תשוקה

(ראה גם: אהבה, חמדה, תאוה)

מדרש רבה:

ואל אישך תשוקתך, ארבע תשוקות הן, אין תשוקתה של אשה אלא לאישה, שנאמר ואל אישך תשוקתך, אין תשוקתו של יצר הרע אלא על קין וחביריו, שנאמר ואליך תשוקתו, אין תשוקתן של גשמים אלא על הארץ, שנאמר (תהלים ס"ה) פקדת הארץ ותשוקקה, ואין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל, שנאמר (שיר ז') ועלי תשוקתו... (בראשית כ טז)

רש"י:

תשוקתך - תאותך, כמו (ישעיה כ"ט) ונפשו שוקקה. (בראשית ג טז)

אבן עזרא:

תשוקתך - משמעתך, והטעם שתשמעי כל אשר יצוה עליך כי את ברשותו לעשות חפצו. (שם)

רמב"ן:

תשוקתך - ...ולא מצאתי לשון תשוקה רק בחשק ותאוה... (שם)

הכתב והקבלה:

ואליך תשוקתו - לדעתי אינו ענין תאוה וחפץ אבל הוא ענין נהימת קול, כי מקול נהימת הדוב אמר דוב שוקק, ומקול נהימת הרוח (צפניה ב') ממשק חרול... וכן שם תשוקה על התאוה והחפץ הוא מענין זה כי תתגבר בו התאוה עד שכל כחותיו הפנימיות הומים עליו... (בראשית ד ז)

רש"ר הירש:

ואל אישך תשוקתך - תשוקה היא תנועה חזקה לקראת כיוון מסוים, ומכאן שתשוקה פנית הנפש לתכלית מסוימת... (שם ג טז)

ואליך תשוקתו -...פסוקים אחדים לפני הפסוק שלנו "ואל אישך תשוקתך" פסוק זה מתאר את יחס האשה אל האיש, הכוונה בודאי איננה למצב של מלחמה מתמדת, כאילו האשה אורבת תמיד לאיש ומבקשת להתגבר עליו, (כפי שרוצים לפרש כאן על היצר הרע), אך האיש הוא חזק יותר ומשום כך זוכה בניצחון, אלא הפסוק מתאר את געגועיה של אשה אוהבת, המוצאת השלמה לעצם קיומה בהתמסרות נכנעת לשאיפות האיש ובקבלת הנהגת הבעל וכן היצר... (שם ד ז)

מלבי"ם:

תשוקה עקר הנחתו על הצמא לשתות, מלשון שקק ומשקה, כמו "השביע נפש שוקקה", והושאל על כל התאב לאיזה דבר כמו "אל אישך תשוקתך". (הכרמל)

שם משמואל:

עוד יש לומר בטעם שיש להקדים קדושת שבת לקיום מצות מילה, היות ידוע כי רוחניות המצוה היא מילת הלב, היינו לסלק את התשוקה החומרית לטנופי דהאי עלמא, ומעשה מילה בפועל הוא הכנה למילת הלב. והנה צורת הלב היא להשתוקק לדבר מה, ושיהיה הלב בלי תשוקה לגמרי אי אפשר, וגם שיהיו שתי התשוקות בלב אחד, היינו תשוקה לקדושה ותשוקה לתאוות יחד נמי אי אפשר, אלא כפי מסת חורבן תשוקה זו וסילוקה תתקיים זו... והנה להשליך ממנו תשוקה חיצונית טרם טעם טעם תשוקה קדושה אי אפשר, כי באופן זה יהיה הלב ריק ביני וביני מתשוקה לגמרי, ואם לפעמים ידמה האדם בנפשו כן הוא רק דמיון, והעצה היעוצה היא להתחיל בתשוקה קדושה, הגם שאי אפשר שתתעצם עמו כל כך בעוד מצואתו לא רחץ, מכל מקום בזמנים המקודשים נקל לשאוב על כל פנים ריח קדושה, לעומתו נדחית התשוקה החיצונית, ואז תתוסף תשוקת הקדושה, וכן לעולם... (וישב תרע"ה)

והנה ידוע כי שורש כל החטאים הוא התשוקה וחמדה לדבר שאינו ראוי, ואפילו חטא ע"ז נמשך ממה שמשתוקקים למשוך השפעות מכוכבי השמים וכסיליהם... וזאת ידוע כי מטבע האדם שתהיה לו מדת התשוקה ואם אין מניח התשוקה במקום הראוי, היינו לעבודת השי"ת, בהכרח הוא משתוקק לדברים פחותים וחומריים. וכבר כתבנו במקום אחר שלשתי התשוקות רמזו חז"ל (מגילה ו') וכינו אותם בשם קיסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמין, ישבו שתיהן אל תאמין. ולעומת שהאדם משתוקק לקדושה היא מסירה ממנו תשוקות חיצוניות. אך מאין יבא להשתוקקות הקדושה כל עוד מצואתו לא רחץ, רק כאשר בזמנים מיוחדים שנפתח מעט היכל האהבה מזה יכולה לבא בלב אדם אהבה והשתוקקות להקדושה. אבל גם כן קשה שיפתח ההיכל ההוא בעוד התשוקות החיצוניות קיימות למען לא יצמחו מזה אהבות חיצוניות... (צו תרע"א)

ונראה דכמו שלשת סוגי הטמאים שמשתלחין משלשה מחנות שבכלל ישראל, כן יש שלשה סוגים המקלקלין את שלשה חלקי האדם... אך מי שתשוקת הלב נמשכת לדברים חומריים זה נקרא טומאה יוצא עליו מגופו, שלב האדם בלתי אפשר בלי תשוקה... ובאשר התשוקה נצמחת מעצם הלב נקראת טומאה שיוצאת עליו מגופו ונשתלח גם ממחנה לויה, כי לויה היא לשון חיבור. ואם תשוקת האדם מונחת בדבר קדושה הרי הוא מחובר לקדושה, כי המקום שתשוקת האדם שם הוא דבוק ומחובר לשם, וזה שתשוקתו בדברים חיצוניים הוא נדחה ממחנה לויה דלעילא, ומכל מקום עדיין לא נדחה ממחנה ישראל, שכל נפשות ישראל יש בהן אהבה מוסתרת לאביהן שבשמים... (נשא תרע"ז)

סמיכות פרשת ביכורים למצות מחיית עמלק... שהאדם אחר עבודתו בשדה כל ימות השנה והוא רואה את פרי מעשיו שהוציא השדה... וכפי הטבע היא חביבה על האדם... כאמרם ז"ל רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו, תשוקתו עליהם ביותר, והוא לוקח את תשוקתו זאת הטבעית ומחזירה לשמים אל המקום אשר היה שם אהלה בתחילה, כי כל התשוקות שבעולם שרשן תשוקה אלקית אלא שנפלה למטה בחמדת העולם כידוע, והוא מתעורר בה להדבק בהשי"ת באהבה ובתשוקה נמרצת... (תבוא תרע"ה)

ונראה דענין הקשר היא התשוקה, וכבר אמרתי ששתי התשוקות היינו תשוקה להשי"ת ותשוקה לתאוות חיצוניות אינן יכולות לדור בלב אחד, והוא שרמזו ז"ל (מגילה ו') קיסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמין... ובזהר הקדש שהעבירות הן כמו סירכות הריאה שאינן מניחין לעלות, ועל כן בהתגברות תשוקת הקדושה מתנתקין הסירכות הן התשוקות החיצוניות עד שלא נשאר כלום, וזהו הדיחוי את לא תעשה שבתורה. אך מאין תתחיל תשוקת הקדושה כל עוד שהוא קשור בסט"א? ונראה דשבת מסוגלת לזה, שהיא אהבה ורצון, וכל איש ישראל מרגיש ברב או במעט נטיה להקדושה, וזהו ענין שבת תשובה... (שבת תשובה תרע"ג)

חכמה ומוסר:

והנה לא צותה התורה לאדם לקיים התורה בכח מלאכים, אבל בכח אדם, ולכן בא הספור של שכם לראות עד היכן פועל כח התשוקה על האדם, עד שהשתדל שכל בני מלכותו ימולו בשביל תשוקתו לדינה. האם יתכן שהאדם ישתדל בדבר רחוק כזה, במצוה היותר גדולה, ויגזור שבודאי לא יעלה בידו לפעול דבר רחוק לסכן כולם, ועם כל זה בשביל תשוקתו הבהמית עלה על דעתו זאת, וגם עלתה בידו. ובשיעור כזה צריך לעשות רצון השי"ת כרצונו, בהשתדלות רחוקה, ובתשוקה כזאת יאהב חכמה, ואז יתקיים בידו... (חלק א רנו)

דברנו כי הכל תלוי בתשוקה, ולכן בעניני תאות הגוף תתחזק תאות האדם כי הוא עושה בחשק גדול. ואם בעניני הגוף אשר לא יפיק זממו בהם אלא רק עוסק למלא רצונו ואינו משיג מה שרוצה, ועל כן זה מחמת שהרצון בתשוקה גדולה תתחזק תמיד תאותו, ומה היה אם היה באמת הטבע להפיק זממו? מי יודע עד היכן היתה מתחזקת התאוה והתשוקה, מזה נוכל לבחון עד היכן יכול האדם להגיע בעניני הנפש אם היה מגדיל תשוקתו. ובנפש הטבע להשיג מה שחפץ הלא נקל להבין כמה יגדל מזה במעלת הנפש ובתשוקה כל עוד ועוד למעלה ראש.

וזה הענין אשר יש באדם כח השמחה והעצב, מה שאינו בשום בעל חי. ולכן היו רוצים הקדמונים להגדיר האדם בגדר "שמח ועצב"... ואם כן נבין כי הגדר של שמחה ועצב, שגם בו נגדר האדם משאר בעלי חיים, הוא רק להשיג תשוקה גדולה על ידי השמחה להגדיל מעלתו, מעלת מדבר, מעלת הנפש, והעצב לתת מעצור לחסרונותיו ומדותיו הפחותות, כי העצב צער, ויביא לו לברוח מחסרונות למנוע צערו של העצב... (חלק ב שיד)