תרבות אנשים - תלמידי גובריא. (במדבר לב יד)
בבואך - ליטין אתון במעלכון לבתי קיאטרוניכון וקורקיסתכון למבטלא פתגמי אורייתא... (דברים כח יט)
תרבות - מגזרת "אשר טפחתי ורביתי", והוא קרוב מגזרת "על כל רב ביתו", והטעם גדול השנים. (במדבר לב יד)
ורבו - הנולד הרך יאבד בלי דאגת הורים, על ההורים ליטע את הטוב שבהם בכל המובנים בילדיהם, עליהם לחנכם, מכאן המילה תרבות, וגם רב, שתפקידו לעשות את החנוך לדוגמת רוחניות עצמו... (בראשית א כח)
...דרך זו המוליכה אל עץ החיים קרויה בתנא דבי אליהו ובויקרא רבה (ט' ג') "דרך ארץ", היא דרך התרבות, דרך החכמה הסוציאלית, המחנכת את האדם למוסר ולסדר בחייו החברתיים בארץ. וכך שנה ר' ישמעאל בר רב נחמן כ"ו דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב "לשמור את דרך עץ החיים" דרך זו דרך ארץ ואחר כך עץ החיים זו תורה. התרבות פותחת את חינוך האדם, ואילו התורה משלימה אותו, שכן התורה מחנכת את האדם השלם. עלה התאנה והחגורה החלו בחינוך האדם, הם הם גילויים ראשונים של תרבות, ותרבות המשועבדת למוסר היא שלב ראשון בתשובה אל ה'. דרך ארץ ותורה ירדו כרוכים בישראל, האדם השלם והיהודי השלם הם זהים בבית ישראל, אך בדרך ההתפתחות של האנושות קודמת התרבות לתורה. הסבל וההרגשה במציאות א-ל עליון יביאו את האנושות אל דרך התרבות, המוליכה אל עץ החיים. משום כך רוח ישראל נוחה מכל תרבות, ובלבד שהיא מביאה לידי הכרת האמת ולידי עשיית הטוב. אולם אם התרבות משועבדת לחושניות, רק תגדל על ידי כך ההשחתה... משום כך יחבב היהודי את כל האמת והטוב שבתרבות, בהופעתו ייראה כבן תרבות, יפגין שיהדות היא דרגה עליונה של אנושות. אך מאידך אם אין תורה אין דרך ארץ - אם התרבות איננה מביאה לידי תורה אלא מבקשת למלא את מקומה הרי אין היא הדרך המוליכה אל עץ החיים אלא הדרך אל ההשחתה. (שם ג כד)
...למך הוליד שלשה בנים ובם ייסד את התרבות האנושית, (יושב אוהל ומקנה, תופש כנור ועוגב, לוטש כל חורש נחושת וברזל), עתה, בגאוה יוכל לסקור את מפעל חייו, פיו ימלא גיל. אולם נסיון חייו השקיע מרירות בלבו, וכך הוא אומר "עדה וצלה שמען קולי", שכן דברי נוגעים לכל אדם, אולם כנשי למך, האימהות לבנים אלה, האזנה אמרתי בייחוד, כסבורות אתן, שהקימונו את קין והכינונו אושר לנו ולבנינו? לא כפרתי על עונו של קין, אלא הרגתי את האב, רצחתי את הבן, ועלי הבאתי פצע וחבורה. כל שאיפות התרבות הן קדושות ומביאות אושר - כל עוד הן משועבדות לה'. תרבות כל דור נבנית על מורשת האבות, ונמסרת לבנים אחרי שהועשרה, והדור עצמו חי חיי אושר בהוה. אולם, דור המתייחס ל"מחוייאל", ערכים אלקיים נמחו מלבו, כולו משועבד לאנוכיות, דור זה יהרוג את אבותיו, יהרוג את דור העתיד, ולעצמו יסב רק פצע וחבורה, הוא מקריב את העבר והעתיד, ואין הוא זוכה בהווה.. (שם ד כג)
רבת המהומה בעולם ממעשי ידיו של חם, הרי זו אותה חושניות, הרותמת את ערכי הרוח והנפש למרכבת שם תהילתה... אלו אומות היוצאות לכבוש, להאביד ולהרוס, ולאכול ולשתות. אומות הולכות ובאות, וכל עצמן אלימות גסה, חושניות, בהמיות.
אך באות גם אומות אחרות המקדישות את כוחותיהן ליופי, המטפחות אמנות ונוי אסתיטי. הן מכירות אידיאל נעלה, שאליו יתעלה האדם. הן מורות לאדם להיות חס על היפה, לפרוש מעטה נועם על החושניות הגסה. לעסוק גם בעבודת הרוח על יסוד הנועם והנוי, בשירה, במוסיקה, באמנות יוצרת. אומה המטפחת ערכים אלה, הלוקחים את הלב ומדברים אל הנפש, מגשימה את אפיו של יפת.
אולם, חינוך האדם על ידי חוש היופי איננו תכלית עליונה, התרבות פוסחת על שתי הסעיפים, אם קנה המידה למעשי האדם הוא סיפוק נפשו שלו, אם אין אידיאל מחוץ לאדם המזהיר באור עצמו. רק הכרת האמת והטוב המוחלט תביא את האדם למרום ייעודו...
...יפת הוא המתווך בין חם לבין שם, חם איננו מוכשר לקבל מיד את תורת אלקי שם, על הפרא להיות בן תרבות תחילה. אלקי שם דורש הרבה, הוא תובע מן האדם התמסרות גמורה וכניעה מוחלטת לאלקיו. תחילה יש לעדן את הלב ולחנך אותו לטעם טוב, על האדם להבין ערכים, הנעלים מתפיסת הפרא, אפילו אם הללו גם הם רק ערכים גשמיים. הפרא צובע את עורו ומשנה את הופעתו החיצונית, בכך כבר החל לעצב את דמותו וכבר נכנס לכלל תרבות, סופו שילמד לשעבד את האדם בהופעתו החיצונית, בסביבתו, בהנהגתו לחוק היופי והנימוס. תרבות הנועם, שעבוד הפרא למידת הטוב אשר יפיה של תרבות יפת היא פרוזדור לתורת שם, היא מכשירה את האדם לשעבד את כל לבו למדה נעלה יותר של יופי נעלה יותר... (שם ט כז, וראה שם עוד)
...בהשפעת תרבות יפת בורח האדם מהחיים הרגילים והפרוזאיים ונמלט אל חיק הטבע ויפי "שירתו". יורשי יעקב מוצאים את ה' ושכינתו בראש וראשונה בבית, הרי כאן הניגוד בין רוח היהדות ותרבות נכריה... (שם כח י)
ועשיתם את חוקותי - ...ידיעת התורה ושמירת מצותיה הן לנו חיל וחומה, מדע ואמנות חכמת המדינה ותורת כלכלה שלנו... (ויקרא כה יח)
ובכל הדברים ובכל הענינים אנו פוגשים תמיד הפח יקוש הזה אשר נבוכו בהם רוב בני אדם ואינם יודעים בעצמם את סבת תשוקתם ודרישתם לזה. למשל מתעוררת תמיד בינינו דרישה ללמוד לשון המדינה שאנו מתגוררים בה, כעת השפה הגרמנית, והנה באמת עצם הדרישה הזאת, ידיעת לשון המדינה, אין בזה שום עול, יען כי דבר זה יכול להועיל לנו תמיד למשאנו ומתננו עם בני הארץ אשר זה נחוץ לנו תמיד. אבל אופן הדרישה לא טוב בעיני. כי חלוק גדול הוא באיזה אופן דורשים, חלוק גדול הוא בין ראוי הדבר ובין נחוץ הדבר. ובאמת עלבון גדול ודאבון לב הוא לנו הדבר הזה, הן כשנכנס אלי נכרי המדבר בלשונו המשונה, שאיני מבין ממנה אף מלה אחת, אינו מתבייש מאומה ואינו בא לגמרי במבוכה יען כי זאת היא לשון עמו. ואנחנו הלא יש לנו שתי לשונות, אחת לשון יהודית המדוברת בינינו, ואחת עולה על כולנה, היא לשון הקדש... ואף על פי כן אנו מתביישים בלשוננו ודוחקים את עצמנו ללמד לשונות זרות... אמנם יש לנו להצדיק את עצמנו כי אנחנו הגרים בכל הארצות ואנו צריכים לכך בכדי חיינו במשא ומתן ויתר עסקינו, וקשה לנו בכל פעם לפנות אליהם על ידי מליץ ויותר טוב לנו לדעת בעצמנו לשונם. אבל האם בעבור זה נתלהב כל כך ונצעק ללשונם הידד. אין זה כי אם בעבור שאנו רואים עוד את עצמנו חסרים בחסרון ידיעת לשונם. עוד לא נתבררה אצלנו כראוי מה היא השלמות האמתית ומרגישים עוד את עצמנו חסרי השלמות, ונפרש כפינו לאל זר אשר לפי טעותנו ישלים זה הדבר אותנו... (חלק ג עמוד מח)
בראשית - ...הנה פתח לנו רש"י בכל זה כמודעה גדולה לכל התורה. והענין כי הנה כל אנשי תבל, אין להם כל ידיעה משום סדר ומשטר אשר בעולם. האדם נולד, חיי את חייו, מבלה ימיו ומת. וזה הכל, מתעלם הוא ואין לו ידיעה לא מאיזו שהיא התחלה ולא מאיזה שהוא סוף, אין הוא רואה בבריאה לא את הכיוון ולא את המגמה, לא את המהלך ולא את הסדר, לא ראשית ולא אחרית. הכל נראה בעיניו כחלקים מפורקים, מקוטעים, ללא המשך וללא בריח המחבר את כולם. ולמה איפוא נתפלא עליהם ועל מבטם, כי אמנם כדירתם כן מבטם, מבלים הם כל ימיהם ב"רחוב", מבלים הם כל ימיהם על ה"ספרות" שלהם, אשר היא באמת אך "בית שגעון גדול", אין בה לא אור ולא בהירות, כולה תהום רבה של חושך וערפל, בלבול ופתלתול, המשך אחד של פטפוטים ולהג בעלמא. כל ימיהם המשך אחד של שטויות והבלים, בכל חכמתם אין חיבור ואין דיבוק, אין המשך ואין משפט. ומה פלא כי העולם "מתובל", כי כל הילודים על ברכיהם רק מהומה ושומה בכל חייהם בכל עצמיותם ומהותם, שכל כולם במהלך אחד של בלבול וערבוביה. (דעת תורה בראשית עמוד א)
...והפרטיים, אשר מיחידים יגזולו, המה אשר שמו להם בני האדם שופטים להענישם, למען הנצל מרשעתם, ועוד ילמדו דעת את העם להרגיש בצדק, גם כי יבוש האדם מעשות עול. אבל שורש הרע - שהוא כח הנטילה, עודנו במקומו יעמוד. ועל כן אל תאמין באדם ובציביליזציה שלו, כי תחת מעטה זה ירמה ויגנוב, ויגזל וירצח. הן כבר גילו חז"ל את תרמיתו, באמרם (אבות ג' ב') "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו". (חלק א עמוד לב)
וכבר אמרתי לכם מה שיש ללמוד מדברי אברהם אבינו ע"ה שאמר, "כי אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". היינו כי אבימלך היה חושב את עצמו לצדיק, כמו שאמר להשי"ת "הגוי גם צדיק תהרוג?" כי היו מתנהגים בנימוס טוב ובדרך ארץ וחשבו את עצמם לאנשים ישרים מאד, "בני אדם מתורבתים", והיתה לאבימלך תרעומות על אברהם איך חשד אותו, את הישר והצדיק והמלומד בנימוסים ובדרך ארץ, שיעשה נבלה כזאת. והשיב לו אברהם אבינו ע"ה, כי באמת איננו מאמין כלל אל ציביליזציה שלהם ולא לישרותם ונמוסיהם, אחרי שאין בהם יראת שמים, כי כל אשר יחפוץ האדם יאמר על רע שהוא טוב, ורק יעשה באופן שיהיה יפה עבורו, והיינו שימצאו איזה תואנה או רמאות להרוג את אברהם אם בגלוי או בסתר, ואחר כך יקח את שרה, ולעיני בני האדם יהיה ישר וטוב. רק יראת שמים היא שמעמדת את האדם על האמת שלא יעשה רע... (חלק א עמוד עב)
בני האדם בגאותם יחשבו, כי כל אשר יפתחו את העולם הזה וירבו במדעים להמציא המצאות לשכללו ולהתעדן בו, יבנו להם עולם מתוקן - אבל טעות גדולה בידם. כל תיקוניהם ממש אינם אלא קלקולים. כל הציביליזציה כערך התפתחותה מוספת חורבן. הם לא ירצו להבין כי המדות הרעות הן המחבלות את הכל. אילו היו בני אדם "נותנים" אזי היה העולם הזה משוכלל על כל פנים, אבל הקלקול הוא שהם "נוטלים", חוטפים ומריבים ולוחמים, וממילא בכל המצאותיהם לחורבן וקלקול ישתמשו. למשל, קירוב המרחקים באמצעות מכונות המסע והטיסה, הלא בעין נראה עד כמה הם מחבלים, ותחת שמקודם כל המלחמות קלקלו רק במקומם, כעת חורבן עולמי הוא... וזוהי טעות בני אדם בחשבם שתיקון המדות יבוא ממילא, שטות, שאפילו הטפש שבטפשים לא היה ראוי שיכשל בה, רק כשיבוא המלך המשיח ומלאה כל הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ויהיו בני האדם לנותנים, אז רק אז יהיה גם העולם הזה מתוקן... (שם עמוד ער, וראה שם עוד וערך תקופתנו)