה. והנה בכתבי האר"י ז"ל דתקיעות מיושב מתקנין חטא ע"ז, ותקיעות בלחש מתקנין חטא גילוי עריות ותקיעות שבחזרה מתקנין חטא שפיכת דמים. וכמו כן יש לומר דאפשר כל השלש שבענין התקיעות כולן הולכין על דרך זה, וכן נמי התקיעות שעל סדר הברכות מלכיות זכרונות ושופרות. היינו שמלכיות מתקנין חטא ע"ז שהיא היפוך קבלת עול מלכות שמים כמובן, זכרונות מתקנין חטא גילוי עריות, כי (סנהדרין ק"ו) אלקיהם של אלו שונא זימה... ועל כן זכרונות שהענין להיות דבקה בנו השגחת השי"ת מתקנים חטא גילוי עריות שמסלק ההשגחה. ושופרות מתקן חטא שפיכות דמים, ששופרות הן כעין "ויפח באפיו נשמת חיים". ועוד כי בשופר מתקבצים ד' יסודות ארמ"ע כדאיתא בספרים, אר"מ הם כלולים בקול, וכלי השופר המקבלם הוא דבר גוש מיסוד עפר, ושפיכת דמים היא פירוד ד' יסודות, על כן שופרות הם תיקון חטא שפיכות דמים... (שם)

ונראה דהנה מעלת שופר גדולה ממעלת התפילה כי שופר דאוריתא והתפילה דרבנן, כאמרם ז"ל (שלהי ר"ה) פשיטא דהא דאוריתא והא דרבנן. ונראה דגדולה נמי ממעלת הקרבנות, וכאמרם ז"ל (ר"ה כ"ו) "ותיטב לה' משור פר" משופר, היינו שדוד התפלל שתפילתו תיטב משור פר שהקריב אדם הראשון. ואפקיה חז"ל מלשון משופר, מכלל דבכל מקום מעלת השופר גדולה משניהם, דחז"ל לאו לגרוע מתפילתו של דוד אמרו, ואם היתה מעלת הקרבן גדולה משופר הא דאפקוהו מפשוטו גרעון בתפילתו של דוד כמובן, ובודאי טעמא בעי למה גדולה מעלת השופר כל כך...

והנה תפלה היא המושכת שפע מלמעלה כמהותה כן המשכתה, היינו דהדיבור של תפילה יוצא מפנימיות הלב ומתלבש בה' מוצאות הפה, ופנימיות הלב היא כמעט רוחנית. אך הרוחני מתלבש בה' מוצאות הפה, שהוא גשמי ממש, והוא רוחני בלבוש גשמי, על כן מושכת כדוגמתה השפעה מלמעלה נמי רוחני בלבוש גשמי. אבל אין בכוחה להמשיך מלמעלה רוחני בלי לבוש גשמי יותר ממהותה העצמית. אך שופר הוא הבל היוצא מפנימיות הלב בלתי נתלבש בה' מוצאות, וכלי השופר איננו מעצם הקול ואיננו מתאחד עם הבל הלב כמו שה' מוצאות הפה מתאחדים עם הלב שהם הם האדם עצמו, אבל כלי השופר הוא דבר נפרד מהאדם וחשוב הבל כאילו הוא עומד בעצמו ברוחניותו בלתי מתלבש בגשמיות, על כן יש בכחו נמי להמשיך מלמעלה השפעה רוחנית בלתי מתלבשת בגשמיות, והיינו הך דמעלת השופר גדולה מן התפילה. ומובן אשר קרבנות שכולן עשיה גשמית רק שהרצון מלובש בהן בודאי מעלת השופר גדולה מהן... (שם תרע"ו)

תוספות ר"ה כ"ט ד"ה אבל הקשו, למה לאחר החורבן הקילו טפי בשופר לדחות שבת מבלולב, שתיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין, אבל לולב לא אשתרי בגבולין בשום מקום, וקודם החורבן נהפוך הוא, שהקילו בלולב לדחות בגבולין ושופר לא היה כי אם במקדש.

ונראה לתרץ, דהנה אנו אומרים "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון", והיינו שבריאת האדם ותעודתו היתה למשוך את כל הנבראים אחר השי"ת... ובחטא של עץ הדעת טוב ורע נתקלקל זה הענין ויצר הרע הוא כאבן מונח על הלב ומונע הדביקות באלקות, ובכל ראש השנה מתעוררת תחילת הבריאה ומביאה באדם השתוקקות לדביקות, אבל היצר הרע מונח כאבן על דרכו ועושה לאפס ואין את כל התעוררותו... לזה צותה התורה לתקוע בשופר, דבזהר הקדש דתר"ת הם להסיר את ג' הקליפות הסובבות את הלב. ויש לומר דהוא כעין שאיתא בזוהר הקדוש שהיה מנהגן של ראשונים לתקוע בשופר בעת הוצאת המת לקבורה, כדי לסלק את כחות החיצונים, כן נמי יש לומר דהוא ענין שופר של ראש השנה. והנה הוא סילוק המונע את הדביקות, ושוב מתעורר האדם בדביקות ומעלה אתו גם את כל השייכים לשורש נשמתו, כתעודת אדם הראשון בכלל כן הוא בפרט.

אך ענין לולב הוא המשכת הדעת ממעלה למטה, וכמו שאנו אומרים בתפלה שקודם נטילת לולב, "ובנענועי אותם תשפיע שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלקינו", והיא התפשטות קדושה מלמעלה למטה היפוך מענין השופר שהוא ממטה למעלה כנ"ל.

ומעתה יש לומר, דקודם החורבן שכחות החיצונים היו עומדים מחוץ לגבול הקדושה, ולא היה בהם כח כל כך לטמטם את לב האדם, לא היה נצרך כל כך לתקוע שופר בשבת, דבלאו הכי נמי כולהו ערקין מפני אור קדושת השבת, אלא שבמקדש היה לשופר ענין אחר... רק להתפשטות הקדושה, ועל כן היה בא עם חצוצרות, כעין שתוקעין לשמחה בפני המלכים, על כן לא היה דוחה שבת בגבולין אלא במקדש. אך אחר החורבן שנתפשטו כחות החיצונים ונכנסו תוך גבול הקדושה, כמבואר בליקוטי התורה מהאריז"ל (בשלח), על כן אף בשבת נצרך לשופר להדחות כחות החיצונים, ותוקעין כל מקום שיש בו בית דין... (שם)

ויש לומר דזהו ענין החילוק בין תקיעה לתרועה, דתקיעה היא הברת קול אחד, והתרועה היא קיבוץ קולות ומכולם נעשה קול אחד, וכולם מרמזים על התאחדות ישראל אלא שההתאחדות שמרומזת בתקיעות היא התאחדות להיות הפרט בטל כמאן דליתא, ועל כן כתיב (במדבר י') "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" (במדבר י'), ועל כן ראש השנה שהוא יום תרועה מתבקש שתהיה פשוטה לפניה ולאחריה, להורות כי תכלית הדבר איננה תרועה אלא תקיעה, והתקיעה שלפניה רומזת לשורש ישראל בעולם העליון, ושלאחריה היינו דמבחינת בטל כמאן דאיתא באין לבטל כמאן דליתא. ויש לומר עוד שהתרועה רומזת לראש השנה והתקיעה ליום הכפורים, שאז נעשים כל ישראל אחד ממש והשלום מתווך ביניהם, והוא תכלית ימים נוראים. ואפשר שלזה בא הרמז של התקיעה אחר נעילה...

בענין מנהג הקדמונים לתקוע תקיעה שברים תרועה תקיעה למלכיות, תש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות... ויש לומר על פי דברי הזהר הקדש שהבאנו דבשעתא דדינא תליא בעלמא לא יתפרש בר נש בלחודוי דלא יתרשים לעילא ולא ישתמודעון ליה בלחודוי. ואמרנו שהפירוש שלא ישתמודעון ליה מארי דדינא. ועל כן כתיב "בתוך עמי אנכי יושבת". וזה עצמו יש לומר שהיה טעמו של ר' אבהו שכניף כל המנהגות וחשש שלא תהיה נראה כחלוקה בישראל אף שבאמת אינה חלוקה כי כחות החיצונים אינם יודעין אלא מה שבגלוי, ומפני טעם זה עצמו עושין בעמידה פעם כה ופעם כה, להראות שאלו מודים לאלו ואלו מודים לאלו, כדי שאפילו במקומות הרחוקין שלא הגיעה אליהם תקנת ר' אבהו או קודם התקנה נמי מעולם היו ישראל כאיש אחד חברים, כי אם היינו תוקעין בכל פעם תשר"ת תש"ת תר"ת היה נראה שמפני הספק עושין כן וחולקין אלו על אלו, ולא היתה נראית כוונת ר' אבהו מה שהתקין, אם כן מנהגם של הקדמונים היה מלואים לתקנת ר' אבהו שיהיה נראה בהתגלות שאין כאן חלוקה כלל, ולא יהיה שמץ של טענה לכחות חיצונים. (שם)

ענין שברים תרועה דאיתא בזהר הקדש דתרוייהו אצטריכו ולא מחמת ספק לבד. ויש להבין תינח תשר"ת דהשברים והתרועה אחת היא, אבל תש"ת ותר"ת איך אפשר דתרווייהו צריכי, הלא תרועה אחת כתיב בקרא.

ונראה לפרש על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין מלכיות וזכרונות... דענין מלכיות הוא קירוב הקב"ה לנבראים להספיק להם די צרכיהם ולהשפיע להם חיים טובים והוא מלמעלה למטה. וזכרונות הן כדי שיעלו זכרוניכם לפני לטובה, היינו שיהיו ישראל נרצים לפני השי"ת, והוא עליית הנשמות וקישור בשרשם והוא ממטה למעלה... ושניהם צריכין לשופר, המלכיות כמאמר הכתוב אני את דכא, וזהו שופר גנוחי גנח ילולי יליל, והזכרונות צריכין לשופר להעלות זכרון ישראל ממטה למעלה.

ויש לומר על פי דרכנו דזה נמי ענין שברים תרועה, דענין שברים כשמם מורים על לב נשבר ואין בם לשון שמחה כלל. אבל תרועה מצינו בה גם כן לשון שמחה, כמו שכתוב "ותרועת מלך בו" (במדבר כ"ג)... והיינו שמורה על הגבהת הלב בדרכי ה' בשמחה. אבל שברים מורים על הכנעה לבד. ואף דתרוייהו תרועה נינהו, מכל מקום מורין על ענינים מתחלפין, ועל כן למלכיות שהיא ממעלה למטה, וענין השופר משום אני את דכא, התרועה שבה הכוונה לשברים שמורה על לב נשבר, אבל לזכרונות שהיא ממטה למעלה הכוונה לתרועה שמורה על הגבהת הלב בדרכי ה' בשמחה. אך באשר ראש השנה הוא בבחינת הראש הכולל הכל וכל המדות כלולין עושין תרוייהו למלכיות ותרוייהו לזכרונות. (שם)

ענין פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע. דהנה איפלגו תנאי (ר"ה כ"ו) אי בשופר פשוט או בכפוף, והלכתא בכפוף. ויש לפרש על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצלל"ה דלהירושלמי (ר"ה פ"ג ה"ד) דענין שופר כפוף כדי שיכופו את לבם בתפילה מובן דפשוטין מורין שיוצאין לחירות משעבוד מלך זקן וכסיל. ולפי זה מסתברא דמאן דאמר בכפופין סובר נמי דהכוונה לצאת משעבוד הסט"א, אלא דסבירא ליה דמחמת שכופף לבם למקום על ידי זה עצמו יוצא לחירות משעבודו.

ויש להוסיף בזה דברים ולומר, דבאמת תרוייהו איתנייהו, דכל כמה שהאדם פורק ממנו עול ושעבוד הסט"א, באותה מדה שורה עליו עול מלכות שמים... ואם כן תרוייהו איתנייהו, ובהכרח צריך להקדים אחד מהם אף על פי שאי אפשר להיות בשלימות בלתי השני, ועל כן בזה פליגי, מר סבר דבפשוטין דברישא צריך לפרוק ממנו עול שעבוד הסט"א ואחר כך מקבלין עליהם עול מלכות שמים, ואחר כך ההקדש מוציאו מידי שעבוד הסט"א.

ויש לומר דפלוגתא זו אתיא כפלוגתא של יעקב אבינו ע"ה ויוסף הצדיק. דיוסף רצה להקדים את מנשה, ויעקב שכל את ידיו והקדים את אפרים ברישא, כי שם מנשה על שם "נשני אלקים את כל עמלי", ואפרים על שם "כי הפרני אלקים בארץ עניי", נמצא שם מנשה על שם סילוק חלק הרע, ושם אפרים על שם התפשטות וריבוי חלק הטוב, ויוסף סבר שסילוק הרע קודם, ויעקב אבינו סבר שהתפשטות וריבוי חלק הטוב קודם, והוא כעין מחלוקת דבפשוטין או בכפופין...

ובטעמו של דבר יש לומר דלפרוק ממנו שעבוד הסט"א ברישא היא פעולת האדם בשר ודם קרוץ מחומר, ולאו כל אדם כחו יפה לנצח כח היצר הרע זולת צדיק גמור כיוסף הצדיק. ויעקב אבינו ע"ה ראה למרחוק יותר בזרעו אחריו ולדורות הבאים שלא יהיה להם כח חזק כל כך יותר ממלאכים, על כן דעתו היתה לקבל עול מלכות שמים ברישא, ואז מן השמים מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ואף דלקבל עליו עול מלכות שמים שלימה בעוד דכפות באחרא אי אפשר, מכל מקום זה שבא לקבל עליו מלכות שמים אף שאינו יכול לפרוק ממנו לגמרי ועדיין תוקפהו בכח, מכל מקום הרי היא מרידה על כל פנים במלך זקן וכסיל, ועל ידי זה לבד שוב יכול לקבל עליו מלכות שמים שלמה.

ויש לומר דזה עצמו הוא ענין התקיעה והתרועה, תקיעה היא קול פשוט מתיחסת לענין שופר פשוט, ותרועה מתיחסת לשופר כפוף שהרי היא גנוחי או ילולי שמורה על הכנעה וכפיפת הלב למקום. והנה ברמב"ן שבראש השנה הכונה לתרועה דהיינו כפיפת הלב למקום, והוא מתאים עם הא דהלכתא בכפופין.

ולפי האמור יש לפרש ענין דפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, דבעוד שעבוד הסט"א על האדם בשלימות אינו מניחו לבטל דעתו ולכפוף לבו למקום ולקבל עליו עול מלכות שמים שלמה... ומכל מקום הבא לקבל עליו עול מלכות שמים נחשב מרידה במלך זקן וכסיל, ואחר כך התרועה לכפוף לבו למקום בהכנעה גנוחי או ילולי, לבטל דעתו לדעת המקום, ושוב ההקדש מוציאו מידי שעבוד הסט"א לגמרי, וזוהי הפשוטה שלאחריה. (שם תרע"ח)

ענין תשר"ת יש לומר על פי דברי תקוני הזהר תקיעה מן מוחא שברים מליבא, כד"א לב נשבר... ונראה לפרש דבראשונה צריך אדם לפקוח את עיניו לראות מצבו ומעמדו כי ברע הוא, וזהו תקיעה דבמוחא, תקיעה ראשונה, ומזה נעשה לבו נשבר בקרבו גונח וזה שברים, אך יכול לבא מזה לידי עצבות ומרה שחורה ויאוש רחמנא ליצלן, וזה שצריכין לתרועה רוחא דנשיב מכנפי ריאה על ליבא, והוא רוח צח על שפיים להשיב נפש עיפה, וזה ענין הגבהת הלב, ואחר כך זוכין להתפשטות הדעת והשכל וזוהי תקיעה אחרונה דבמוחא. (שם)

דעת הרבה מהראשונים דשופר של ראש השנה הוא להזכיר זכות מתן תורה שהיה בקול שופר. ויש להבין דזכות ישראל היתה במה שאמרו נעשה ונשמע, ומה ענין זה לשופרות של מתן תורה?

ונראה על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין שופר דמתן תורה דפירש רש"י דשופר מאילו של יצחק היה, כי יצחק שנתרצה בעקידה אף שבודאי ידע סוד הקרבן, וידע שאין אדם ראוי להקריבו לעולה, מכל מקום השליך את נפשו מנגד למעלה מכל טעם וביטל את דעתו וחכמתו ושמע לאברהם ולא הרהר אחר הקב"ה ולא אחר אברהם, בזכות זה זכה שתינתן לבניו התורה שהיא למעלה משכל אנושי. וזה היה ענין שופרות של מתן תורה, להורות שכל מה שזכו לתורה הוא בשביל ביטול הדעת והשכל לרצון השי"ת, כי ענין שופרות הוא ביטול הדעת כבירושלמי הרי אנו גועין לפניך כבהמה... (שם תרע"ט)

ולפי האמור יש ליתן טעם לדברי ריב"נ דסבירא ליה דאינו תוקע למלכיות. דהיה ענין מלכיות הוא לעורר למעלה הרצון להמלוכה, והתקיעה היא להמשיך למטה התגלות המלוכה, לידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו'. וכמו בתחילת הבריאה שכל הברואים אפילו שאר בעלי חיים הרגישו את מלכות שמים... אבל אין זה יתכן קודם גמר התיקון, בעוד החומריות גוברת עד לעתיד... על כן סבירא ליה שאינו תוקע למלכיות שאי אפשר להמשיך התגלות מלכות שמים כל כך למטה, ואינה דומה לזכרונות ושופרות, שהם הזכרת זכות ישראל במתן תורה, שזה אפשר להיות נגלה גם בזמן הזה הצלחת ישראל בבני חיי ומזוני וכל הברכות כולן... (שם תר"פ)

ונראה ששני אלה הם עניני תרועה, והיינו דהנה לשון תרועה משמשת שתי לשונות, לשמחה, כמו שכתוב (ש"א י') "ויריעו כל העם" בהמלכת שאול, ולשבירת הלב כמו שכתוב (ישעיה כ"ד) "רועה התרועעה הארץ". ויש לומר דההפרש ביניהם הוא על ידי כלי התרועה, שתרועה בחצוצרות היא לשמחה, ובשופר היא לשבירת הלב והכנעה... ואם כן התרועה בחצוצרות שהיא לשמחה שהיא הגבהת הלב, כעין "ויגבה לבו בדרכי ה'", זהו לבו למעלה, ותרועה בשופר הבא לשבירת הלב והכנעת השכל וביטול הדעת לרצון ה' זהו עיניו למטה...

והנה ראש השנה הוא בחינת ראש ושכל של כל השנה, על כן נדרשת בו התרועה בשופר, דהיינו השפלת הדעת והכנעת השכל לרצון ה', כענין "אין לנו אלא דברי בן עמרם", עיניו למטה...

ובזה יש לפרש (תהלים פ"ט) "אשרי העם יודעי תרועה", שלעומת הכנעת הדעת בתרועה זוכין לדעת, ויהיה הפירוש יודעי תרועה שהם מושפעים בדעת מחמת התרועה. אך על הקרבן כתיב (במדבר י') "ותקעתם בחצוצרות" מורה על התקרבות הנפשות לה' בשמחה ובהגבהת הלב, לבו למעלה, וכבר אמרנו שבקרבן כתיב נפש, מורה על ענינו שהוא הרצון והתשוקה, כי נפש היא לשון רצון. ולפי זה יש לומר דראש השנה במקדש נכללו שתי הלשונות יחד, שמצד ראש השנה עיניו למטה נצרך לשופר, ומצד המקדש הנקרא לבן של ישראל... לבו למעלה, על כן שופר של ראש השנה במקדש הוא בצירוף חצוצרות... (שם)

במדרש (ויק"ר כ"ט) יהודה ברבי נחמן פתח, עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר, בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה, מה טעם, עלה אלקים בתרועה, ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים, דכתיב ה' בקול שופר. ויש להבין דמשמע דהתרועה מעוררת מדת הדין אלא שקול השופר מעורר רחמים, והרי דא ודא אחת היא... ולא עוד אלא שמקדים התרועה לנטילת השופר כאילו התרועה בפני עצמה ונטילת השופר והתקיעה בו בפני עצמו, והרי הסדר מהופך, שתחילה נוטלין את השופר לתקוע בו ואחר כך מריעין...

ויש לומר שזה נמי ענין הדינים בראש השנה, שמחמת עומק הדין נתברר שישראל זכאים, והאומות הם הגומרים את הנזקין, ועל כן הדינים לא לרעת ישראל ניתנו חס ושלום אלא אדרבה לטובתם, וזה שבפייט ארץ ודריה מצפים לדין, שמרגישים שכל הטובות באות רק מפאת הדינים... ויש לומר נמי דהיינו טעמא דשופר, שקול השופר יוצא מעומק הלב, על כן מעורר נמי עומק הדין לטובת ישראל כנ"ל, וזה שבפייט למלכיות של יום ראשון "גשתי ביום דין להתווכח בדין, גולה עומק הדין בקול קפאון שופר", והפירוש כפשוטו שהוא מגלה עומק הדין.

ומעתה מבוארים דברי המדרש הנ"ל, בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה, היינו למצה את עומק הדין, מאי טעמא, "עלה אלקים בתרועה", היינו שמחמת התרועה מתעורר הרצון למצה את עומק הדין, אך זה עצמו גורם שהשי"ת עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, לפי מיצוי עומק הדין נתברר שישראל ראויים לרחמים, וזהו ה' בקול שופר... (שם תרפ"א)

בש"ס אתקין ר' אבהו בקסרי תשר"ת תש"ת תר"ת... ונראה דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בדברי רש"י (ר"ה כ"ו) שתקיעת שופר היא ענין תפילה, והרי תפילת יחיד צריכה להיות בלחש, ושופר הוא דוקא בשמיעת הקול, ותקע ולא השמיע לאזניו לא יצא. אבל עיקרן של דברים, דכל מדרגות החיצונים הן בקול גדול, כמו שכתוב במעשה דהר הכרמל (מ"א י"ח) "ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול" וגו', וקדושה שהיא פנימיות צריכה שימור מהחיצונים, על כן תפילת היחיד היא בלחש, ועל כן בראש השנה שהוא יומא דדינא ושכיחים הרבה מקטרגים צריכין שימור עוד יותר, וזהו "בכסה", ועל כן המצוה בשופר, שהשופר והקולות מורים ומרמזים על ענינים גבוהים אין אומר ואין דברים, והוא מכוסה יותר מתפילה בלחש, שיודע על כל פנים מה מדבר, וזהו למה תוקעין, רחמנא אמר תקעו, והטעם צריך להיות נעלם.

ולפי זה יש לומר דמחמת הגלות דאתפשטא מסאבותא בעלמא, ובזוהר הקדוש איתא שסודות ורזי התורה נתוודעו להחיצונים וצריכין העלמה עוד יותר, על כן אתקין ר' אבהו תשר"ת תש"ת תר"ת, שגם התרועה תהיה בהעלם ולא ידעו מה ומתי היא.

ובזה יתפרש לנו מה שהזכיר מקום התיקון, בקסרי, כי ידוע שקסרי היא היפוך מירושלים כבש"ס (מגילה ו'), והיא מטרפולין של אדום שורש התשפטות כחות החיצונים, ובמה שהזכיר מקום התיקון מרמז לנו טעמו של התיקון.

ולפי האמור יש לפרש טעם המנהג שתוקעין תשר"ת למלכיות, תש"ת לזכרונות, ותר"ת לשופרות, כי ידוע ששעת התקיעות שעת הדין, ובודאי אז שכיח ענין הקטרוג ביותר, על כן חששו עוד להעלים בתרועה ולהפריד הסדרים זה מזה, כדי שלא יבינו באיזה עת באה התרועה האמיתית... (שם)

פרי צדיק:

...וגם מצות שופר שבראש השנה הוא על התעוררות השופר שלעתיד לבא, כדאיתא בפסיקתא רבתי, דבראש השנה עתידים ליגאל ממלאך המות, ורוצה לומר דאז יבוער היצר הרע מהעולם וזה על ידי השופר גדול, כמו שנאמר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", היינו שיהיה תיקון הפגם הראשון בשלימות עד שאפילו הנטמעים בין האומות העולם יתעורר בהם פנימיות נקודה שבקדושה לחזור לשרשם כבראשית הבריאה, וכדאיתא בירושלמי כד שמע קל שופרא זמנא חדא מתבהיל השטן שהוא היצר הרע, אמר מטי זימנא למתבלע, כי באמת בכל ראש השנה נתעורר ענין התיקון של תקיעת השופר הגדול לעילא, כמו שאומרים "ובשופר גדול יתקע, ומלאכים יחפזון" מפני שהם מרגישים בזה. ולכן באה גם המצוה מצדנו לתקוע בשופר שגם אנחנו נתעורר בזה מצדנו להתיקון הנ"ל, ועל זה מרמז הפשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, היינו מצד השי"ת שעשה מתחלה את האדם ישר זהו התקיעה לפניה, ופשוטה לאחריה, היינו כמו שיהיה לעתיד לבא, שיחזור הכל לתיקון הראשון מצד השי"ת, והתרועה באמצע, הוא התיקון ההוה מצד האדם.... (ראש השנה ו)

וענין תקיעת שופר איתא בתוספות (ר"ה ט"ז) בשם הירושלמי על הפסוק "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", כד שמע השטן קל שיפורא זמנא חדא בהיל... וצריך להבין וכי לא ידע שמצות היום בשופר ומקיימין בכל שנה מצוה זו כמו כל המצות. וכן מה שחוזרין ותוקעין כשהן עומדין גם כן תיקון חכמים הוא ולמה הוא מתערבב במצוה זו דוקא. אך בזוהר הקדש נקרא מדת בינה שופר גדול, והוא בחינת בינה לבא שיכנס למעמקי הלב, ושופר הוא התעוררות הפחד והיראה מהשי"ת, כמו שנאמר "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", ושופר גדול הוא כשנקבע בלב לעולם שלא ישכח עוד שזה הוא פירוש גדול, בלא שיעור ולעולם... אך כל מכוון התקיעת שופר הוא לעורר השופר גדול שהוא התעוררות במעמקי הלב, כמו שיהיה לעתיד שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים וגו', שמזה יתעוררו אף האובדים והנדחים, ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא, כשיכנסו מלעילא ההתעוררות במעמקי הלב. וכד שמע זמנא חדא בהיל ולא בהיל, היינו אף שהוא גם כן התעוררות אך מכל מקום יכולה לתבטל אחר כך לכן לא בהיל כל כך. אך על ידי זמנא תנינא, היינו על ידי התקיעות שהם מדברי סופרים ובחינת תורה שבעל פה, שהוא הרב חכמה שבא לתקן הרב כעס, אמר, זהו ודאי שיפורא דיתקע בשופר גדול, היינו שעל ידי זה יתעורר השופר גדול להיות נקבע במעמקי הלב, שהוא בינה לבא, ועל ידי זה מטא זמניה למתבלע ומתערבב, ועל ידי טרדתו לית ליה פנאי למעבד קטגוריא...

וזה ענין מה שאיתא (תוס' ר"ה ל"ג) בשם הערוך דמאה קולות של תקיעת שופר הם נגד מאה פעיות דפעיה אימיה דסיסרא... וצריך להבין מה ענין המאה קולות דתקיעת שופר ליבבות דאם סיסרא, ובגמרא שלמדו לפירוש יבבא מדכתיב "ותיבב אם סיסרא", יתכן, אבל לכוין מאה קולות כנגד מאה פעיות מה טעם יש לזה?

אך הוא על פי שאמרנו בענין מלחמת סיסרא שהוצרכו למלחמה מן השמים כמו שנאמר "מן השמים נלחמו הכוכבים ממסלותם", ואמרנו על פי מה דאיתא בספר עשר מאמרות להרמ"ע מפאנו, שר' עקיבא יצא מסיסרא שבא על יעל אשת חבר הקיני, ור"ע היה שורש תורה שבעל פה כנ"ל, והוא היה בגלות מוקף בקליפה אצל סיסרא והוציאה ממנו יעל אשת חבר הקני, שהקינים היו גם כן חלקם בחינת תורה שבעל פה, שהוא ענין דושנה של יריחו שנתנה להם כידוע ועל זה הוצרכה המלחמה שיהיה מן השמים נלחמו הכוכבים הרי שיוכלו להוציא נשמת ר"ע שהוא שורש תורה שבעל פה שהיה בגלות אצל סיסרא... ולכן פעיא מאה קולות, וכנגד זה אנו תוקעין מאה קולות לזכות על ידי זה לבחינת תורה שבעל פה... (שם יג)

יום תרועה יהיה לכם, יש להבין הלשון "לכם"... אך הענין על פי מה שמצינו (פסחים כ"ב) שנדרש לכם שלכם יהא וכן הענין כאן דאיתא (ר"ה ל"ד) אתקין ר' אבהו בקיסרין תשר"ת. וכבר שאלו הראשונים ז"ל איך יתכן להיות ספק בדבר שהוא רגיל בכל שנה... ועדיין יש להבין למה בדורות הקודמים לא באו להשוות לצאת ידי חובת כל הדיעות? אך מנהג ישראל תורה הוא ובאמת איתא בזהר הקדש דתקיעה א' כנגד אברהם ותרועה כנגד יצחק ותקיעה הב' כנגד יעקב. וכן בסדר תש"ת מרמז תקיעה א' כנגד אברהם, שברים כנגד יצחק, תקיעה ב' כנגד יעקב. אך בסדר תשר"ת הוא תקיעה מסטרא דאברהם, שברים מסטרא דיצחק, תרועה מסטרא דיעקב... וכן בתקוני זהר הרי לך תרועה איהו ביעקב. ולפי סדר זה מורה התקיעה האחרונה לאורו של משיח שהוא אור תגו של יו"ד שמופיע במדת חכמה, שהוא אור בחינת כ"ע ממש, וזה שאמר "אשרי העם יודעי תרועה"... והיינו דאף דתרועה מורה לפחד יצחק, אך ישראל בכוחם לעשות מהתרועה שיהיה רחמים פשוטים מסטרא דיעקב, וזה הוא בסדר תשר"ת, ואז התקיעה אחרונה מרמז לאור של משיח כאמור. ובכל מקום ומקום ידעו והכירו שרש נפשם שיש שידעו שאצלם מורה תרועה ליצחק אבינו ע"ה ותקעו תר"ת, ויש שהכירו שאצלם מורה שברים ליצחק אבינו ע"ה ותקעו תש"ת, ואתקין ר' אבהו תשר"ת שהתרועה יהיה מרמז ליעקב, כמו שנאמר "ותרועת מלך בו", וזה שנאמר "יום תרועה יהיה לכם", שלכם יהא, שאתם בכוחכם לעשות מהתרועה שהיא כנגד יצחק אבינו ע"ה פחד יצחק מורה על דין, שיהיה שברים או שיהיה התרועה ביעקב שיהיה רחמים פשוטים, והתקיעה הב' יורה על אור משיח כאמור... (שם יח, ועיין שם עוד)

...והיינו שהשופר הוא כדי להחריד הלב, כמו שנאמר "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", ועל ידי היראה והפחד באין לתשובה, כמו שאיתה (ע"ז י"ט) "אשרי איש ירא את ה'", אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש וכו', והיינו כשישים אל לבו שמלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה והפחד, ואז מתוך היראה מתבייש על העבר ועושה תשובה. וזה עסק התקיעת שופר לעורר כל לבבות ישראל לתשובה, והוא על ידי שמטתו שלימה, היינו שישראל קשורים בשורש בהשי"ת... שרצונינו לעשות רצונך, וזה ענין שפעל יעקב בזה שמטתו שלמה, מה שאינו כן באומות העולם אף שהיו מצווין על השופר והיו תוקעין לא היו מועיל להם הקול שופר כלל... (שם כד)

ראה עוד ערך שופר.