(ראה גם: כהונה-עבודה, כלי משכן-מזבח, קרבן)
ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור. (ויקרא ו ג)
בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם, ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש וכל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה, ואם היו שניהן שוין הממונה אומר להן הצביעו... מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו, וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס... (יומא כב א)
תנו רבנן מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, נטל סכין ותקע לו בלבו, עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך, אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות, געו כל העם בבכיה... לעולם דשפיכות דמים קדים, ומעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא, כיון דחזו אפילו ממילא אתו לידי סכנה תקינו רבנן פייסא... (שם כג א)
תנו רבנן ופשט ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן, שומעני כדרך יום הכפורים שפושט בגדי קודש ולובש בגדי חול, תלמוד לומר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט, מה להלן בגדי קודש אף כאן בגדי קודש, אם כן מה תלמוד לומר אחרים, פחותין מהן. רבי אליעזר אומר אחרים והוציא, לימד על הכהנים בעלי מומין שכשרין להוציא הדשן... אמר ריש לקיש כמחלוקת בהוצאה כך מחלוקת בהרמה, ורבי יוחנן אמר מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה דברי הכל עבודה היא...
בעי ר' אבין תרומת הדשן בכמה, מתרומת מעשר ילפינן לה או מתרומת מדין ילפינן לה. תא שמע דתני ר' חייא נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים, מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו. אמר רב ארבע עבודות זר חייב עליהן מיתה... ולוי אמר אף תרומת הדשן... (שם כג ב)
...והרי תרומת הדשן דנעשית מצותה ומועלין בה, משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדים... תרומת הדשן מאי היא, דתניא ושמו אצל המזבח מלמד שטעונין גניזה. (כריתות ו א)
איתמר הנהנה מאפר תפוח שעל גבי המזבח רב אמר אין מועלין בו ורבי יוחנן אמר מועלין בו. לפני תרומת הדשן כולי עלמא לא פליגי דמועלין בו, כי פליגי לאחר תרומת הדשן, רב אמר אין מועלין בו הרי נעשה מצותו, ור' יוחנן אמר כיון דכתיב ולבש הכהן מדו בד וגו', כיון דצריך לבגדי כהונה בקדושתיה קאי... (מעילה ט א)
דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין, המקדיש דישון בתחלה מועלין בה... בשלמא מזבח החיצון דכתיב ושמו אצל המזבח, מזבח הפנימי מנלן, אמר ר"א דאמר קרא והסיר את מוראתו בנוצתה, אם אינו ענין למזבח החיצון תנהו ענין למזבח הפנימי... מאי הדשן, דאפילו מזבח הפנימי. מנורה מנלן, דשן הדשן. (שם יא ב)
מי שזכה לתרום את המזבח הוא יתרום, והם אומרים הוי זהיר שלא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור, והרי המחתה נתונה במקצוע בין הכבש למזבח במערבו של כבש. אין אדם נכנס עמו ולא נר בידו אלא מהלך לאור המערכה. לא היו רואין אותו ולא היו שומעין את קולו עד שהיו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, והן אומרים הגיע עת קידש ידיו ורגליו מן הכיור. נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח, פינה את הגחלים הילך, חותה את המאוכלות הפנימיות, ירד הגיע לרצפה הפך פניו לצפון הולך במזרחו של כבש כעשר אמות, צבר את הגחלים על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים, מקום שנותנים מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה. (תמיד כח א)
ראוהו אחיו שירד והם רצים ובאים, מהרו וקדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור, נטלו את המגרפות ואת הצינורות ועלו לראש המזבח, האברים והפדרים שלא נתעכלו מבערב סולקין אותן על צדי המזבח, אם אין צדדים מחזיקים סודרים אותם בסובב על הכבש. התחילו מעלין באפר על גב תפוח, תפוח היה באמצע המזבח פעמים שהיו עליו כשלש מאות כור, וברגלים לא היו מדשנין אותו מפני שהוא נוי למזבח, ומימיו לא נתעצל הכהן מלהוציא את הדשן. (שם כח ב)
רבי מנא בעי ולמה לא קבעו פייס לתרומת הדשן, איתא חמי, שחיטה כשירה בזר ואת אמר יש לה פייס, תרומת הדשן אסורה בזר ואת אמר אין לה פייס, חזר רבי מנא ואמר שחיטה אינה כשירה אלא ביום אבל תרומת הדשן כשירה כל הלילה, אם אומר את יפיס אף הוא אינו משכים על הספק, מאי חמית מימר כל, כל הלילה והרים, מיכן לתרומת הדשן שהיא כשירה כל הלילה.
זר שתרם, רבי יוחנן אמר חייב, רשב"ל אמר פטור, מה טעם דרשב"ל עבודת מתנה, יצא זה שהוא בהרמה, מאי טעמא דר' יוחנן, לכל דבר המזבח... (יומא ח א, וראה שם עוד)
ולבש הכהן מדו בד ומכנסי - ...והנה תרומת הדשן צריכה בגדי כהונה, ואין עבודה בשני הבגדים מהם, אבל הזכיר אלה השנים לדבר שמתחדש בהם כאן, לומר שתהא הכתונת כמדתו. והענין לומר שאם היו מסולקין קצרים ואינן מגיעין עד רגליו ועבד בהן עבודתו פסולה... וכן מפורש במסכת יומא בפרק שני ובתורת כהנים, מה תלמוד לומר ילבש, להביא את המצנפת ואת האבנט... אבל יש מרבותינו שם במסכת יומא אומרים שאין הוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה ויאמר ולבש בגדים אחרים בגדי חול, ופשוטו של מקרא בכך הוא ושיצוה עליו שלא ילכלך בגדי הבד בגדי הקדש בהוצאת הדשן אבל ילבש בגדי חול. (ויקרא ו ג וד)
והרים את הדשן - זוהי מצותה בכל יום לתמיד של שחר, אבל והוציא את הדשן הוא לזמן מרובה לפנות את המזבח מרוב דשן שעליו. (שם)
הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מצות עשה, שנאמר והרים את הדשן, והיא עבודה מעבודות כהונה, ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן יהיו פחותין מן הבגדים שמשמש בהם בשאר עבודות, שנאמר "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והרים את הדשן", אינו אומר אחרים שיהיו בגדי חול, אלא שיהיו פחותין מן הראשונים, לפי שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו בבגדים שבישל בהם קדרה לרבו.
אימתי תורמין הדשן בכל יום, משיעלה עמוד השחר, וברגלים מתחלת שליש אמצעי של לילה, וביום הכפורים מחצות הלילה.
כיצד תורמין, מי שזכה לתרום טובל ולובש בגדי הרמה, ומקדש ידיו ורגליו, ואומרים לו הזהר שמא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך, ואחר כך לוקח המחתה ושל כסף היתה, והיא היתה נתונה במקצוע בין כבש למזבח במערבו של כבש, ונוטל את המחתה ועולה לראש המזבח ומפנה את הגחלים אילך ואילך, וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש ויורד למטה לארץ, והפך פניו לצפון ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון, וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים במקום שנותנים מוראת העוף ודשון המזבח הפנימי והמנורה, וחתיה זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום.
אחר שירד זה שתרם רצים אחיו הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם במהרה, ונוטלין את המגרפות ואת הצנורות ועולין לראש המזבח, וכל איברי העולות ואימורי הקרבנות שלא נתאכלו כל הלילה מחזירין אותם לצדדי המזבח, אם אין הצדדין מחזיקין סודרים אותם בכבש כנגד הסובב, ואחר כך גורפין את הדשן במגריפות מכל צדדי המזבח ומעלין אותו ערימה על גבי התפוח וגורפין אותה הערימה בפסכתר, והוא כלי גדול שמחזיק לתך, ומורידין אותו למטה, וברגלים לא היו מורידין אותו אלא מניחין הערימה גבוהה באמצע המזבח מפני שהוא נוי למזבח.
כל מי שירצה מן הכהנים ממלא מן הדשן שהורידו למטה ומוציא חוץ לעיר לשפך הדשן, ואין להוצאת הדשן לחוץ פיוס אלא כל הרוצה, ומעולם לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן. ואף על פי שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בעלי מומין מוציאין אותו, וכשמוציאין אותו לחוץ לעיר מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות בו בחזקה ולא חזירים גורפים אותו, ולא יפזרנו שם, שנאמר "ושמו", שיתננו בנחת, ואסור ליהנות בו. (תמידין ומוספין ב י והלאה)
וברש"י ז"ל אש תמיד תוקד... ועל ידי התעוררות אהבה אמיתית נשרף כל מחשבות והבלים, כי באמת עצה היעוצה לדחות מחשבות רעות הוא רק זה להיות התלהבות תמיד בחשק ורצון לעבודתו ית' ממילא נתבטל כל ההבלים, וזה עבודת האדם תמיד כל היום וכל הלילה, ועל ידי זה כשעושה המצוה יכול להיות בדביקות באמת באור התורה כנ"ל, וכל זה בא על ידי שמירת הרצון כל היום כנ"ל... וזה שאמר והרים את הדשן, שיש הרמה ועליה על ידי זה כנ"ל... (צו תרל"א)